העימות הגדול פרק ל׳׳ט – “עֵת צָרָה”

“וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא, וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר” (דניאל, י”ב 1). בתום העברת המסר של המלאך השלישי, חסד ה’ יחדל להפגיע בעבור יושבי העולם הזה השרויים בחטא. חסידי ה’ השלימו את מלאכתם. הם קיבלו את “המלקוש,” זכו ב”יְמֵי רְוָחָה מִלִּפְנֵי אֲדֹנָי,” והתכוננו לימי הצרה הגדולה הממשמשת ובאה. מלאכים אצים הנה והנה בשמיים. מלאך שב מן הארץ ומכריז כי נשלמה מלאכתו; המבחן האחרון בא על העולם, וכל מי שהוכיח את דבקותו במצוות ה’ קיבל את “חוֹתַם אֱלֹהִים חַיִּים” [ראו הערה 13 בנספח.] או אז, חדל ישוע מתפילת ההפגעה שהוא נושא בהיכל השמיימי. הוא מרים את ידיו ומכריז בקול רם: “תם ונשלם,” וכל צבאות השמיים מורידים את נזריהם כשהמושיע נושא את האזהרה החמורה: “הַמְעַוֵּל – שֶׁיּוֹסִיף לַעֲשׂוֹת עָוֶל; הַטָּמֵא – שֶׁיִּטָּמֵא עוֹד; הַצַּדִּיק – שֶׁיִּצָּדֵק עוֹד; הַקָּדוֹשׁ – שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ עוֹד” (ההתגלות, כ”ב 11). כל מקרה ומקרה נבחן לגופו ונידון לחיים או למוות. המשיח כיפר בעבור חסידיו ומחק את חטאיהם; מספרם של נתיניו נקבע; “הַמַּלְכוּת וְהַשִּׁלְטוֹן וְגְּדֻלָּת הַמַּמְלָכוֹת תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִנָתְּנוּ” לְיורשי הגאולה, וישוע ימלוך כמלך המלכים, כאדון האדונים, לעולם ועד. כאשר המושיע עוזב את ההיכל השמיימי, עלטה אופפת את יושבי הארץ. בתקופה נוראה זו חייבים הצדיקים להתהלך לפני האל הקדוש ללא מתווך המפגיע בעבורם. הרסן שהונח על הרשעים הותר, והשטן זוכה בשליטה מלאה על הרשעים שעמדו בסירובם לחזור בתשובה. אורך רוחו של ה’ פקע. העולם מאס בחסדו, בז לאהבתו וחילל את תורתו. תקופת המבחן שניתנה לרשעים הסתיימה, אך הללו המשיכו בשלהם; רוח ה’, שזכתה להתנגדות כה עיקשת, נסוגה לבסוף. עתה, ללא הגנה מן החסד האלוהי, אין ביכולתם להתגונן מפני אבי הרשע. השטן יטיל פתאום על יושבי הארץ צרה כבירה אחרונה. כשמלאכי ה’ יחדלו לרסן את התאוות האנושיות העזות, יותרו כל היסודות הגורמים לסכסוכים וריבים. העולם כולו יחווה הרס וחורבן גדולים ונוראים יותר מאלה שפקדו את ירושלים בימי קדם. טרם יציאת מצרים, מלאך ה’ השמיד את כל בכורי מצרים ומילא את הארץ כולה באבל וקינה. כשדוד המלך חטא לה’ כאשר ערך מפקד לעם, מלאך אחד חולל את השמד הנורא שבא כעונש על חטאו. אותו כוח משחית שמפעילים המלאכים הקדושים על פי צו ה,’ יופעל בידי מלאכי חבלה כאשר ה’ יתיר להם לפעול ולעשות את מלאכתם.

כוחות הנערכים כעת, עומדים מוכנים ומזומנים, בעודם ממתינים להיתר מאת ה’ כדי לזרוע הרס בכל מקום. מכבדי תורת ה’ יואשמו בכך שהמיטו על העולם עונשים כבדים; אנשים יראו בהם את הגורם לאסונות הטבע, לרעידות האדמה הקשות, לסכסוכים ולשפיכות הדמים שימלאו את העולם צער ויגון. הכוח שיופגן בעת מתן האזהרה האחרונה ירגיז את הרשעים; חמת זעמם תישפך על כל מקבלי המסר, והשטן יעורר ביתר שאת רוח של שנאה ורדיפות. כשהסתלקה שכינת ה’ מעם ישראל, הכוהנים והעם לא ידעו זאת. על אף שהם ניתנו תחת שליטת השטן ונשלטו בידי תאוות רעות ומשחיתות, הם עדיין ראו בעצמם את העם הנבחר. השירות בקודש בבית המקדש נמשך כסדרו; העלאת הקורבנות על מזבחותיו הטמאים נמשכה כסדרה, וברכת ה’ הוכרזה מדי יום על העם שאשם ברצח בנו היקר של אלוהים, ובניסיון לרצוח את משרתיו ושליחיו. כאשר הוכרז פסק הדין החלוט בקשר לגורלו של בית המקדש, וכאשר נגזר גורלו של העולם אחת ולתמיד – יושבי תבל לא ידעו זאת. בני העם שרוח ה’ הסתלקה מהם ימשיכו לדבוק במסורות הדת, והלהט השטני ששר הרוע יפיח בלבבותיהם כדי לבצע את זממו, ייראה כלפי חוץ כלהט לאלוהים. כאשר השבת תהפוך לסלע המחלוקת העיקרי ברחבי העולם הנוצרי, ורשויות הדת והחוק יאחדו כוחות כדי לאכוף את שמירת יום א’ כיום המנוחה, הסירוב המתמיד של מיעוט קטן להיכנע לצו יהפוך אותו מושא לתיעוב כלל-עולמי. יוכרז שאין להפגין סובלנות כלפי אלה שיתנגדו לכנסייה ולרשויות החוק; שעדיף שהם יסבלו מאשר שאומות שלמות ישרו באי סדר, בלבול והפקרות. שמונה עשר מאות שנים קודם לכן, הוכרז טיעון דומה נגד המשיח בידי ראשי וזקני העם. קַיָּפָא, הכוהן הגדול הערמומי, אמר: “אֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכְּדַאי לָנוּ כִּי אִישׁ אֶחָד יָמוּת בְּעַד הָעָם וְלֹא תֹּאבַד כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ” (יוחנן ,י”א 50). טיעון זו יימצא משכנע, ולבסוף ייגזר צו נגד שומרי קדושת השבת על פי הדיבר הרביעי, אשר יוקיע אותם, יקבע שהם ראויים לעונשים המחמירים ביותר, ויעניק לבני האדם חירות להוציאם להורג בתום פרק זמן מסוים. הקתוליות שכוננה בעולם העתיק והפרוטסטנטיות הכופרת הרווחת בעולם החדש ימשיכו לנקוט באותם אמצעים נגד מכבדי מצוות ה’. חסידי ה’ יסבלו צרות ומצוקות בדומה לאלה שתוארו בידי הנביא ירמיהו כ”עת צרה ליעקב”: “כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ, פַּחַד, וְאֵין שָׁלוֹם.” “הוֹי, כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ; וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ” (ירמיה, ל’ 7-5). ליל הייסורים והמאבק של יעקב, כאשר התפלל והתחנן לתשועה מידיו של עשיו (בראשית, ל”ב 30-24), מייצג את חוויתם של חסידי ה’ בעיתות צרה. עקב מעשה ההונאה שנועד להבטיח לו את ברכת האב שיועדה לעשיו, נאלץ יעקב להימלט על נפשו ולפחד מאיומי אחיו שזמם להורגו. מקץ שנים רבות של שהייה בגלות, הוא יצא לדרך בצו ה’, בלוויית נשותיו, ילדיו ועדריו, ועשה את דרכו אל מולדתו. כאשר הגיע לגבולות הארץ, הוא נמלא אימה כשהתבשר על התקרבותה של קבוצת לוחמים, שזממה, כך האמין, לנקום בו. נדמה היה שקבוצתו של יעקב, שלא הייתה חמושה, תיפול כקורבן חסר ישע של אלימות וטבח. על משא החרדה והפחד שהעיק על נשמתו התווסף המשא המוחץ של האשמה עצמית; שהרי חטאו שלו המיט את הסכנה הזו על בני משפחתו. תקוותו היחידה נשענה על חסד ה’; הגנתו היחידה חייבת להיות תפילה. ואף על פי כן, הוא עושה כל שביכולתו כדי לכפר על העוול שעשה לאחיו, ולמנוע את הסכנה האורבת לו ולמשפחתו. כך חייבים לפעול חסידי המשיח כשעת צרה מממשת ובאה עליהם; שומה עליהם לעשות כל מאמץ כדי לשמש כאור המאיר לעמם, לנטרל דעות קדומות ולמנוע את הסכנה המאיימת על חירות המצפון. לאחר ששלח יעקב את משפחתו למרחקים כדי שלא יחזו בסבלו, הוא נותר לבדו כדי להתייחד עם ה’, להתפלל ולהתחנן אליו.

הוא מתוודה על חטאו ומודה בלב אסיר תודה על חסדי ה’ שהורעפו עליו. בענווה רבה, הוא מזכיר לה’ את הברית שכרת עם אבותיו, ואת ההבטחות שנתן לו בליל החיזיון בבית-אל ובימי שהותו בגולה. שעת המשבר של חייו הגיעה; הכול מוטל עתה על הכף. באפלה ובבדידות, הוא ממשיך להתפלל ולהשפיל את עצמו לפני ה’. לפתע נחה יד על כתפו. הוא סבור שאויב בא לקחת את חייו. ברוב ייאושו, הוא נאבק בכל כוחו באיש המתקיף אותו. כשהשחר מפציע, הזר מפעיל את כוחו העל-טבעי; כאשר הוא נוגע “בְּכַף יְרֵכוֹ,” יעקב כמעט הופך למשותק; הוא נופל על צווארי יריבו המסתורי בתחינה דומעת, נואשת, חסרת אונים. יעקב יודע כעת שהוא נאבק במלאך הברית הכביר. על אף שעתה הוא נכה וסובל מכאבים עזים, הוא אינו מוותר על מטרתו. מזה ימים רבים הוא התייסר ברגשי חרטה ובלבול, וסבל מתוצאות חטאו; עתה, הוא חייב לקבל הבטחה שחטאו נמחל לו. נדמה שהזר השמיימי עומד לעזוב, אך יעקב נאחז בו ומתחנן לברכה. מלאך ה’ מבקש: “שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר.” אך אבי האומה מכריז: “לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי!” איזה ביטחון, איזו דבקות ונחישות מוצגים כאן! אילו הייתה בקשתו של יעקב תביעה מוגזמת ויומרנית, הוא היה מושמד על המקום. אך ביטחונו היה ביטחון שלם של אדם שהתוודה על חולשתו ואפסיותו, אך בטח בחסדו של האל הנאמן לבריתו. “וּבְאוֹנוֹ, שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים” (הושע, י”ב 4). באמצעות ענווה, חרטה וכניעה, בן תמותה חוטא ותועה זה גבר על הוד מלכותו – אלוהי השמיים. הוא נאחז ביד רועדת בהבטחות ה’, וליבו של האל הגדוש אהבה אינסופית לא יכול היה שלא לשעות לתחינתו של החוטא. כהוכחה לניצחונו של יעקב, וכעידוד לאחרים שילכו בעקבות המופת שלו, שונה שמו מן השם שהזכיר את חטאו לשם שהנציח את נצחונו. העובדה שיעקב גבר על ה’ הייתה הבטחה וערובה לכך שהוא יגבר על בני אדם. אל לו לחשוש עוד מן המפגש עם אחיו הזועם, שכן ה’ הוא מגינו. השטן האשים את יעקב לפני מלאכי ה’ וטען כי בידו הזכות להשמידו בשל חטאו; הוא הסית את עשיו לקום נגד אחיו ולצעוד לעברו; במהלך ליל המאבק הארוך של אבי האומה, השטן התאמץ לקבע בליבו את תחושת האשמה שלו, וזאת כדי לייאשו ולגרום לו להרפות מאחיזתו באלוהים. יעקב כמעט נואש, אך הוא ידע שללא עזרת שמיים, הוא ימות. הוא התחרט באמת ובתמים על חטאו הכבד, והתחנן לחסדי ה’. הוא לא ויתר על מטרתו, אלא נאחז ביתר שאת במלאך ה’ והציג את תחינתו בלהט, בדמע ובייסורים, עד שניצח. כשם שהשטן הסית את עשיו לצאת לקראת יעקב כדי לתקוף אותו, כך הוא יסית את הרשעים להשמיד את חסידי ה’ בעת הצרה הגדולה. כשם שהוא האשים את יעקב, כך הוא יאשים את חסידי ה’. בעיני השטן, יושבי תבל הם נתיניו. אך ישנה קבוצה קטנה של שומרי מצוות ה’ אשר מתנגדים לריבונותו. אילו יעלה בידו למחותם מעל פני האדמה, ניצחונו יהיה מושלם. הוא רואה שמלאכי ה’ אופפים אותם ומגנים עליהם, והוא מסיק שחטאיהם נסלחו להם. אך הוא אינו יודע שגורלם נגזר בהיכל ה’ בשמיים. הוא יודע במדויק את החטאים שהוא הדיח אותם לבצע. הוא מציג את חטאיהם לפני ה’ באור המסולף ביותר, ומתאר את החוטאים הללו כמי שאינם ראויים, כמוהו, לחסדי האל. הוא מכריז כי ה’ בצדקו אינו יכול למחול על חטאיהם, ועם זאת להשמיד אותו ואת מלאכיו. הוא תובע את חסידי ה’ לרשותו כקורבנותיו, ודורש שיינתנו בידיו כדי שיוכל להשמידם. כאשר הוא מאשים את חסידי ה’ בחטאיהם, מתיר לו ה’ לנסותם בכל כוחו. ביטחונם באלוהים, אמונתם וחוסנם הרוחני ייבחנו במבחנים הקשים ביותר. כאשר הם יסקרו את עברם יצנחו ליבותיהם ותקוותיהם בקרבם, שכן הם יוכלו למצוא רק מעט טוב בכל ימי חייהם. הם מודעים היטב לחולשתם ולאפסיותם. השטן מנסה להפחידם באמצעות המחשבה שהם אבודים ושהכתם של טומאתם לא ייעלם לעולם. הוא מקווה למוטט את אמונתם, להדיחם לפיתויו ולגרום להם להפר את נאמנותם לאלוהים. על אף שחסידי ה’ יהיו מוקפים אויבים שיהיו נחושים להשמידם, ייסוריהם לא ינבעו מפחד מרדיפות בשל דבקותם באמת; הם יחששו שמא בשל חטא שלא התחרטו עליו או פגם כלשהו בעצמם, הם לא יזכו להיווכח בהתגשמות הבטחת המושיע, אשר אמר: “אֶשְׁמֹר אוֹתְךָ מִשְּׁעַת הַנִּסָּיוֹן הָעֲתִידָה לָבוֹא עַל כָּל תֵּבֵל”  (ההתגלות, ג’ 10). אילו יוכלו לאחוז בהבטחת המחילה, הם לא יירתעו מעינויים או ממוות; אך אילו יוכח שהם אינם ראויים, והם יאבדו את חייהם בשל מגרעות אופיים, הם יטילו קלון על שמו של אלוהים. הם ישמעו מכל עבר על מזימות בגידה וכפירה, ויראו במו עיניהם את מעשי המרי; בתוך תוכם תתעורר תשוקה עזה, כמיהה יוקדת של הנשמה, שהכפירה הכבירה תחדל ורשעות הרשעים תגיע לקיצה. אך כאשר הם יפצירו בה’ לעכב את מעשי המרי, הם יחושו מתוך האשמה עצמית עזה כי אין בכוחם להתנגד לגל הרשע הגואה ולעצרו. הם יידעו שהם עשו תמיד כמיטב כוחם ויכולותיהם במלאכת המשיח, שהם עשו חיל בפועלם והלכו והתעצמו, ולפיכך, לשטן ולכוחותיו יש פחות כוח עליהם, ולא יוכלו לגבור עליהם. הם ייסרו את נפשותיהם לפני ה’, יזכירו לו את חרטתם על חטאיהם הרבים ויתחננו להבטחת המושיע: “יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי, יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי; שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי” (ישעיה, כ”ז 5). אמונתם לא תכזיבם גם כאשר תפילותיהם לא יזכו למענה מידי. גם בעת צרה, פחד גדול, אימה ומצוקה, הם לא יחדלו מתפילות הפגעה. הם יאחזו בגבורת ה’ כשם שיעקב נאחז בחוזקה במלאך ה’; נשמתם תכריז: “לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי!” אלמלא התחרט יעקב על חטאו בהשגת זכות הבכורה באמצעות הונאה, אלוהים לא היה שומע את תפילתו, ולא היה שומר על חייו ברוב חמלתו. לכן, בעת צרה, כאשר חסידי ה’ יזכרו בחטאים שלא התוודו והתחרטו עליהם, בעודם מתענים בייסורים וחרדות, הם יוצפו ברגשות קשים; תחושת ייאוש תשתלט עליהם ותצמית את אמונתם, וכבר לא יהיה להם את הביטחון להתחנן לה’ שיושיעם מצרתם. אך כאשר הם יכירו באמת ובתמים באפסיותם, לא יהיו להם שום חטאים כמוסים הזקוקים לחשיפה. חטאיהם נידונו במשפט ה’ ונמחקו; הם לא יוכלו לשוב ולהיזכר בהם. השטן גורם לאנשים רבים להאמין שאלוהים יתעלם מחוסר נאמנותם בעניינים פעוטים בחיים. אך ה’ הוכיח באמצעות הדרך שבה נהג ביעקב, שהוא לא יתיר ולא יסבול רוע בשום פנים ואופן. כל מי שמנסה לתרץ או להסתיר את חטאיו, ומניח להם להישאר חקוקים בספרי השמיים כחטאים שלא עברו חרטה ולא זכו במחילה – יובס בידי השטן. ככל שמעמדם של אנשים כאלה הוא רם יותר, ככל שתפקידם מכובד יותר, כך תהיה דרכם רעה יותר בעיני ה’, וניצחונו של אויבם הגדול יהיה ודאי יותר. אלה הדוחים את התכוננותם ליום ה’, לא יוכלו להתכונן בעת הצרה הגדולה או בכל מועד אחר שיבוא לאחר מכן. מצבם של כל האנשים הללו הוא חסר תקווה. האנשים שהתיימרו להיות משיחיים ויבואו לא מוכנים לעימות הנורא האחרון, יתוודו ברוב ייאושם על חטאיהם, ויתחרטו עליהם במילים יוקדות של יגון וצער בזמן שהרשעים ישמחו לאידם ויצהלו על מצוקתם.

וידויים כאלה דומים בטיבם לווידוייהם של עשיו ויהודה איש קריות. למעשה, אנשים המתוודים כך מקוננים על תוצאות החטא [כלומר, על העונש שיבוא בעקבותיו], ולא על האשמה הכרוכה בו. הם אינם חשים חרטה אמיתית, ואינם מתעבים את הרוע בכל ליבם ומאודם. הם מתוודים על חטאם מתוך פחד מעונש, אך בדומה לפרעה בעת העתיקה, הם ישובו למרוד באלוהי השמיים ברגע שיסיר את מכותיו.

קורותיו של יעקב מהוות אישוש לכך שאלוהים לא יפנה עורף לאנשים שהתפתו והודחו לחטא, אך שבו אליו וחזרו בתשובה בחרטה כנה. בעוד שהשטן מנסה להשמיד אנשים כאלה, אלוהים ישלח להם את מלאכיו כדי לנחמם ולשומרם בעיתות סכנה. מתקפותיו של השטן עזות ונחושות הן, הטעיותיו והונאותיו נוראות הן; אך עין ה’ נחה על חסידיו, ואוזנו הכרויה שומעת את זעקותיהם. צרתם כבירה  ולהבות המוקד עומדות לכלותם, אך ה’, המזקק הכביר, יחלצם מן הכבשן כשהם מזוככים וטהורים כזהב טהור שזוקק באש. אהבתו של אלוהים לבניו בזמן שהם מתנסים בניסיון הקשה ביותר היא עזה וחומלת בדיוק כפי שהייתה בימים שבהם הם נהנו משגשוש, שלווה ואושר; אך הם חייבים לעבור את אש הכבשן. להבות האש חייבות לכלות את גשמיותם וחומריותם, וזאת כדי שצלם המשיח ישתקף בהם באופן מושלם. ימי הצרה, הצער והמצוקה העומדים לפנינו ידרשו מאיתנו אמונה חזקה שתוכל לשאת עייפות, עיכוב, רעב ומחסור – אמונה שלא תיחלש אפילו תחת ניסיונות קשים ביותר. תקופת מבחן ניתנת לכל בני האדם המתכוננים לעת הזו.

יעקב שרה עם מלאך ה’ משום שהתמיד בתחינותיו והיה נחוש לנצח. ניצחונו מהווה עדות ניצחת לכוחה של תפילה המפצירה באל ללא הרף. כל אלה שייאחזו בהבטחות ה’, כמו יעקב, ויפגינו להט, רצינות והתמדה כמוהו, ינחלו ניצחון והצלחה כמוהו. אך אלה הממאנים להתכחש ל”אני” שלהם, לשפוך את ליבם וצערם לפני ה’, להתפלל ממושכות ולבקש את ברכתו, לא ישיגוה.

מאבק באלוהים – כה מעטים הם האנשים שחוו זאת! כה מעטים הם אלה ששפכו את ליבם ונשמתם לפני ה’ בכמיהה כה עזה, עד שכל כוחות הנפש שלהם תשו. כשנחשולי הייאוש שאין מילים לתארם סוחפים את המתפלל, השוטח את תחינותיו לפני ה’, כה מעטים הם אלה שדבקים בהבטחות ה’ באמונה שלמה. מי שהם קטני אמונה כעת, נתונים בסכנה הגדולה ביותר ללכת שולל אחר הטעיותיו של השטן, לכופף את מצפונם ולאלצו לציית לצו השטן. גם כאשר הם עומדים בניסיון, הם יחושו מצוקה רבה יותר וייסורים גדולים יותר בשעת צרה, שכן מעולם לא עשו לעצמם הרגל לשים מבטחם באלוהים.

הם יאלצו ללמוד את לקחי האמונה שהם זנחו, תחת לחץ כבד ונורא של ייאוש וניסיונות לרפות את ידיהם. עלינו ללמוד להכיר את אלוהים כאן ועכשיו כאשר ניווכח בנאמנותו להבטחותיו. המלאכים מתעדים כל תפילה רצינית וכנה. מוטב שנוותר על הנאותינו האנוכיות, מאשר שנזניח את התייחדותנו עם אלוהים. הדלות הרבה ביותר וההתכחשות העצמית הגדולה ביותר טובות יותר כאשר ה’ מאששן, מאשר עושר, כבוד, חיי נוחות וקשרי ידידות שאנו חווים ללא אישורו וברכתו. עלינו להקדיש זמן לתפילה. אם נניח למחשבותינו להתמקד בהבלי העולם, ה’ עשוי לתת לנו פרק זמן נוסף בכך שיסיר מאיתנו את אלילי זהבנו, רכושנו, בתינו או אדמותינו הפוריות. הצעירים לא יתפתו לחטוא אילו יסרבו לסטות מדרך הישר, ויקפידו לצעוד בדרך שבה יוכלו לבקש את ברכת ה’. אילו השליחים הנושאים את האזהרה האחרונה אל העולם יתפללו ויבקשו את ברכת ה’, ולא באופן יבש, אדיש ועצל, אלא בלהט ובאמונה כפי שעשה יעקב, הם ימצאו מקומות רבים שבהם יוכלו לומר, כמו יעקב: “רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי” (בראשית, ל”ב 31). הם ייחשבו בעיני השמיים כשרים שבכוחם לגבור על אלוהים ובני אדם.

“וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה” – עת הצרה הגדולה הזו ממשמשת ובאה עלינו במהרה. אנו נזדקק לחוויה שטרם חווינו, אשר רבים מאיתנו מתעצלים לרכוש. לפעמים, הצרה שמתרגשת עלינו גדולה יותר ממה שצפינו. אך אין זה המקרה לגבי המשבר העומד לפקוד אותנו. גם התיאור החי והברור ביותר לא יוכל להציג את גודל הניסיון הקשה שיבוא עלינו. בעת הצרה הגדולה, כל נשמה תחויב להתייצב לפני ה’. על אף שנוח, דניאל ואיוב התהלכו עלי אדמות, ה’ הבטיח: “חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם בֵּן, אִם בַּת, יַצִּילוּ: הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם” (יחזקאל, י”ד 20). עתה, כשהכוהן הגדול העליון שלנו מכפר בעבורנו, עלינו להשתדל להיעשות כלילי השלמות כמו המשיח, ובעזרתו. מושיענו אפילו לא חטא במחשבה. השטן מחפש בלב האדם נקודת תורפה שדרכה יוכל להשיג דריסת רגל: תשוקה אסורה כלשהי שהאדם מטפח. כך יעלה בידי השטן להשתלט עליו באמצעות פיתויו. אך המשיח הכריז: “שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה הִנֵּה הוּא בָּא, וּבִי אֵין לוֹ מְאוּמָה” (יוחנן, י”ד 30). השטן לא מצא ערוות-דבר בבן האלוהים שתאפשר לו להביסו ולנחול ניצחון. המושיע קיים את כל מצוות אביו שבשמיים, והשטן לא מצא בחייו אף חטא שיכול היה להשתמש בו כדי לממש את זממו.

זה המצב שבו צריכים להימצא אלה שיחיו בימי צרה ומצוקה. עלינו להתנתק מן החטא בימי חיינו בעולם הזה באמצעות אמונה בדמו המכפר של המשיח. מושיענו היקר מזמיננו להצטרף אליו, למזג את חולשתנו עם גבורתו, את בערותנו עם חוכמתו, את אפסותנו עם מעלותיו. ההשגחה העליונה היא בית הספר שבו עלינו לרכוש את ענוות הרוח ונמיכות הרוח של ישוע. האדון אינו מציב בפנינו  את הדרך הקלה והנעימה שבה נשמח לבחור, אלא את המטרות האמיתיות של החיים. הדבר תלוי בנו אם נשתף פעולה עם הנציגים והשליחים ששולח אלינו ה’ כדי לסייע לנו לעצב את אופיינו על פי המופת האלוהי. איש לא יוכל לדחות או להזניח את המלאכה הזו בלי להעמיד את נשמתו בסכנה הגדולה והמפחידה ביותר. יוחנן השליח שמע בחיזיון קול רם שהכריז בשמיים: “אוֹי לָאָרֶץ וְלַיָּם, כִּי יָרַד אֲלֵיכֶם הַשָּׂטָן בְּחֵמָה גְּדוֹלָה, בְּיָדְעוֹ כִּי קְצָרָה עִתּוֹ” (ההתגלות, י”ב 12). נוראים ומחרידים יהיו המחזות שיעוררו את ההכרזה הזו. זעמו של השטן הולך וגובר ככל שזמנו מתקצר ואוזל, ומלאכת ההטעיה וההרס שלו תגיע לשיאה בימי הצרה הגדולה. אותות על-טבעיים מבהילים יתגלו במהרה בשמיים, ויעידו על כוחם של השדים לחולל מופתים וניסים. רוחות השדים יבואו אל מלכי הארץ והעולם כולו כדי להוליכם שולל ולהאיץ בהם לעשות יד אחת עם השטן במלחמתו האחרונה בממשלת השמיים. מלכים ונתינים כאחד ילכו שולל אחר נציגים שטניים אלה. אנשים יקומו ויטענו שהם-הם המשיח בכבודו ובעצמו, ויתבעו לעצמם את התואר, הכבוד והסגידה המגיעים אך ורק לגואל האנושות. הם יחוללו ניסים ומופתים וניסי ריפוי נפלאים, ויטענו כי קיבלו מן השמיים התגלויות הסותרות את עדות כתבי הקודש. כגולת הכותרת במעשה ההונאה הזה, השטן עצמו יתחזה למשיח. קהילת המשיח טענה מאז ומעולם שהיא מייחלת לביאת המושיע כהתגשמות כל תקוותיה. עתה, הרמאי הכביר יגרום לכך שייראה כאילו המשיח בא. הוא יתגלה לעיני בני האדם באזורים שונים בעולם כישות רבת הוד בעלת זוהר מסנוור, הדומה לתיאורו של בן האלוהים בספר ההתגלות על פי יוחנן (פרק א’, פסוקים 15-13). הכבוד והזוהר האופפים אותו עולים על כל דבר שבני התמותה חזו מעודם. קריאות שמחה וניצחון יהדהדו באוויר: “המשיח בא! המשיח בא!” בני האדם יפלו אפיים ארצה וישתחוו לפניו בסגידה בעודו נושא את ידיו ומברכם, כשם שעשה המשיח כשבירך את תלמידיו בימי חייו עלי אדמות. קולו של המתחזה יהיה רך ושקט, ערב ונעים. בנועם ובחמלה הוא יציג אחדות מן האמיתות הנשגבות השמיימיות שלימד המושיע. הוא ירפא את מחלותיהם של בני האדם, ואז, בעודו מתחזה למשיח, הוא יטען שהוא זה שהחליף את השבת ביום א’, ויצווה על כל בני האדם לקדש את היום שהוא כונן ובירך. הוא יכריז כי האנשים שמתעקשים לשמור את קדושת השבת ביום השביעי, מחללים את שמו בסירובם לשמוע בקולם של השליחים והמלאכים שנשלחו אליהם כדי להעניק להם אור ואמת. הולכת השולל הזו תהיה כה עזה ומטעה, שהיא תסחף כמעט את כל בני האדם. בדומה לשומרונים שרומו בידי שמעון המכשף –  ההמונים, מפשוטי העם ועד נכבדי העם, ישימו לב למעשי הכשפים הללו, ויכריזו: “המעשים האלה הם ‘כֹּחַ הָאֱלֹהִים הַנִּקְרָא הַכֹּחַ הַגָּדוֹל'” (מה”ש, ח’ 10). אך חסידי ה’ לא ילכו שולל. הם יבחינו כי תורתו של משיח שקר זה אינה עולה בקנה אחד עם כתבי הקודש. המשיח המתחזה יכריז את ברכתו על סוגדי החיה וצלמה – שעל פי כתבי הקודש, ה’ ישפוך עליהם את זעמו הצרוף. זאת ועוד, השטן לא יורשה לזייף את אופן ביאתו של המשיח. המושיע הזהיר את חסידיו מפני הטעיה בעניין זה, וניבא מפורשות את אופן ביאתו השנייה. הוא אמר: “יָקוּמוּ מְשִׁיחֵי שֶׁקֶר וּנְבִיאֵי שֶׁקֶר וְיִתְּנוּ אוֹתוֹת גְּדוֹלִים וּמוֹפְתִים כְּדֵי לְהַתְעוֹת, אִם אֶפְשָׁר, גַּם אֶת הַבְּחִירִים… לָכֵן, אִם יֹאמְרוּ לָכֶם ‘הִנֵּהוּ בַּמִּדְבָּר’, אַל תֵּצְאוּ; ‘הִנֵהוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים’, אַל תַּאֲמִינוּ; כִּי כַּבָּרָק הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח וּמֵאִיר עַד מַעֲרָב כֵּן יִהְיֶה בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן הָאָדָם” (מתי, כ”ד 27-24, 31; כ”ה 31; ההתגלות, א’ 7; תסל”א, ד’ 16, 17). אין שום דרך לזייף את ביאת המשיח השנייה על פי תיאור זה. האירוע הכביר ייוודע בעולם כולו, שכן העולם כולו יראה זאת. רק תלמידי כתבי הקודש השקדניים שנחלו את אהבת האמת, יהיו מוגנים מפני ההטעיה העוצמתית שתוליך שולל את העולם כולו. הם יחשפו את תחפושתו של המתחזה ואת פרצופו האמיתי בעזרת עדות כתבי הקודש. שעת המבחן תגיע לכולם. המשיחיים האמיתיים ייחשפו כאשר הם יבדקו היטב את טיבו של הפיתוי. האם חסידי ה’ בימינו כה מבוססים ונטועים בדברו, שהם לא ישתכנעו מן הראיות שחזו בהן במו עיניהם? האם הם ידבקו בשעת משבר כזו בכתבי הקודש, ורק בהם? השטן ינסה בכל דרך אפשרית למנוע מהם לרכוש הכשרה שתאפשר להם לעמוד ביום ההוא. הוא יארגן את הנסיבות באופן כזה שדרכם תיחסם; הוא יפתה אותם לאצור אוצרות גשמיים; הוא יגרום להם לשאת משאות כבדים ומתישים, וזאת כדי שליבם יתעייף מדאגות העולם הזה ויום המבחן יבוא עליהם כגנב. צו שייצא ממושלי ארצות העולם הנוצרי כנגד שומרי מצוות ה’, יסיר מהם את הגנת הממשל ויפקירם לידיהם של אלה החפצים באובדנם; חסידי ה’ יימלטו מן הערים ומן הכפרים, יתלכדו לקבוצות וימצאו מפלט במקומות השוממים, המבודדים והנידחים ביותר; רבים מהם ימצאו מחסה במעוזי ההרים. בדומה למשיחיים שחיו בעמקי פידמונט, הם יהפכו את ההרים הנישאים למעוזיהם המבודדים, ויודו לאלוהים על “מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ” (ישעיה, ל”ג 16). אך במדינות רבות, אנשים רבים מכל המעמדות – נכבדים ונקלים, עשירים ועניים, שחורים ולבנים – יינתנו תחת שעבוד אכזרי במיוחד ולא הוגן בעליל. אהובי האל יעבירו את ימיהם החדגוניים בעודם כבולים בשלשלאות, כלואים בכלא סגור ומסוגר, לאחר שנידונו למוות; לאחדים מהם יניחו לגווע למוות ברעב בצינוק אפל ומגעיל. אף אוזן אנושית לא תשמע את אנחותיהם; אף יד אנושית לא תושט לעזרתם. האם שכח ה’ את חסידיו בשעת ניסיון זו? האם שכח את נוח הנאמן כאשר פקדו עונשיו את העולם כשהמבול מחה את יושביו? האם שכח את לוט כאשר ירדה אש משמיים כדי לאכל את ערי המישור? האם שכח את יוסף שחי בקרב עובדי האלילים במצרים? האם שכח את אליהו כשאיזבל נשבעה להורגו כשם ששחט את נביאי הבעל? האם שכח את ירמיהו בבור האפל והקודר שבו נכלא? האם שכח את שלושת השרים הנכבדים שהושלכו לאש הכבשן? או את דניאל בגוב האריות? “וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: ‘עֲזָבַנִי יְהוָה; וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.’ הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ? גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ” (ישעיה, מ”ט, 16-14). ה’ צבאות מכריז כי :”הַנֹּגֵעַ בָּכֶם, נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ” (זכריה, ב’, 12). על אף שאויבים ישליכו אותם לכלא, כתליו לא יוכלו לנתק את הקשר המחבר בין נשמתם למשיח. הוא שרואה את כל חולשותיהם ומכיר כל ניסיון שהתנסו בו, נמצא מעל כל הרשויות ובעלי השררה בעולם הזה. המלאכים יבואו לבקרם בתאי הכלא המבודדים שלהם, ויביאו עימם אור ושלווה מן השמיים. הכלא יהפוך לארמון, שכן עשירי האמונה ישהו בו, וכתליו הקודרים יוארו בזיו שמיימי, כפי שקרה כששאול וסילא התפללו וזימרו שירי הלל לאלוהים בחצות הליל בתא הכלא בפיליפי. עונשי ה’ יפקדו את אלה המבקשים לדכא ולהשמיד את חסידיו. אורך הרוח שה’ מפגין כלפי הרשעים מעודד את בני האדם להמשיך לחטוא, אך עונשם יהיה ודאי ונוראי גם אם הוא יתעכב. “כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם יְהוָה, כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז, לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ, זָר מַעֲשֵׂהוּ, וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ, נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ” (ישעיה, כ”ח 21). מעשה הענישה זר לאלוהינו הרחמן. ה’ נשבע: “חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה” (יחזקאל, ל”ג 11). אלוהים הוא “אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.” הוא “נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה,” אך עם זאת, “וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה.” “יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ, וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה” (שמות, ל”ד 6, 7; נחום, א’ 3). ה’ יאשש את סמכותה של תורתו הרמוסה באמצעות נקמות נוראות וצודקות. חומרת העונש המצפה למחללי מצוותיו תימדד באמצעות חוסר רצונו להוציא לפועל את דינו הצודק. האומה שה’ יפגין כלפיה את אורך רוחו, ולא יכה בה עד שתתמלא סאת עוונותיה בתיעוד בספרי השמיים, תשתה לבסוף את כוס חרון אפו שלא תהיה מהולה בחסדו. כאשר המשיח יחדל מתפילות ההפגעה שלו במקדש בשמיים, חרון אף ה’ הצרוף יישפך על אלה שסגדו לחיה ולצלמה וקיבלו את תו החיה (ההתגלות, י”ד 9). המכות שה’ היכה בהם את מצרים לפני שהוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, ידמו בטיבן ובעוצמתן לעונשים הנוראים והכבדים שיפקדו את העולם בסמוך לשחרורם הסופי של חסידי ה’. בעל ההתגלות אומר: “המלאך הראשון שָׁפַךְ אֶת קַעֲרָתוֹ עַל הָאָרֶץ, וְנִתְהַוָּה שְׁחִין רַע וּמַכְאִיב בַּאֲנָשִׁים הַנּוֹשְׂאִים אֶת תַּו הַחַיָּה וּמִשְׁתַּחֲוִים לְצַלְמָהּ.” “הַיָּם נֶהְפַּךְ לְדָם כְּדָמוֹ שֶׁל מֵת, וְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר בַּיָּם מֵתָה.” ה”נְּהָרוֹת וּמַעַיְנוֹת הַמַּיִם, נִהְיוּ לְדָם” (ההתגלות, ט”ז 6-2, 8, 9). על אף שמכות אלה תהינה קשות ונוראות, צדקת ה’ תאושש במלואה. מלאך ה’ מכריז: “צַדִּיק אַתָּה… שֶׁכָּךְ שָׁפַטְתָּ; כִּי דַּם קְדוֹשִׁים וּנְבִיאִים שָׁפְכוּ, וְדָם נָתַתָּ לָהֶם לִשְׁתּוֹת; רְאוּיִים הֵם” (ההתגלות, ט”ז 6-2, 8, 9). באמצעות הרשעת חסידי ה’ לדין מוות, ימיטו על עצמם הרשעים את האשמה על שפיכת דמם, כאילו שפכו את דמם במו ידיהם. בדומה, המשיח הכריז כי בני עמו אשמים בשפיכת דמם של כל הקדושים שנרצחו מימי הבל ועד ימיו, שכן אותה רוח פעלה בקרבם, והם ניסו ללכת בדרכם של מרצחי הנביאים.

במכה הבאה שתפקוד את העולם בעת הצרה הגדולה, יקבל השמש היתר “לִצְרֹב אֶת הָאֲנָשִׁים בָּאֵשׁ. נִצְרְבוּ הָאֲנָשִׁים בְּחֹם גָּדוֹל.” (ההתגלות, ט”ז 6-2, 8, 9). נביאי ה’ תיארו את המצב הנורא שישרור בעולם בשעה קשה ומפחידה זו: “שֻׁדַּד שָׂדֶה, אָבְלָה אֲדָמָה: כִּי שֻׁדַּד דָּגָן… כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה.” “כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ, כִּי הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן בְּנֵי אָדָם.” “עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת  תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם; נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת, נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת.” “מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה, נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר, כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם.” “כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם, וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר.” “וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה; רַב הַפֶּגֶר, בְּכָל מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס” (יואל, א’ 12-10, 20-17; עמוס, ח’ 3). מכות אלה לא יפקדו את העולם כולו, אחרת כל תושבי העולם יישמדו. אך יהיו אלה הפורענויות האיומות ביותר שנודעו מעולם לבני התמותה. העונשים שהושתו על בני האדם לפני תום תקופת המבחן נמהלו בחסד ה’. דמו המכפר של המשיח, המפציר בעבור החוטא, הגן עליו מקבלת מלוא חומרת הדין על חטאיו. אך במשפט הסופי יישפך חרון ה’ במלואו, בלי שימהל בחסד. ביום ההוא, ההמונים ייכספו למצוא מחסה בחסדי ה’, שעד כה בזו להם.

“הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ; לֹא רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה. וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח; יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְהוָה, וְלֹא יִמְצָאוּ” (עמוס, ח’ 12-11). חסידי ה’ לא יימלטו מן הסבל. אך כאשר הם יירדפו, יסבלו צרות ומצוקות ויתענו במחסור וברעב, ה’ לא יניח להם לגווע ברעב ולמות. ה’ שדאג לכל מחסורו של אליהו, לא יתעלם אפילו מאחד מבניו המקריבים את עצמם למענו. הוא, שמונה את שערות ראשיהם, ידאג להם, ובעת בצורת ורעב הם ישבעו לחם. בזמן שהרשעים יגוועו למוות מרעב או ימותו במגיפות, המלאכים יגוננו על הצדיקים וימלאו את מחסורם. למי ש”הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים,” ניתנה ההבטחה: “לַחְמוֹ נִתָּן, מֵימָיו נֶאֱמָנִים.” “הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם, וָאַיִן; לְשׁוֹנָם, בַּצָּמָא נָשָׁתָּה; אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם” (ישעיה, ל”ג, 15, 16; מ”א 17). “כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח, וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים; כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת, וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל; גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן, וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים,” ואף על פי כן, יראי ה’ ישושו בה’ ויגילו בגואלם. “וַאֲנִי, בַּיהוָה אֶעְלוֹזָה: אָגִילָה, בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי” (חבקוק, ג’ 17, 18).

“יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ. יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה. יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע; יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ.” “כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ, יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה;    צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה; מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם; מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ; מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם.

“יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף, וּרְבָבָה מִימִינֶךָ; אֵלֶיךָ, לֹא יִגָּשׁ. רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.”

“כִּי אַתָּה יְהוָה מַחְסִי; עֶלְיוֹן, שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה; וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ” (תהילים, קכ”א 8-6; צ”א 10-3). ואף על פי כן יסיקו בני האדם כי חסידי ה’ ייאלצו במהרה לחתום את עדותם בדמם, כפי עשו הקדושים המעונים שמתו על קידוש אמונתם עד כה. חסידי ה’ עצמם יתחילו לחשוש שמא אלוהים נטש אותם והפקירם ליפול טרף ביד אויביהם. תהיה זו עת של יגון קודר ונורא. יומם וליל הם יזעקו לאלוהים שיחוש לעזרתם. ואילו הרשעים יצהלו, וצחוקם המלגלג יישמע בכל מקום. “היכן אמונכם? מדוע אין אלוהים משחרר אתכם מידינו, אם אתם באמת חסידיו?” אך הממתינים לתשועת ה’ ייזכרו בישוע הגוסס על הצלב בגולגולתא, ובראשי הכוהנים וראשי הדת שצעקו לעברו בלעג:  “אַחֵרִים הוֹשִׁיעַ; אֶת עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ?! מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא! שֶׁיֵּרֵד עַכְשָׁו מִן הַצְּלָב וְנַאֲמִין בּוֹ!” (מתי, כ”ז 42). בדומה ליעקב אבינו, הם נאבקים באלוהים. ארשת פניהם מביעה את המלחמה הסוערת המתחוללת בקרבם. חיוורון משתלט על פניהם. אך הם אינם חדלים לרגע מתפילת ההפגעה היוקדת שלהם. אילו יכלו בני האדם לראות בעיניים שמיימיות, הם היו חוזים בלהקות מלאכים רבי כוח אשר ניצבים סביב “הַקְּדוֹשִׁים הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים וֶאֱמוּנַת יֵשׁוּעַ.” המלאכים חוזים בחמלה וברוך במצוקתם, ושומעים את תפילותיהם. הם ממתינים לצו מצביאם כדי לחלצם מן הסכנה. אך עליהם להמתין זמן מה. חסידי ה’ חייבים לשתות את הכוס ששתה אדונם, ולהיטבל בטבילת האש שבה נטבל. העיכוב שכה מייסרם, הוא המענה הטוב ביותר לתחנוניהם. בעודם מתאמצים להמתין בסבלנות ובאמונה עד שה’ יבצע את פועלו, הם לומדים לתפעל אמונה, תקווה ואורך רוח, שעד כה תופעלו כה מעט בחווייתם הרוחנית. אך למען הבחירים, עת הצרה תקוצר. ישוע הכריז: “וְהָאֱלֹהִים, הַאִם לֹא יַעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּט בְּחִירָיו הַקּוֹרְאִים אֵלָיו יוֹמָם וָלַיְלָה? הַאִם יִתְמַהְמֵהַּ בְּעִנְיָנָם? אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּטָם מַהֵר” (לוקס, י”ח 7, 8). הקץ יבוא מהר יותר מכפי שציפו בני האדם. שיבולי החיטה יאוגדו לאלומות לקראת העברתם לאסמו של אלוהים; העשבים הרעים ייאספו לצרורות כדי להישרף באש השמד. המלאכים השומרים, העושים מלאכתם נאמנה, ימשיכו לעמוד על המשמר. על אף שייצא צו רשמי שיקבע את המועד שבו שומרי מצוות ה’ יוצאו להורג, במקרים מסוימים אויביהם יזדרזו ויקדימו אותו וינסו להורגם. אך איש לא יוכל לעבור את השומרים רבי הכוח הניצבים כחומה בצורה סביב כל נשמה הדבקה בה’. אחדים מן המאמינים יותקפו בשעת מנוסתם מן הערים והכפרים, אך החרבות שישלפו נגד חסידי ה’ יישברו ויפלו כקש רפה. מאמינים אחרים מוגנים בידי מלאכים שלבשו דמות לוחמים. בכל הדורות, אלוהים שלח את מלאכיו הקדושים כדי לעזור לחסידיו בעת צרה ולהושיעם. מלאכים שמימיים התערבו במעשיהם של בני האדם. הם נראו לבושים בבגדים שזרחו כברקים. לפעמים הם באו בדמות אדם העטוי בבגדים בלויים של נווד. הם הופיעו לפני חסידי ה’ בדמות בשר ודם. הם ישבו ונחו בצל האלונים כאשר עייפו מן הדרך. הם נהנו מהכנסת האורחים של מארחיהם האנושיים. הם תפקדו כמדריכים שהורו את הדרך לנוסעים שצעדו באפלה. הם הדליקו במו ידיהם את אשי המזבח. הם פתחו את שערי ודלתות הכלא ושחררו את משרתי ה’. בעודם עוטים שריון שמיימי הבוהק כברק, הם באו לגלול את האבן מפי מערת הקבר של המושיע. מלאכים בדמות בשר ודם משתתפים לעיתים קרובות בתפילות בציבור ובהתכנסויותיהם של הצדיקים, ואף מבקרים באספותיהם של הרשעים, כשם שירדו לסדום כדי לתעד את מעשיהם הרעים ולקבוע אם חרגו מקו הגבול התוחם את אורך רוחו של ה’. אלוהינו שש להרעיף את חסדו. למען קומץ בחיריו המשרתים אותו בנאמנות, הוא מרסן את האסונות ומאריך את השלווה השורה על ההמונים. החוטאים לה’ כמעט אינם מודעים לכך שהם חבים את חייהם לקומץ חסידי ה’ הנאמנים, שהם ששים ללעוג להם ולדכאם. על אף שמושלי העולם הזה אינם יודעים זאת, לעיתים קרובות מופיעים במועצותיהם מלאכים המשמשים כדוברים. עיניהם של בני האדם נשואות אליהם; אוזניהם קשובות לבקשותיהם; שפתותיהם מתנגדות להצעותיהם ולועגות לעצותיהם; ידיהם היכו בהם ופגעו בהם. באולם המועצה ובהיכל המשפט מפגינים מלאכים שמימיים אלה בקיאות מופלגת בתולדות האנושות; הם מוכיחים כי ביכולתם לסנגר ולהגן על החלשים טוב יותר מעורכי הדין המוכשרים והרהוטים ביותר. פעם אחר פעם עלה בידם להפר מזימות רעות שהיו עלולות לעכב מאוד את מלאכת ה’ ולגרום סבל רב לחסידיו. בשעת צרה וסכנה “חֹנֶה מַלְאַךְ יְהוָה סָבִיב לִירֵאָיו – וַיְחַלְּצֵם” (תהילים, ל”ד 8).

חסידי ה’ ממתינים בלב עורג וכיסופים יוקדים לאותות שיעידו על ביאת מלכם השמיימי. כשהצופה הניצב על משמרתו נשאל: “שֹׁמֵר, מַה מִּלֵּיל?” ניתנת תשובה ישירה ובוטחת, ללא שמץ של הססנות: “אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה” [דהיינו, קרובה הגאולה לבוא, ואף פורענותם של הרשעים] (ישעיה, כ”א 11, 12). אור זורח מן העננים הרובצים על פסגת ההר. במהרה יתגלה כבוד ה’ במלוא הודו ותפארתו. שמש הצדקה תזרח במהרה. הבוקר והלילה ממשמשים ובאים – תחילתו של בוקר נצחי, שאורו המפציע יזרח על הצדיקים לעד, ומנגד, תחילתו של לילה נצחי שיאפוף את הרשעים בעלטה גמורה לנצח נצחים. כשהמאמינים מתפללים ושוטחים את תחינותיהם לפני ה’, המסך החוצץ בינם לבין העולם הנסתר מן העין כמעט ייעלם. השמיים יזרחו באורו המפציע של היום הנצחי, ומילים ערבות כמנגינותיהם של מזמורי המלאכים יפלו על כל אוזן: “עימדו על משמרתכם. העזרה ממשמשת ובאה.” המשיח, המצביא העליון, יושיט לחייליו התשושים נזר של תהילה נצחית, וקולו יישמע מן השערים הפתוחים במקצת: “אל תיראו, כי עימכם אנוכי. למדתי על בשרי את כל ייסוריכם וצערכם; נשאתי את עיצבונכם ויגונכם. אינכם נלחמים באויבים לא מנוסים. נלחמתי וניצחתי למענכם, ובשמי אתם יוֹתֵר מִמְּנַצְּחִים.” המושיע היקר ישלח לנו עזרה בדיוק כשנזדקק לה. הדרך לגן עדן קודשה בטביעות רגליו. כל קוץ הפוצע את כפות רגלינו פצע את כפות רגליו. כל צלב שעלינו לשאת, הוא כבר נשא לפנינו. האדון מתיר למאבקים, למחלוקות ולחיבוטי נפש להכשיר את נשמותינו ליישב אותם ולמצוא שלום. עת הצרה היא הניסיון הקשה שיועד לחסידי ה’. אך זוהי העת שבה כל מאמין אמיתי יוכל לשאת מבטו לשמיים ולחזות באמונה בקשת בענן האופפת אותו, אשר מבשרת את הבטחת ה’. “וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.” “אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם; מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן, וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ… וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק, כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית? וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק? מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ, וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת, וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ. וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, רֹגַע הַיָּם, וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו; יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ, וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ…

“לָכֵן, שִׁמְעִי נָא זֹאת, עֲנִיָּה; וּשְׁכֻרַת, וְלֹא מִיָּיִן. כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ יְהוָה, וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ: ‘הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי, לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד. וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה; וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ, וְכַחוּץ לַעֹבְרִים'” (ישעיה, נ”א 16-11, 23-21).

עין ה’ הצופה לאורך הדורות התמקדה במשבר שיבוא על חסידיו, כאשר צבאות ארציים ייערכו נגדם. בדומה לשבויים בגולה, הם יפחדו למות ברעב או בחרב. אך האל הקדוש אשר חצה את ים סוף לשניים לפני עם ישראל, ירים את ידו החזקה וישחררם משביים. “וְהָיוּ לִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לַיּוֹם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה; וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ” (מלאכי, ג’ 17). אילו נשפך בעת הזו דמם של עדי המשיח הנאמנים, הוא לא היה משמש כזרע שנטמן באדמה כדי להניב קציר לה’, בדומה לדמם של הקדושים המעונים. נאמנותם לא תשמש עדות שתשכנע את בני האדם באמת, שכן הלב העיקש הדף את גלי החסד אשר לא ישובו אליו עוד. אילו יפלו עתה הצדיקים טרף בידי אויביהם, יהיה זה ניצחונו של שר האופל.

מחבר מזמורי התהילים מכריז: “כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה     בְּיוֹם רָעָה; יַסְתִּרֵנִי, בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ” (תהל’, כ”ז 5). המשיח הכריז: “לֵךְ עַמִּי, בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ; חֲבִי כִמְעַט רֶגַע, עַד יַעֲבָר זָעַם. כִּי הִנֵּה יְהוָה יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲו‍ֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו” (ישעיה, כ”ו 20, 21).

נפלאה ומפוארת תהיה תשועתם של תלמידי המשיח שהמתינו באורך רוח לשיבתו, ששמותיהם נכתבו בספר החיים.