העימות הגדול פרק ל׳׳ז – כתבי הקודש כמעוז

“לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה; אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר” (ישעיה, ח’ 20).

חסידי ה’ נקראים להשתמש בכתבי הקודש כמעוז שיגן עליהם מהשפעתם של מורי השקר, ומכוחן המוליך שולל של רוחות האופל. השטן משתמש בכל תחבולה אפשרית כדי למנוע מבני האדם לרכוש ידע על כתבי הקודש, שכן הדברים המפורשים שנאמרו בהם חושפים את שקריו. בכל תחייה של מלאכת האל פועל שר הרוע ביתר שאת. עתה, הוא נערך בכל כוחותיו לקראת המאבק האחרון במשיח ובתלמידיו. הולכת השולל הכבירה האחרונה תיחשף לפנינו במהרה. צר המשיח יחולל את נפלאותיו לנגד עינינו. כה דומה יהיה הזיוף לאמת, שלא ניתן יהיה להבדיל בין האמת לשקר, זולת בעזרת כתבי הקודש. לפיכך, יש לבחון כל אמירה, כל תורה וכל נס לאורם של כתבי הקודש.

כל מי שינסה לקיים את כל צווי ה’ יתקל בהתנגדות ובלעג. אנשים אלה יוכלו לעמוד איתנים אך ורק באלוהים. כדי שיוכלו לעמוד במבחן שייבחנו בו, עליהם להבין את רצון ה’ כפי שהוא נחשף בכתבי הקודש. הם יוכלו לכבדו אך ורק אילו יבינו את אופיו, את טיב שלטונו ואת מטרותיו, ויפעלו בהתאם לכך. רק אלה שחיזקו את מוחם ונפשם בעזרת האמיתות מכתבי הקודש, יחזיקו מעמד בעימות הגדול האחרון. כל נשמה תיבחן במבחן הקשה והנוקב: האם תציית לאלוהים או לאדם? השעה המכרעת, שעת השין, ממשמשת ובאה. האם אומנם נטועות רגלינו בסלע של דבר ה’ שאינו ניתן לשינוי? האם מוכנים אנו להגן בעוז על חוקי ה’ ואמונת ישוע?

לפני צליבתו הבהיר המושיע לתלמידיו שהוא יוצא להורג, יקום לתחייה וייצא מן הקבר; מלאכים נכחו במעמד זה במטרה להטביע את רושמם של הדברים הללו על מוחם וליבם. אך התלמידים ייחלו לתשועה ממשית מעול הכובש הרומי, ולכן התקשו לשאת את המחשבה שהאחד שבו הם תלו את כל תקוותיהם, יסבול וימות במוות כה מחפיר. המילים שהיה עליהם לזכור פרחו מזיכרונם. לפיכך, כשהגיעה שעת המבחן, הם לא היו מוכנים. מותו של ישוע הצמית לחלוטין את כל תקוותיהם, כאילו לא הזהירם מראש. וכך, בעתיד, הנבואות תתבהרנה לנו בבהירות רבה כשם שהובהרו לתלמידים באמצעות דברי המושיע. האירועים הקשורים לתום תקופת המבחן ולמלאכת ההכנה לקראת בוא ימי הצרה, מוצגים בבירור ובמפורש. אך האמיתות החשובות הללו נבצרו מבינתם של ההמונים, כאילו לא נחשפו מעולם. השטן עוקב בדריכות כדי לקלוט כל התרשמות שתחכים אותם ותסייע להם להגיע לישועה; וכאשר תבוא הצרה הגדולה, היא תמצא אותם לא מוכנים.

כשאלוהים שולח לבני האדם אזהרות כה חשובות, שהוכרזו בידי מלאכים המעופפים בלב השמיים, הוא מצפה מכל אדם בר-דעת להקשיב למסר האזהרה. העונשים הכבדים המצפים לכל אלה שישתחוו לחיה ולצלמה אמורים לעורר את בני האדם ללמוד את הנבואות בשקדנות ולהתעמק בהם כדי לדעת מהו תו החיה, וכיצד יוכלו להימנע מקבלתו. [ההתגלות, י”ד 11-9.] אך ההמונים אוטמים את אוזניהם ומסרבים לשמוע את האמת, ומודרכים להקשיב לסיפורי מעשיות. בעודו צופה לאורך הדורות עד אחרית הימים, הכריז שאול השליח: “הֵן יָבוֹא הַזְּמַן שֶׁלֹּא יִסְבְּלוּ אֶת הַלֶּקַח הַבָּרִיא… וּמִן הָאֱמֶת יַטּוּ אָזְנֵיהֶם לִפְנוֹת אֶל הָאַגָּדוֹת” (טימ”ב, ד’ 3, 4). העת הזו הגיעה. ההמונים אינם חפצים באמת של כתבי הקודש, שכן היא מפריעה להם למלא את תאוות יצר הרע של ליבם הכרוך אחר הבלי העולם. ואילו השטן, הוא מספק להם את שלל הולכות השולל האהובות עליהם.

אך לאלוהים יהיו חסידים עלי אדמות שימשיכו לנצור את כתבי הקודש כמופת היחיד שעל פיו ייבחנו כל הדוקטרינות ויתבססו כל תיקוני הדת. דעותיהם של המלומדים, מסקנות המדע, עיקרי האמונה וההחלטות שנקבעו בידי מועצות הדת, (שהם כה רבים ומנוגדים כמו הכנסיות שהם מייצגים), קולו של הרוב – אף אחד מאלה וכל אלה יחדיו אינם אמורים לשמש כהוכחה בעד או נגד סוגיה כלשהי באמונה. לפני שנקבל דוקטרינה כלשהיא או עיקר אמונה כלשהו, עלינו לדרוש לקבל אישוש מפורש מדבר ה’ בנוסח, “כה אמר ה’.”

השטן מנסה ללא הרף להסב את תשומת ליבנו לאדם ולא לאלוהים. הוא מכוון את בני האדם לראות בבישופים, ברועי קהילות ובמורי התיאולוגיה את מדריכיהם, וזאת כדי שלא יתעמקו בכתבי הקודש בעצמם כדי ללמוד מהם מה נדרש מהם. ואז, לאחר שהשטן שולט במוחם ובליבם של מנהיגי הדת, ביכולתו להשפיע על ההמונים לעשות את רצונו.

כשהמשיח בא כדי לדבר את מילות החיים, העם הפשוט הקשיב לדבריו בשמחה; אנשים רבים, אפילו מקרב הכוהנים וראשי הדת, האמינו בו. אך הכהן הגדול, המנהיגים ובכירי האומה, היו נחושים בדעתם לגנותו ולדחות את תורתו. על אף שכשלו כל ניסיונותיהם למצוא עילה כדי להאשימו, על אף שהם לא יכלו שלא לחוש בגבורת ה’ שאפפה אותו ובחוכמה העילאית של דבריו, עם זאת, הם התבצרו בדעותיהם הקדומות; הם מאסו בהוכחות החותכות ביותר למשיחיותו, וזאת מחשש שיאלצו להפוך לתלמידיו. מתנגדים אלה של ישוע היו אנשים שבני העם רחשו להם יראת כבוד משחר ילדותם וקיבלו את סמכותם ללא עוררין. הם תהו: “איך ייתכן שהזקנים והסופרים המלומדים אינם מאמינים בישוע? האם צדיקים אלה לא היו מקבלים אותו אילו היה המשיח?” השפעתם של מורים כאלה היא שגרמה לעם ישראל למאוס בגואלו.

הרוח שהניעה את הכוהנים וראשי הדת הללו עדיין פועלת בימינו באמצעות אנשי דת רבים, המתיימרים להיות בעלי יראת שמיים. הם מסרבים לבחון את עדות כתבי הקודש בנוגע לאמיתות המיוחדות שניתנו לתקופתנו. הם מצביעים בגאון על מספרם הרב, על עושרם ועל הפופולריות שלהם, מביטים בבוז במאמינים הדוגלים באמת, ומציינים את מספרם הקטן, את דלותם ואת האמונה הלא-פופולרית שהם דבקים בה, הגורמת לניתוקם מן העולם.

המשיח חזה מראש שהסמכות המופרזת שהסופרים והפרושים נטלו לעצמם, לא תחדל לאחר יציאת עם ישראל לגלות. הוא חזה במבט נבואי בהתעצמות הסמכות האנושית כדי לשלוט במצפונם של בני האדם – דבר שהיווה קללה כה נוראה בעבור גוף המשיח בכל הדורות. גינוייו הנוקבים נגד הסופרים והפרושים, ואזהרותיו לעם ישראל שלא ללכת בעקבות מנהיגים ומורים עיוורים אלה, תועדו כדי לשמש אזהרה לדורות הבאים.

הכנסייה הקתולית מייעדת את זכות הפרשנות של כתבי הקודש לאנשי הכמורה. על סמך הטענה שרק אנשי הכמורה מוסמכים להבהיר את דבר ה’, נמנע מן העם הפשוט לקרוא בו. על אף שהרפורמציה הנגישה את כתבי הקודש לכל בני האדם, עם זאת, אותו עיקרון בדיוק ששימש את הכנסייה ברומא, מונע מן ההמונים בזרם הפרוטסטנטי להתעמק בכתבי הקודש בעצמם. מלמדים אותם לקבל את פרשנותה של הכנסייה לתורות כתבי הקודש; ישנם רבבות נוצרים שאינם מעזים לקבל דבר מכתבי הקודש, גם אם הוא נאמר בהם מפורשות, כאשר הוא מנוגד לעיקרי האמונה שלהם או לתורה שכוננה כנסייתם.

חרף העובדה שכתבי הקודש גדושים באזהרות בנוגע למורי שקר, אנשים רבים מוכנים להפקיד את נשמותיהם בידי כהני הדת. כיום ישנם רבבות מאמינים שאינם יכולים לתת סיבות נוספות לאמונה שבה הם דבקים, זולת אלה שקיבלו ממורי הדת שלהם. הם כמעט מתעלמים לחלוטין מתורת המושיע, ובוטחים באמון מלא בדבריהם של כהני הדת. אך האם כהני הדת אינם שוגים? כיצד נוכל להפקיד את נשמותינו בידיהם ולקבל את הדרכתם, אלמלא נדע בביטחון על סמך כתבי הקודש שהם-הם נושאי האור? אנשים רבים שאין להם את העוז והאומץ המוסרי לחדול ללכת בתלם ולסטות מן המסלול שבו צועד העולם, נוטים ללכת בעקבותיהם של המלומדים; משום שהם ממאנים לבחון בעצמם את כתבי הקודש, הם מסתבכים יותר ויותר בטעויות, עד שהם דבקים בהן ללא שמץ של תקווה להיחלץ מכבלי השקר. הם אומנם רואים כי האמיתות שנועדו לימינו הובהרו מפורשות בכתבי הקודש, וחשים את גבורת רוח הקודש הנלוות להכרזתן, אך הם מאפשרים להתנגדות שמעלים כהני הדת להסב אותם הרחק מן האור. על אף שנשמות תועות אלה השתכנעו בשכלן ובמצפונן, הן אינן מעזות להעלות בדעתן מחשבה אחרת המנוגדת לזו של כהני הדת; הן מקריבות את השכל הישר שלהן, את יכולת השיפוט העצמאית שלהן ואת האינטרסים הנצחיים שלהן על מזבח הכפירה, הגאווה והדעה הקדומה של אדם אחר.

רבות הן הדרכים שבאמצעותן פועל השטן בעזרת כלי שרת אנושיים כדי ללכוד את אסיריו. הוא מצליח ללכוד רבבות בני אדם בעודו מושך אותם אליו בעזרת חוטי המשי של החיבה השמורה לאויבי צלב המשיח. יהיו אשר יהיו קשרי החיבה הללו, בין הורים, ילדים, בני זוג או בקשרים חברתיים, התוצאה תהיה תמיד זהה; מתנגדי האמת מפעילים את כל כוחם כדי לשלוט במצפון הזולת, ואילו הנשמות הנתונות תחת השפעתם נעדרות אומץ או עצמאות כדי לציית לתובנותיהן לגבי מחויבויותיהן.

האמת והכבוד של אלוהים אינם ניתנים להפרדה; לא נוכל לכבד את אלוהים בעזרת השקפות שגויות שאינן מעוגנות בכתבי הקודש. אנשים רבים טוענים שאין זה משנה במה מאמין אדם, כל עוד הולך הוא בדרך הישר. אך האמונה היא זו שמעצבת את החיים. אם אור ואמת מצויים בהישג ידינו, אך אנו מתעלמים מזכות היתר שנפלה בחלקנו, ואיננו מנצלים אותה כדי לשמוע ולראות את האור והאמת, למעשה אנו מואסים בהם; אנו בוחרים בחושך ולא באור.

“יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ,    וְאַחֲרִיתָהּ, דַּרְכֵי מָוֶת” (משלי, ט”ז 25). בורות אינה תירוץ המצדיק טעות או חטא, כל עוד יש לאדם שלל הזדמנויות לדעת את רצון ה’. קחו לדוגמה נוסע המגיע לפרשת דרכים ומביט בשלטים המציינים את שמות היעדים השונים. אילו יתעלם מן השילוט ויפנה לדרך שנראית לו כדרך הנכונה, ואפילו יעשה זאת בלב שלם, רוב הסיכויים שימצא עצמו בדרך הלא-נכונה.

אלוהים העניק לנו את דברו כדי שנהיה בקיאים בתורותיו, ונדע בעצמנו מה הוא דורש מאיתנו. כשאחד מבעלי התורה פנה אל ישוע בשאלה: “רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?” המושיע הפנה אותו לכתובים, באומרו: “מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא?” בורות אינה תירוץ הפוטר את האדם, בין אם הוא צעיר או זקן, מן העונש החל על חילול תורת ה’, שכן בידו עותק נאמן של התורה הזו, על כל עיקריה, חוקיה ומצוותיה. אין די בכוונות טובות; אין די במעשים הנחשבים נכונים וטובים בעיני האדם או על פי עצת רבו. נשמתו היא זו שנתונה כאן על הכף, ולכן שומה עליו לחקור בכתבי הקודש בעצמו. גם אם השגותיו ותובנותיו בהירות ועזות, גם אם הוא בוטח ללא עוררין ברבו ומאמין שהוא יודע את האמת, אין זה הבסיס לאמונתו. בידו נתונה מפה המתווה את כל ציוני הדרך במסע השמיימה, ולכן עליו להסתמך עליה ולא לנחש את דרכו.

חובתו הראשונה והנעלה ביותר של כל אדם בר-דעת היא ללמוד מכתבי הקודש מהי האמת, ואז להתהלך לאורה ולעודד את הזולת לנהוג כמוהו. שומה עלינו ללמוד מדי יום את כתבי הקודש בשקדנות יתרה, לשקול כל מחשבה וכל תובנה העולה במוחנו, ולהשוות בין פסוקים. בעזרת ה’ אנו אמורים לגבש את דעותינו אנו, בדיוק כפי שאנו אמורים לתת דין וחשבון על מעשינו לפני ה’.

האמיתות הברורות ביותר בכתבי הקודש עומעמו ונעטפו בספקות ובאפלה בידי המלומדים שהתיימרו להיות בעלי חכמה יתרה, ולימדו כי לכתבי הקודש יש משמעות רוחנית מיסטית נסתרת, שאינה גלויה על פני השטח. מורים אלה הם מורי שקר. לאנשים כאלה התייחס ישוע כשהכריז: “אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת הַכְּתוּבִים, אַף לֹא אֶת גְּבוּרַת אֱלֹהִים” (מרקוס, י”ב 24). יש להבין את כתבי הקודש על פי הפשט, דהיינו, לפי משמעותם המפורשת, אלא אם כן מדובר בסמל או בדימוי. המשיח הבטיח: “הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ [של האל] יֵדַע אִם תּוֹרָתִי מֵאֱלֹהִים הִיא אוֹ אִם מֵעַצְמִי אֲנִי מְדַבֵּר” (יוחנן, ז’ 17). אילו בני האדם היו מקבלים את כתבי הקודש ככתבם וכלשונם, ולא היו בנמצא מורי שקר שיוליכו אותם שולל ויבלבלו את מחשבתם, הייתה מתבצעת בעולם מלאכה כבירה שהייתה משמחת את המלאכים ומצרפת לצאן מרעיתו של המושיע רבבות על גבי רבבות של נשמות תועות.

בעת לימוד כתבי הקודש עלינו להפעיל את כל כוחותינו השכליים ולנסות להבין בשכלנו הצר כבני תמותה את האמיתות העמוקות של אלוהים. עם זאת, אל לנו לשכוח שהצייתנות והכניעה המאפיינות ילד, הן הרוח האמיתית של תלמיד הכתובים. עלינו לזכור שלא ניתן לפענח ולפתור פסוקים קשים להבנה וסתירות בכתבי הקודש באמצעות אותן שיטות המשמשות לפתרון סוגיות פילוסופיות. בל נפנה לעסוק בלימוד כתבי הקודש מתוך ביטחון עצמי והסתמכות על עצמנו, שעימם ניגשים אנשים רבים לעסוק בתחומי המדע השונים, כי אם עלינו לעשות זאת מתוך תשוקה כנה לדעת את רצון ה’, ובלוויית תפילה הנשענת אך ורק על עזרת ה’. עלינו לבוא אל האל הכביר, “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה,” ברוח ענווה ונוחה ללימוד כדי לרכוש ממנו דעת. אם לא נעשה כן, מלאכי החבלה כה יעוורו את עיני רוחנו ויקשו את ליבנו, עד שייאטמו כליל לאמת.

מלומדים ואנשי דת טוענים לגבי פסוקים רבים בכתבי הקודש שהם מהווים רז, או שמוטב להתעלם מהם, אך דווקא פסוקים אלה הם הרי-משמעות לאדם שלמד בבית מדרשו של המשיח, והם מעניקים לו נחמה רבה ותובנות רבות. אחת הסיבות לכך שתיאולוגים רבים מתקשים בהבנת דבר ה’, היא שהם עוצמים את עיניהם לאמיתות שאין ברצונם לחיות על פיהן.

הבנת כתבי הקודש אינה תלויה ביכולות השכליות המופעלות בשעת הלימוד, אלא בהתמקדות בדבקות במטרה זו, ובכיסופים כנים לאמת ולצדק. לעולם אין ללמוד את כתבי הקודש ללא תפילה. רוח הקודש יכולה לגרום לנו להבין את חשיבותם של דברים קלים להבנה, או למנוע מאיתנו להתמודד עם אמיתות שנבצרו מהבנתנו. תפקידם של מלאכי השמיים הוא להכשיר את הלב להבין את דבר ה’, וזאת כדי שנתפעם מיופיו, נלמד את הלקח מתוכחותיו, נוזהר באמצעות אזהרותיו, או נתעודד ונתחזק בעזרת הבטחותיו. עלינו לאמץ ולשאת את תחינתו של מחבר מזמורי התהילים: “גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה, נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ” (תהל’, קי”ט 18). פיתויים נראים לפעמים כה מפתים, שהאדם מאמין שלא יצליח לעמוד בפניהם, שכן עקב הזנחת התפילה ולימוד כתבי הקודש, הוא אינו מסוגל לזכור או “לשלוף מן השרוול” את הבטחותיו של ה’, ולהילחם בשטן בעזרת פסוקים מכתבי הקודש המשמשים כחרב הרוח. אך מלאכי ה’ אופפים תמיד את אלה המוכנים ומזומנים ללמוד דברים רוחניים שמימיים; בשעת צרה ובעת הצורך, המלאכים יעלו לתודעתם את האמיתות שהם זקוקים להם. וכך, כאשר האויב “יָבוֹא כַנָּהָר צָר, רוּחַ יְהוָה נֹסְסָה בוֹ” [דהיינו, רוח ה’ תניס אותו.] (ישעיה, נ”ט 19).

ישוע הבטיח לתלמידיו: “אֲבָל הַמְנַחֵם, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָאָב יִשְׁלַח לָכֶם בִּשְׁמִי, הוּא יְלַמֵּד אֶתְכֶם הַכֹּל וְיַזְכִּיר לָכֶם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם” (יוחנן, י”ד 26). אך תורת המשיח חייבת להיות נצורה בזיכרוננו כדי שרוח הקודש תחלץ ממנו את דברי המשיח ותעלה אותם לתודעתנו בשעת סכנה. דוד המלך אמר: “בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ, לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ” (תהילים, קי”ט 11).

כל אלה שעתידם הנצחי חשוב להם, חייבים לעמוד על המשמר מפני פלישת הספקנות. עמודי האמת יהיו אלה שיותקפו במתקפה זו. בלתי אפשרי להתרחק מהישג ידם של הסרקזם, של הפלפלנות שיש בה גניבת הדעת, של התורות החתרניות הפועלות מתחת לפני השטח ושל התורות המזיקות של הכפירה המודרנית. השטן מתאים את פיתויו לכל בני האדם מכל שדרות החיים. הוא תוקף את בני האדם שאינם יודעי קרוא וכתוב בדברי זלזול או לעג, ומתקיל את המשכילים באמצעות סתירות מדעיות וטיעונים פילוסופיים, כשאלה וגם אלה נועדו לעורר בליבם חוסר אמון בכתבי הקודש או בוז לכתבי הקודש. אפילו בני הנעורים חסרי הניסיון מרהיבים עוז לרמוז על ספקות בקשר לעיקרי האמונה המשיחית. לדאבוננו, צעירים כופרים אלה, שטחיים ככל שיהיו, אינם נטולי השפעה. רבים הולכים בעקבותיהם, מפקפקים באמונת אבותיהם, בזים לרוח החסד ומחרפים אותה (אל העברים, י’ 29). אנשים טובים ומוכשרים רבים שיכלו להביא כבוד לאלוהים ולברך את העולם, דעכו וקמלו באוויר המבאיש של הכפירה. כל הבוטחים בהחלטות היומרניות הנובעות ממוח האדם, ומדמיינים כי ביכולתם לפענח רזים שמימיים ולהגיע לאמת ללא עזרת החוכמה האלוהית, משלים את עצמם ונלכדים במלכודת השטן.

אנו חיים בתקופה המשמעותית ביותר בתולדות העולם. גורלם של המוני בני האדם המאכלסים את העולם יוכרע במהרה. אושרנו בעולם הבא וגאולת נשמותינו תלויים בדרך בה נבחר לצעוד בעולם הזה. עלינו לקבל הדרכה מרוח האמת. כל תלמיד של המשיח חייב לשאול את המושיע ברצינות: “אדון, מה חפץ אתה שאעשה?” עלינו להשפיל את עצמנו לפני האדון, לבוא לפניו בצום ובתפילה, להרבות בהתעמקות בדברו ולהתמקד במיוחד באירועי יום הדין. עלינו לחתור לחוויה רוחנית ממשית ועמוקה. אין בידינו אפילו דקה אחת לאבד. אירועים הרי-חשיבות מתרחשים סביבנו; אנו עומדים על אדמתו המכושפת של השטן. זקיפי ה’, עמדו על המשמר, אל תירדמו! האויב אורב לכם בסמוך, מוכן ומזומן בכל רגע, מחכה שתהיו מנומנמים ורפויים כדי לזנק עליכם ולטרוף אתכם.

אנשים רבים הולכים שולל אחר תורות שקר ושוגים בנוגע למצבם האמיתי לפני ה’. הם מברכים על מעשיהם הרעים, ושוכחים להרבות במעשים טובים ובגמילות החסדים שה’ דורש מהם לעשות. אין די בהיותם עצים הנטועים בגנו של אלוהים. עליהם למלא את ציפיותיו ולשאת פרי. לדידו, הם אחראים על כל כישלון לעשות את הטוב כמיטב יכולתם בעזרת חסדו המעצים. בספרי השמיים הם רשומים כעשבים שוטים. אך במקרה שלהם, הם לא לגמרי חסרי תועלת ותוחלת. ליבו האוהב והסבלן של המושיע ממשיך להתחנן בעבור אלה שזלזלו ברחמי ה’ וניצלו לרעה את חסדו. “עַל כֵּן נֶאֱמַר: ‘עוּרָה הַיָּשֵׁן וְקוּמָה מִן הַמֵּתִים, וְיָאִיר לְךָ הַמָּשִׁיחַ.’ וְעַתָּה שִׂימוּ לִבְּכֶם לְהִתְהַלֵּךְ בִּזְהִירוּת… שֶׁכֵּן הַיָּמִים רָעִים” (האיגרת אל האפסים, ה’ 16-14).

בבוא שעת המבחן, האנשים שדבר ה’ הוא נר לרגלם ייחשפו. בחודשי הקיץ אין הבדל בולט בין עצים ירוקי עד לעצים נשירים. אך בבוא משבי רוחות החורף, ירוקי העד יישארו ללא שינוי בזמן שיתר העצים ייכנסו לעונת השלכת ויאבדו את עלוותם. בדומה, לא ניתן להבדיל עתה בין ליבו הגדוש רמייה של מי שמתיימר להיות משיחי לליבו של משיחי אמיתי, אך קרובה העת שבה ההבדלים ייחשפו בבירור. הניחו להתנגדות לקום, הניחו לקנאות העיוורת ולחוסר הסובלנות להשפיע, הניחו לרדיפות להתעורר, הניחו לפוסחים על שתי הסעיפים ולצבועים להתנודד, להסס ולוותר על אמונתם; אך המשיחי האמיתי יעמוד איתן כסלע, אמונתו תהיה חזקה יותר, ותקוותו עזה יותר מאשר בימי שלווה ושגשוג.

מחבר מזמורי התהילים אומר: “כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ, שִׂיחָה לִי.” “מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן; עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר” (תהל’, קי”ט, 99, 104).

“אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה.” “וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי” (משלי, ג’ 13; ירמיה, י”ז 8).