העימות הגדול פרק כ׳׳ח – המשפט החוקר

דניאל הנביא אומר: “רוֹאֶה הָיִיתִי, וְהִנֵּה הָעָמְדוּ כִּסְאוֹת וְעַתִּיק יוֹמִין יָשַׁב. לְבוּשׁוֹ הָיָה לָבָן כַּשֶׁלֶג וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ כְּצֶמֶר נָקִי. כִּסְאוֹ הָיָה כִּלְשׁוֹנוֹת אֵשׁ וגַּלְגַּלָּיו כְּאֵשׁ דּוֹלֶקֶת. נְהַר אֵשׁ נִמְשָׁךְ וְיָצָא מִלְּפָנָיו, אֶלֶף אֲלָפִים שֵּׁרְתוּ אוֹתוֹ וְרִבּוֹא רְבָבוֹת עוֹמְדִים לְפָנָיו. בֵּית הַדִּין יָשַׁב וּסְפָרִים נִפְתָּחוּ” (דניאל, ז’ 9, 10). זה היה החזון שראה הנביא על יום ה’ הגדול והנורא שבו יבחן ה’, שופט העולם, את חייהם ואופיים של בני האדם העומדים לפניו, וכל אדם יקבל גמול בהתאם למעשיו. אותו “עַתִּיק יוֹמִין,” שישב על הכס הוא אלוהים, אבינו שבשמיים. מחבר מזמורי התהילים מכריז: “בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ, וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל; וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם, אַתָּה אֵל” (תהל’, צ’ 2). ה’, מקור הקיום  ומחוקק החוקים, הוא זה שיושב על כס המשפט כדי לנהל את המשפט. “אֶלֶף אֲלָפִים” “וְרִבּוֹא רְבָבוֹת” מלאכים קדושים נוכחים במשפט הגדול הזה, ומשמשים כעוזרים ועדים. “וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד הַדּוֹמֶה לְבֶן אָדָם, וְעַד עַתִּיק יוֹמִין הִגִּיעַ וְהוּבָא לְפָנָיו. שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת נִתְּנוּ לו, וְכָל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת עָבְדוּ לוֹ. שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם שֶׁלֹּא יָסוּר, וּמַמְלַכְתּוֹ לֹא תִכְלֶה” (דניאל, ז’ 13, 14). ביאת המשיח שתוארה כאן אינה ביאתו השנייה. המושיע בא אל עתיק היומין כדי לנחול

“שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת,” שיינתנו לו בתום מלאכתו כמגשר בין ה’ לאנושות. ביאה זו (לא ביאתו השנייה לעולם) אשר נובאה בנבואה, אמורה להתרחש בתום 2300 הימים, בשנת 1844.

הכוהן הגדול העליון שלנו נכנס אל קודש הקודשים בלוויית המלאכים הקדושים, ומתייצב לפני ה’ כדי למלא את חובותיו האחרונות בשירותו למען האנושות – לערוך משפט חוקר ולכפר על כל מי שנמצאו זכאים בדין וראויים ליהנות מפירות הכפרה. בשירות בקודש הסמלי במקדש עלי אדמות, רק מי שבאו לה’ והתוודו והתחרטו על חטאיהם אשר הועברו אל הקודש באמצעות דם עולת החטאת, השתתפו בתפילות יום הכיפורים בבית המקדש. בדומה, ביום הכיפורים הגדול האחרון שבו יערך המשפט החוקר האחרון, המקרים היחידים שיידונו בו יהיו של חסידי ה’. משפט הרשעים ייערך בנפרד ובמועד מאוחר יותר. “שֶׁהֲרֵי עֵת לְהַתְחִיל הַמִּשְׁפָּט מִבֵּית אֱלֹהִים. וְאִם מֵאִתָּנוּ יַתְחִיל, מַה תִּהְיֶה אַחֲרִית הָאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם נִשְׁמָעִים לִבְשׂוֹרַת אֱלֹהִים?” (פטר”א, ד’ 17). ספרי התיעוד בשמיים, הכוללים את שמותיהם ומעשיהם של בני האדם, ישמשו כדי לחרוץ את דינם במשפט. דניאל הנביא אומר: “בֵּית הַדִּין יָשַׁב וּסְפָרִים נִפְתָּחוּ.” בעל ההתגלות, המתאר את אותה תמונה במשפט האחרון, מוסיף: “גַּם סֵפֶר אַחֵר נִפְתַּח, סֵפֶר הַחַיִּים. וְהַמֵּתִים נִשְׁפְּטוּ מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסְּפָרִים, לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם” (ההתגלות, כ’ 12). ספר החיים כולל את שמותיהם של כל אלה ששירתו את אלוהים. ישוע אמר לתלמידיו: “שִׂמְחוּ עַל כָּךְ שֶׁשְּׁמוֹתֵיכֶם נִכְתְּבוּ בַּשָּׁמַיִם” (לוקס, י’ 20). שאול השליח מדבר על עמיתיו הנאמנים במלאכת הבישור, “אֲשֶׁר שְׁמוֹתֵיהֶם בְּסֵפֶר הַחַיִּים” (אל הפיליפים, ד’ 3). דניאל, שחזה ב”עֵת צָרָה, אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא,” מכריז כי חסידי ה’ ינצלו ממנה: “וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר” (דניאל, י”ב 1). בעל ההתגלות אומר שהאנשים היחידים שייכנסו לעיר האלוהים יהיו אלה “הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶּׂה” (ההתגלות, כ”א 27).

“סֵפֶר זִכָּרוֹן” שנכתב לפני ה’ מתעד את מעשיהם הטובים של “יִרְאֵי יְהוָה,” ו”חֹשְׁבֵי שְׁמוֹ” (מלאכי, ג’ 16). מילות האמונה ומעשי החסד שלהם תועדו בשמיים. נחמיה מתייחס לכך כשהוא אומר בתפילתו: “זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי… וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי” (נחמיה, י”ג 14). בספר הזיכרון של אלוהים הונצחו כל מעשי הצדקה והחסד. כל פיתוי שהמאמינים עמדו בו, כל רוע שגברו עליו, כל מילת חסד ורחמים שהם הגו, תועדו בו בנאמנות. כל הקרבה וכל ויתור שהם עשו למען המשיח, כל סבל וכל צער שהם חוו למען המשיח, תועדו בו. מחבר מזמורי התהילים אומר בתפילתו: “נֹדִי, סָפַרְתָּה אָתָּה. שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ; הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ” (תהל’, נ”ו 9). (כלומר, הן תרשום את כל נדודיי ודמעותיי בספרך.) בשמיים קיים גם ספר המתעד את כל חטאיהם של בני האדם. “אֶת כָּל מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל נֶעְלָם: אִם טוֹב, וְאִם רָע” (קהלת, י”ב 14). המושיע אמר: “כָּל מִלָּה בְּטֵלָה שֶׁיְּדַבְּרוּ בְּנֵי אָדָם יִתְּנוּ עָלֶיהָ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן בְּיוֹם הַדִּין.” “מִדְּבָרֶיךָ תִּצָּדֵק וּמִדְּבָרֶיךָ תְּחֻיַּב” (מתי, י”ב 36, 37). כל הכוונות, המטרות והמניעים הכמוסים ייחשפו ברישומים המהימנים שבספרי השמיים, שכן ה’ “יוֹצִיא לָאוֹר אֶת תַּעֲלוּמוֹת הַחֹשֶׁךְ וְגַם יְגַלֶּה אֶת מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב” (קור”א, ד’ 5). “הִנֵּה כְתוּבָה [חטאתם] לְפָנָי… עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם וַעֲו‍ֹנֹת אֲבוֹתֵיכֶם יַחְדָּו, אָמַר יְהוָה” (ישעיה, ס”ה 6, 7). ה’ יבחן את מעשיו של כל אדם, ויקבע אם היו נאמנים או לא נאמנים. מול שמו של כל אדם ברשימות ספרי השמיים תועדו בדייקנות מופלגת כל מילה רעה, כל מילה בטלה, כל מעשה אנוכי, כל חובה שלא מולאה, כל חטא סודי, כל העמדת פנים וכל דבר כמוס, ותוארו בפרוטרוט בכישרון רב. אזהרות או תוכחות שנשלחו משמיים וזכו להתעלמות, רגעים שבוזבזו לשווא, הזדמנויות שהוחמצו, שימוש בכוח השפעה לטובה או לרעה ותוצאותיו מרחיקות הלכת – כל אלה תועדו בידי המלאך שכתב את הרשומות. תורת ה’ היא המופת שעל פיו ייבחנו חייהם של בני האדם במשפט ה’. החכם באדם אומר: “אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל נֶעְלָם: אִם טוֹב, וְאִם רָע” (קהלת, י”ב 13, 14). יעקב השליח מזהיר את אחיו לאמונה: “דַּבְּרוּ וַעֲשׂוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם כָּאֲנָשִׁים הָעֲתִידִים לְהִשָּׁפֵט עַל פִּי תּוֹרָה שֶׁל חֵרוּת” (איגרת יעקב, ב’ 12). אלה שיימצאו זכאים במשפט ה’ יזכו לקחת חלק בתחיית הצדיקים. ישוע אמר: “הַזַּכָּאִים לִנְחֹל אֶת הָעוֹלָם הַבָּא וְאֶת הַתְּחִיָּה מִן הַמֵּתִים… שָׁוִים הֵם לְמַלְאָכִים, וּבְנֵי אֱלֹהִים הֵם בִּהְיוֹתָם בְּנֵי הַתְּחִיָּה”  (לוקס, כ’ 35, 36). ושוב הוא מכריז: “יֵצְאוּ עוֹשֵׂי הַטּוֹב לִתְקוּמָה שֶׁל חַיִּים” (יוחנן, ה’ 29). הצדיקים שמתו לא יקומו לתחייה עד יום הדין של ה’, שבו הם יימצאו זכאים “לנחול את תחיית המתים.” לפיכך, הם לא יעמדו לפני בית הדין בשעה שתיעוד חייהם ייבחן ודינם יוכרע. ישוע הוא זה שייצג אותם כסנגורם וילמד עליהם זכות לפני ה’. “אִם יֶחֱטָא אִישׁ, יֵשׁ לָנוּ מֵלִיץ לִפְנֵי הָאָב – יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, הַצַּדִּיק” (יוח”א, ב’ 1). “הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ לֹא נִכְנַס אֶל מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם וַאֲשֶׁר הוּא בָּבוּאָה שֶׁל הָאַמִתִּי, כִּי אִם בָּא אֶל עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לְהֵרָאוֹת עַתָּה בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.” “לָכֵן, הוּא גַּם יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ לָנֶצַח אֶת הַבָּאִים לֵאלֹהִים דַּרְכּוֹ, כִּי חַי הוּא תָּמִיד כְּדֵי לְהַפְגִּיעַ בַּעֲדָם” (האיגרת אל העברים, ט’ 24; ז’ 25). כשיפתחו ספרי השמיים בשעת המשפט, יבחנו חייהם של המאמינים שדבקו בישוע לפני ה’. מליץ היושר שלנו יפתח בחייהם של בני הדור הראשון ויציג כל מקרה ומקרה בכל דור ודור, ויחתום בחייהם של חסידיו הנמצאים בין החיים. עם הכרזת כל שם ושם, כל מקרה יבחן לגופו ביסודיות. יהיו שמות שיתקבלו, ושמות שידחו על הסף. שמותיהם של אנשים שחטאיהם רשומים עדיין בספרי התיעוד, שכן הם לא התוודו עליהם ולא קיבלו מחילה עליהם, יימחקו מספר החיים, ותיעוד מעשיהם הטובים יימחק מספר הזיכרון של אלוהים. ה’ אמר למשה: “מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי” (שמות, ל”ב 33). הנביא יחזקאל אומר: “בְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ, וְעָשָׂה עָוֶל… כָּל צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה” (יחזקאל, י”ח 24). כל אלה שהתחרטו בכל ליבם ומאודם על חטאם, ותבעו לזכותם את דמו של המשיח כקורבן התמורה שלהם, המילה מחילה נרשמה ליד שמותיהם בספרי השמיים; בעודם נוטלים חלק בצדקת המשיח ואופיים משתנה עד שיעלה בקנה אחד עם תורת ה’, חטאיהם יימחקו והם ייחשבו ראויים לנחול חיי נצח. ה’ הכריז באמצעות ישעיה הנביא: “אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ, לְמַעֲנִי; וְחַטֹּאתֶיךָ, לֹא אֶזְכֹּר” (ישע’, מ”ג 25). ישוע אמר: “הַמְנַצֵּחַ יִלְבַּשׁ בְּגָדִים לְבָנִים וְלֹא אֶמְחֶה אֶת שְׁמוֹ מִסֵּפֶר הַחַיִּים, וְאוֹדֶה אֶת שְׁמוֹ לִפְנֵי אָבִי וְלִפְנֵי מַלְאָכָיו.” “כָּל מִי שֶׁיּוֹדֶה בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם גָּם אֲנִי אוֹדֶה בּוֹ לִפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְכָל הַמְכַחֵשׁ בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם גַּם אֲנִי אֲכַחֵשׁ בּוֹ לִפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם” (ההתגלות, ג’ 5; מתי, י’ 32, 33). העניין הרב שמגלים בני האדם במשפטים הנערכים בבתי המשפט עלי אדמות, מייצג באופן קלוש את העניין העז שמגלים הנוכחים בבית הדין בשמיים כאשר שמותיהם של בני האדם שנרשמו בספר החיים מוצגים לפני ה’, שופט התבל. הסנגור האלוהי מלמד זכות על כל אלה שנחלו ניצחון בעזרת דמו, וטוען כי חטאיהם נמחלו להם והם זכאים לשוב למעונם בגן עדן, ולשלוט עמו כיורשים-שותפים ב”מֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה” (מיכה, ד’ 8). השטן, שעשה כל מאמץ כדי לרמות ולפתות את האנושות, תכנן לסכל את התוכנית שהגה ה’ בבריאת האדם. אך המשיח מבקש עכשיו שהיא תצא אל הפועל, כאילו איש לא חטא מעולם. הוא עותר למען חסידיו לא רק בעבור מחילה שלמה והצדקה בדין, מלאה ומוחלטת, אלא גם שיחלקו עימו את כבודו ותהילתו, וישבו עמו על כס מלכותו. בזמן שישוע מלמד זכות על האנשים שזכו בחסדו, השטן מאשימם לפני ה’ כחוטאים. המדיח הכביר שב ומנסה לעורר בליבם ספקות, לערער את אמונם וביטחונם בה’, לנתקם מאהבת ה’ ולהדיח אותם לחלל את תורת ה’. עכשיו הוא מצביע על תיעוד חייהם, על מגרעות אופיים, על חוסר הידמותם למשיח, דבר המביע חוסר כבוד לגואלם, על החטאים שהוא פיתה אותם לבצע, שבעטיים הוא טוען לבעלות עליהם כנתיניו. ישוע אינו מתרץ את חטאיהם, אלא מציג את חרטתם ואמונתם, ודורש מחילה בעבורם בעודו נושא את ידיו הפצועות לפני האב ומלאכיו הקדושים, ואומר: “יודע אני את שמותיהם, חרתי אותם על כפות ידי. ‘זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה; לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱלֹהִים, לֹא תִבְזֶה'” (תהילים, נ”א 19). הוא פונה לשטן המקטרג על חסידיו, ואומר לו: “יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם; הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ” (זכריה, ג’ 2). המשיח יעטה את חסידיו בצדקתו, וזאת כדי שיוכל להציג לפני אביו שבשמיים “אֶת הַקְּהִלָּה כְּשֶׁהִיא מְפֹאֶרֶת בְּכָבוֹד, לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה, לְמַעַן תִּהְיֶה קְדוֹשָׁה וּלְלֹא דֹּפִי.” (אל האפסים, ה’ 27). שמותיהם יתנוססו בספר החיים. המושיע מעיד עליהם: “הֵמָּה יֵלְכוּ אִתִּי בִּבְגָדִים לְבָנִים, כִּי רְאוּיִים הֵם” (ההתגלות, ג’ 4). כך תתגשם במלואה הבטחת הברית החדשה: “כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.” “בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא, נְאֻם יְהוָה, יְבֻקַּשׁ אֶת עֲו‍ֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ, וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה, וְלֹא תִמָּצֶאינָה” (ירמיה, ל”א 33; נ’ 20). “בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח יְהוָה לִצְבִי וּלְכָבוֹד; וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת, לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם, קָדוֹשׁ, יֵאָמֶר לוֹ:  כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים, בִּירוּשָׁלִָם” (ישעיה, ד’ 2, 3). מלאכת המשפט החוקר ומחיקת החטאים אמורה להתבצע לפני ביאת המשיח השנייה. מאחר שהמתים יישפטו בהתאם למעשיהם שנרשמו בספרי השמיים, לא ייתכן שחטאי בני האדם יימחקו לפני שייבחנו מעשיהם ויוכרע הדין במשפטם ביום הדין של ה’. ואולם, כיפא השליח אומר מפורשות שחטאיהם של המשיחיים ימחקו כאשר “יָבוֹאוּ יְמֵי רְוָחָה מִלִּפְנֵי אֲדֹנָי וְהוּא יִשְׁלַח אֶת אֲשֶׁר יֻעַד לָכֶם מִקֶּדֶם, אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ” (מעשי השליחים, ג’ 19, 20). בתום המשפט החוקר, המשיח יבוא וייתן לכל אדם את גמולו בהתאם לפועלו. בשירות בקודש של הכוהן הגדול בבית המקדש עלי אדמות, לאחר שהוא כיפר על חטאי ישראל, הוא יצא ובירך את העדה. בדומה, המשיח, בתום מלאכתו כמגשר וכמליץ יושר, “יוֹפִיעַ שֵׁנִית, שֶׁלֹּא לְעִנְיַן הַחֵטְא, לַמְחַכִּים לוֹ לִישׁוּעָה” (האיגרת אל העברים, ט’ 28), וזאת כדי לברך את חסידיו ולהנחילם חיי נצח. כשם שהכוהן הגדול הסיר את החטאים מן המקדש, התוודה עליהם והניח אותם על ראשו של השעיר לעזאזל, כך המשיח יניח את כל החטאים האלה על השטן, אבי החטא המדיח לחטא. השעיר לעזאזל שנשא את חטאי ישראל שולח “אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה” ב”מִּדְבָּר.” (ויקרא, ט”ז 22). בדומה, השטן, הנושא את כל החטאים שהוא גרם לחסידי ה’ לבצע, ייאסר לאלף שנים בעולם הזה, שיהיה אז שומם לחלוטין, ולבסוף יישא במלוא עונשו של החטא בלהבות האש שישמידו את כל הרשעים. כך תתגשם תוכנית הגאולה במלואה בהשמדה הסופית של החטא, ובגאולתם של כל האנשים שמאסו ברוע. במועד שיועד ליום הדין – בתום 2300 הימים, בשנת 1844 – החלה מלאכת החקירה והמחיקה של החטאים. כל אלה שנשאו את שם ישוע חייבים לעבור חקירה יסודית במשפט ה’. הן החיים והן המתים, יישפטו על סמך “הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסְּפָרִים, לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם.” לא תינתן מחילה על חטאים שלא התוודו עליהם ולא חדלו לבצעם; חטאים אלה לא יימחקו מספרי התיעוד, אלא ישמשו עדות מרשיעה כנגד החוטא ביום ה’. החוטא אולי ביצע אותם בחשכת הלילה, אך הם גלויים לעיניו של בוחן הלבבות, שעלינו לתת את הדין לפניו. מלאכי ה’ היו עדים לכל חטא ותיעדו אותו בספרי השמיים המהימנים. ניתן להסתיר את החטא מהורים, מבני זוג, מילדים ומחברים, או להתכחש לגביו באוזני הזולת; איש אינו חושד באשם, ולו בשמץ של חשד, אך חטאו חשוף לעיניהם של מלאכי השמיים. עלטת הלילה החשוך ביותר, הסודיות האופפת את אמצעי ההונאה המתוחכמים ביותר – לא יועילו כדי להסתיר מחשבה אחת מידיעתו של האל הנצחי. בידיו של אלוהים מצוי תיעוד נאמן של כל עוולה וכל מעשה לא ראוי. הוא אינו הולך שולל אחרי מראית עין של חסידות. הוא אינו עושה שום טעות בהערכת אופיו של האדם. אנשים עלולים ללכת שולל אחרי אנשים שליבם רע ומושחת, אך אלוהים קורע את כל התחפושות וקורא את צפונות הלב. כמה רצינית וחמורה היא המחשבה הזו! יום אחרי יום חולף ועובר אל הנצח, ונושא עימו את משאו המתועד בספרי השמיים. מילים שנאמרו לא ניתן לקחת בחזרה, מעשים שבוצעו לא ניתן לבטל, שהרי את הנעשה אין להשיב. המלאכים מתעדים הן את מעשינו הטובים והן את מעשינו הרעים. האדם החזק ביותר עלי אדמות אינו יכול לבטל אפילו רישום של יום אחד. מעשינו, דברינו, ואפילו מניענו הכמוסים ביותר, לכולם יש משקל בהכרעת גורלנו לאושר ורווחה נצחיים, או לדיראון עולם. גם אם שכחנו אותם, הם יישאו את עדותם ביום הדין כדי לזכותנו או להרשיענו. כשם שתווי הפנים מועתקים במיומנות ובדייקנות מירבית על בד הציור הצחור של הצייר, כך מתואר האופי בנאמנות בספרי השמיים. ועם זאת, כה ממעטים בני האדם לדאוג בקשר לתיעוד זה שיפגוש במבטם החודר של מלאכי השמיים. אילו נגלל המסך המפריד בין העולם הנסתר מן העין לעולם הנגלה לעין, ובני האדם היו רואים את המלאך המתעד כל מילה וכל מעשה שלהם, שבהם יתקלו שוב ביום הדין, אזי, מילים רבות המובעות מדי יום לא היו נאמרות, ומעשים רבים לא היו נעשים. ביום המשפט ייבחן כל כישרון וכל משאב. כיצד השתמשנו בכישורים, במשאבים ובהון שהופקדו בידינו בידי השמיים? האם יקבל האדון בבואו את הונו בתוספת ריבית? האם שיפרנו את היכולות והכישרונות שחוננו בהם, שכלית, רוחנית וגופנית, והשתמשנו בהם לתהילת ה’ ולעזרת הזולת? כיצד השתמשנו בזמן שלנו, בעט שלנו, בקול שלנו, בממוננו ובהשפעתנו? מה עשינו למען המשיח, שהתגלם בדמותם של העניים, מוכי הגורל, היתומים והאלמנות? אלוהים הפקיד בידינו את דברו הקדוש. מה עשינו עם האמת והאור שניתנו לנו כדי ללמד את בני האדם את הדרך לגאולה? אין שום ערך בהצהרה בלבד על אמונה במשיח; רק אהבה המובעת במעשים נחשבת אמיתית. בעיני ה’, רק אהבה הופכת כל מעשה לבעל ערך. כל דבר הנעשה באהבה, פעוט ככל שייראה בעיני בני האדם, מתקבל ברצון בעיני ה’ וזוכה בגמול. אנוכיותם הנסתרת של בני האדם נחשפת בספרי השמיים. ישנו תיעוד של חובות שאנשים לא מילאו כלפי הזולת, ושל אי ציות למצוות המושיע שנשכחו מן הלב. ביום הדין, בני האדם יראו באיזו תדירות הם נתנו לשטן את הזמן, המחשבה והכוח שלהם, השייכים למשיח. עגום ומר הוא התיעוד שמביאים המלאכים לשמיים. אנשים תבוניים, המצהירים על אמונתם במשיח, שקועים בתאוות בצע, בתענוגות גשמיים ובהבלי העולם. כסף, זמן וכוח מוקרבים מדי יום על מזבח הראוותנות וההתמכרות. כה מעטים הם הרגעים המוקדשים לתפילה, להתעמקות בכתבי הקודש, להשפלת הנשמה ולהתוודות על חטאים. השטן ממציא אינספור תחבולות כדי להעסיק את מוחנו וליבנו, וזאת כדי שלא נתמקד במלאכה שאנו אמורים להיות בקיאים ומיומנים בה. אבי השקר שונא את האמיתות הנשגבות המציגות את קורבן התמורה של המושיע – המגשר השמיימי הכול-יכול. הוא יודע שעליו לעשות הכול כדי להסיט את ליבם של בני האדם מישוע ומן האמת שלו. עליו להפריע לאלה שיזכו ביתרונות תיווכו של המושיע בעבורם, לבצע את חובתם מתוך יראת ה’ ולרכוש קדושה מופתית. השעות היקרות המבוזבזות על תענוגות, רדיפת ממון וראוותנות, אמורות להיות מוקדשות ללימוד שקדני של דבר האמת בלוויית תפילה כנה. חסידי ה’ אמורים להיות בקיאים בנושא המקדש והמשפט החוקר בשמיים. הכול חייבים לרכוש ידע על מעמדו ופועלו של הכוהן הגדול העליון שלנו. אחרת, הם לא יוכלו לפעול באמונה הכול כך חיונית בימינו, או למלא את התפקידים והמשימות שה’ הטיל עליהם. לכל אדם יש נשמה שעליו להושיעה או לאבדה. לכל אדם תלוי ועומד תיק בבית הדין של ה’. כל אדם חייב לפגוש את השופט הכביר פנים אל פנים. לכן חשוב כל כך שכל לב יהגה לפעמים במחזה מעורר היראה כאשר ישיבת בית הדין של מעלה תיפתח, ספרי השמיים ייפתחו, וכל אדם יעמוד (ליד דניאל), וישמע את גזר דינו הסופי. כל מי שקיבל תובנות בנושאים אלה אמור לבשר את האמיתות הנשגבות שאלוהים הפקיד בידיו. היכל ה’ בשמיים הוא לב ליבו של מלאכת המשיח למען בני האדם. הוא משמעותי מבחינתו של כל אדם שחי עלי אדמות. הוא חושף לנגד עינינו את תוכנית הגאולה, מוביל אותנו לאורך הדורות עד אחרית הימים ומגלה לנו את תוצאת הניצחון במלחמה בין הצדקה לחטא. יש לו חשיבות עצומה, ולכן הכול חייבים לבחון בדקדקנות את הנושאים האלה, ולהיות מסוגלים להשיב לכל אדם המבקש לדעת את הסיבה לתקווה המפעמת בליבם. פועלו של המשיח בלימוד זכות על האדם במקדש השמיימי הוא חיוני לתוכנית הגאולה, בדיוק כמו מותו על הצלב. המושיע החל במלאכת הגאולה באמצעות מותו, ולאחר תחייתו עלה לשמיים כדי להשלימה. עלינו להיכנס באמונה מבעד לפרוכת “אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ, הֶחָלוּץ הָעוֹבֵר לְפָנֵינוּ, נִכְנַס בַּעֲדֵנוּ וְהָיָה לְכֹהֵן גָּדוֹל” (האיגרת אל העברים, ו’ 20). שם משתקף האור הזורח מן הצלב בגולגולתא. שם נוכל להשיג תובנה ברורה יותר על רזי הגאולה. גאולת האדם נקנית במחיר נצחי שהשמיים משלמים; קורבן התמורה מספק את דרישותיה העצומות של תורת ה’ שחוללה. ישוע סלל את הדרך לכס המלכות של האב בשמיים. ובזכות תיווכו, תשוקתם הכנה של כל מי שבאים לפניו באמונה, תוצג בפני אלוהים. “מְכַסֶּה פְשָׁעָיו, לֹא יַצְלִיחַ; וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם” (משלי, כ”ח 13). אילו יכלו אלה שמכסים ומתרצים את חטאיהם לראות כמה שמח בהם השטן, כמה מלגלג הוא על המשיח והמלאכים הקדושים בהציגו לפניהם את דרכם הרעה, הם היו מזדרזים להתוודות על חטאיהם ולחדול מהם. השטן פועל באמצעות מגרעות אופיינו כדי לשלוט בליבנו ובנשמתנו, והוא יודע שאם המגרעות הללו יטופחו ויועצמו, הוא יצליח לבצע את זממו. לכן הוא תמיד מנסה להוליך שולל את תלמידי המשיח בעזרת פלפלנות קטלנית, שנבצר מהם להתנצח איתה ולגבור עליה. אך ישוע מלמד עליהם זכות בעזרת ידיו הפצועות וגופו החבול והפצוע. הוא אומר לכל אדם שילך בעקבותיו: “דַּי לְךָ חַסְדִּי” (קור”ב, י”ב 9). “קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָּׂאִי.” (מתי, י”א 29, 30). לכן, בל יראה איש את מגרעותיו כחסרות תקנה. אלוהים יעניק לנו אמונה וחסד כדי לגבור עליהן. אנו חיים כעת ביום הכיפורים הגדול. בשירות בקודש במקדש עלי אדמות, כשהכוהן הגדול כיפר בעד ישראל, הכול נדרשו לייסר את נשמותיהם באמצעות הכאה על חטא וכניעה לה’, אחרת – ייכרתו מעמם. בדומה, כל אלה ששמותיהם נרשמו בספר החיים חייבים כעת, בימים המעטים שנותרו עד תום תקופת המבחן שלהם, לייסר את נפשותיהם לפני ה’ באמצעות הכאה על חטא וחזרה בתשובה אמיתית בכל ליבם ומאודם. עליהם לערוך חשבון נפש עמוק ונוקב. הרוח קלת הדעת, המפעמת בליבם של כה רבים מאלה המתיימרים להיות תלמידי המשיח, חייבת להסתלק. מלחמה אמיתית צפויה לכל מי שינסו לגבור על יצר הרע החותר למשול בליבם. מלאכת ההכנה היא אישית; איננו נושעים כקבוצה. הטוהר והמסירות של אדם אחד, לא יפצו על היעדרן של מידות אלה בזולתו. על אף שכל האומות יעברו לפני ה’ ביום הדין, הוא יבחן כל מקרה של כל אדם בקפדנות יתרה, כאילו הוא האדם היחיד עלי אדמות. כל אדם חייב להיבחן ולהימצא זכאי, ללא פגם וללא רבב. המחזות הקשורים לחתימת מלאכת הכפרה חמורים ומעוררי יראה הם. אינטרסים חשובים ורציניים כרוכים בכך. המשפט נערך עתה במקדש בשמיים. מלאכה זו נמשכת מזה שנים רבות. במהרה – איש אינו יודע כמה מהר – ייבחנו המקרים של האנשים הנמצאים בחיים. חיינו עומדים להיבחן לפני ה’, שנוכחותו מעוררת יראת כבוד. בעת הזו במיוחד, חובה על כל נשמה להישמע לאזהרת המושיע: “הִזָּהֲרוּ, הֱיוּ עֵרִים, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָתַי הָעֵת” (מרקוס’ י”ג 33). “אִם לֹא תִּשְׁקֹד, אָבוֹא כְּגַנָּב וְלֹא תֵּדַע בְּאֵיזוֹ שָׁעָה אָבוֹא עָלֶיךָ” (ההתגלות, ג’ 3). בתום המשפט החוקר יוכרע גורלם של כל בני האדם לחיים או למוות. תקופת המבחן תסתיים זמן קצר לפני ביאת האדון בענני השמיים. המשיח, המייחל לעת הזו, מכריז בספר ההתגלות: “הַמְעַוֵּל – שֶׁיּוֹסִיף לַעֲשׂוֹת עָוֶל; הַטָּמֵא – שֶׁיִּטָּמֵא עוֹד; הַצַּדִּיק – שֶׁיִּצָּדֵק עוֹד; הַקָּדוֹשׁ – שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ עוֹד. הִנְנִי בָּא מַהֵר וְאִתִּי הַשָּׂכָר לְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ” (ההתגלות, כ”ב 11, 12). הצדיקים והרשעים יחיו עדיין עלי אדמות כבני תמותה, אנשים יזרעו ויבנו, יאכלו וישתו, ואיש מהם לא יהיה מודע להחלטה הסופית, החלוטה, שנגזרה במקדש בשמיים. לפני המבול, אחרי שנוח נכנס לתיבה, אלוהים סגר את התיבה והותיר בחוץ את הכופרים. אך במשך שבעה ימים, בני האדם, שלא ידעו כי נגזר גורלם, המשיכו בחיי התענוגות חסרי הדאגה שלהם, ולעגו לאזהרות על המשפט הממשמש ובא. “כָּךְ יִהְיֶה גַּם בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן הָאָדָם,” אומר המושיע. (מתי, כ”ד 39). השעה המכרעת שתציין את גזרת הגורל שנפסקה לכל אדם, ואת ההסתלקות הסופית של חסד ה’ מן החוטאים, תבוא לפתע פתאום, בחשאי, ללא התראה, כגנב בחצות הלילה. “לָכֵן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר… פֶּן יָבוֹא פִּתְאוֹם וְיִמְצָא אֶתְכֶם יְשֵׁנִים” (מרקוס, י”ג 35, 36). אלה שעייפו מעמידתם על המשמר ופנו אל הבלי העולם המושכים את ליבם, נתונים בסכנה. בשעה שבה איש העסקים עסוק במרדף אחר הממון, הנהנתן עסוק ברדיפת תענוגות ואשת האופנה מתגנדרת בתכשיטיה – זו עשויה להיות השעה שבה שופט התבל יכריז את פסיקתו: “נִשְׁקַלְתָּ בְּמֹאזְנַיִם וְנִמְצֵאתָ חָסֵר” (דניאל, ה’ 27).