מנהיגי הסיעות השונות התאחדו מעת לעת כדי לענות ולגזול את קורבנותיהם האומללים, ואז שבו ותקפו אלה את אלה וטבחו במתנגדיהם ללא רחם. אפילו קדושת המקדש לא הועילה כדי לרסן את אכזריותם הנוראה. הסוגדים נטבחו לפני המזבח, והמקדש טומא בגופותיהם. ועם זאת, ברוב עיוורונם, גידופם היומרני וכפירתם, יוזמי הפעולה השטנית הזאת הכריזו קבל עם ועדה כי אין הם חוששים כלל לגורל ירושלים, שכן היא עירו של ה’, והוא לא יניח לה להיחרב. כדי לחזק את כוחם וסמכותם, הם שיחדו את נביאי השקר על מנת שהללו יכריזו, אפילו בזמן שצבאות רומי צרו על המקדש, כי העם חייב לחכות לתשועת ה’. עד הסוף המר האמינו רבבות בני אדם כי האל העליון יתערב ויביס את אויביהם. אך ישראל דחתה בבוז את הגנת ה’ ונותרה ללא מגן. ירושלים האומללה! מפולגת בידי מחלוקות מבית, דם בניה שנשחטו איש בידי רעהו זורם כנהר אדום ברחובותיה, בעוד הכובש הזר ממוטט את מבצריה ושוחט את לוחמיה! כל נבואות החורבן שניבא המשיח על ירושלים התגשמו במלואן. תושבי ירושלים חוו על בשרם את אמיתות אזהרתו: “בַמִּדָּה אֲשֶׁר אַתֶּם מוֹדְדִים יִמָּדֵד לָכֶם” (מתי ז’ 2). אותות ומופתים התחוללו בקרבם ובישרו אסון ואבדון. בחצות הלילה זרח אור על-טבעי על המקדש והמזבח. בשעת השקיעה נרשמה על ענני השמיים תמונה של מרכבות ברזל ולוחמים הנערכים לקרב. הכוהנים ששירתו במקדש בלילה שמעו קולות מסתוריים ונמלאו אימה. האדמה רעדה; רבבות קולות זעקו: “עזרו לנו לצאת!” השער המזרחי הכביר, שהיה כה כבד שאפילו עשרים גברים התקשו לסוגרו, ושבריחי ברזל כבירים הצמידוהו למרצפת האבן המוצקה, נפער בחצות הלילה ביד נעלמה. במשך שבע שנים צעד אדם הלוך ושוב ברחובות ירושלים והכריז את הצרות והאסונות שיתרגשו עליה. יומם ולילה חזר על מילות הקינה הנסערת: “קול ממזרח; קול ממערב; קול מארבע רוחות השמיים; קול נגד ירושלים ובית המקדש; קול נגד החתן והכלה; קול נגד כל בני האדם.” אדם מוזר זה נאסר והולקה, אך אף תלונה לא יצאה מפיו. תשובתו היחידה ללעג, לעלבון ולהתעללות שספג הייתה: ‘הוֹי, ירושלים! הוֹי, תושבי ירושלים!’ זעקת אזהרתו לא חדלה לרגע, עד שנשחט במצור שעליו ניבא. בעת חורבן ירושלים, איש מתלמידי המשיח לא אבד. המשיח הזהיר את תלמידיו, חסידיו וכל מי שהאמין בדבריו: “המתינו לביאת האות המובטח.” הוא אמר: “וְכַאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם מֻקֶּפֶת מַחֲנוֹת, דְּעוּ כִּי קָרֵב חֻרְבָּנָהּ. אֲזַי הַנִּמְצָאִים בִּיהוּדָה, שֶׁיָּנוּסוּ אֶל הֶהָרִים; הַנִּמְצָאִים בָּעִיר, שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּה, וְאֵלֶּה אֲשֶׁר בַּשָּׂדוֹת אַל יִכָּנְסוּ אֵלֶיהָ” (לוקס כ”א 20, 21). לאחר שצבאות רומי בראשות קסטיוס צרו על העיר, לפתע הם נטשו את המצור דווקא כשנראה היה שהגיעה שעת כושר לתקיפה מידית. העיר הנצורה שלא הצליחה לגלות התנגדות, עמדה להיכנע, כשלפתע נסוג המצביא הרומי עם כוחותיו, ללא שום סיבה הגיונית גלויה לעין. ואולם, ה’ כיוון ביד השגחתו החומלת את האירועים הללו לטובת חסידיו. האות המובטח ניתן למשיחיים הממתינים, ועתה ניתנה ההזדמנות לכל מי שצייתו לאזהרת המושיע לצאת מן העיר. ביטול המצור נבע מיד ה’, ולכן, היהודים והרומים כאחד לא ניסו למנוע את מנוסת המשיחיים. לאחר נסיגת קסטיוס, תושבי ירושלים דלקו אחרי צבאותיו הנסוגים, וכאשר צבאות ישראל ורומי נלחמו, למשיחיים הייתה הזדמנות לעזוב את העיר. בעת ההיא כבר סולקו מן הארץ אויבים שהיו עלולים לעכבם. בעת המצור, יהודים מכל רחבי הארץ עלו לירושלים וחברו לתושביה כדי לחגוג את חג הסוכות, ולכן המשיחיים יכלו להימלט מן העיר ללא הפרעה. ללא דיחוי, הם ברחו לעיר פלה שמוקמה בעבר הירדן. חילות ישראל שדלקו אחרי קסטיוס וצבאותיו, תקפו את המאסף בעוצמה רבה ועמדו להשמידם כליל. אך צבאות רומי שנחלצו מן המתקפה בשן ועין, הצליחו לסגת. צבאות ישראל יצאו מן המערכה ללא פגע ושבו בניצחון אל עירם עם שללם. אך הצלחתם המיטה עליהם רק רע. ניצחונם חיזק את רוח המרי העיקשת שלהם כלפי הכובש הרומי, שבמהרה ימיט צרות איומות על העיר שגורלה נחרץ. אסונות כבדים פקדו את ירושלים כשטיטוס וצבאותיו צרו על חומותיה. העיר ניתנה במצור בימי חג הפסח, כשמיליוני תושבי ישראל נאספו בקרב חומותיה. אספקת המזון בעיר, שיכלה להספיק לשנים רבות אילו השתמשו בה במשורה, כבר חוסלה בידי הסיעות והפלגים הניצים שקינאו ונקמו אלה באלה, ועתה, איימי הרעב היו מנת חלקם. כמות זעומה של חיטה נמכרה בכיכר כסף אחת. כה עזים היו ייסוריי הרעב, שאנשים לעסו את חגורותיהם, סנדליהם ומגיני שריונותיהם. רבים התגנבו בלילה אל מחוץ לעיר כדי לאסוף עשבי בר שצמחו מחוץ לשעריה, למרות שלא מעט מהם נתפסו והוצאו להורג במוות מייסר ואכזרי; לפעמים, אלה ששבו לעיר בבטחה, הותקפו בידי גזלנים שגנבו מהם את פרי עמלם שהושג תוך חירוף נפש. עינויים אכזריים ביותר בוצעו בידי בעלי השררה והסמכות בעיר במטרה לגזול מן העניים את אספקת המזון הדלה שנותרה להם, שאולי הצליחו להסתיר. מעשי אכזריות אלה בוצעו לרוב בידי אנשים שבעים שפשוט רצו לאגור לעצמם אספקה נוספת לעתיד. אלפים גוועו מרעב ומתו במגפות. דומה שהאחווה האנושית נהרסה כליל. בעלים גנבו מנשותיהם, נשים גנבו מבעליהם. בנים גזלו מזון מפי הוריהם הקשישים. שאלתו של הנביא: “הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ?” (ישעיה מ”ט 15), נענתה בקרב חומות העיר הנצורה שגורלה נחרץ: “יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן; הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ, בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי” (איכה ד’ 10). פעם נוספת התגשמה נבואת האזהרה שניתנה כארבע עשרה מאות קודם לכן: “הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה, אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ, תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ, וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ… וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד, כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל, בַּסָּתֶר, בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ” (דברים כ”ח 56, 57). שליטי רומי ניסו להטיל את חיתתם על היהודים, ובכך לגרום להם להיכנע. אסירים שהתנגדו למעצר הולקו, עונו ונצלבו ליד חומות העיר. מאות בני אדם הוצאו להורג מדי יום בצליבה. שפיכות הדמים הנוראה נמשכה, עד שבעמק יהושפט ובגולגולתא הוקמו צלבים כה רבים שכמעט לא ניתן היה לעבור ביניהם. כה נורא היה העונש בגין הקללה הנוראה שהוכרזה לפני כס המשפט של פילטוס: “דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ!” (מתי כ”ז 25). טיטוס היה מוכן ומזומן לשים קץ למחזה המחריד; אילו עשה זאת, היה חוסך מירושלים את העונש הכבד שהושת עליה והביא לחורבנה. הוא נמלא אימה ממראה הגופות שהיו מוטלות בערימות וגדשו את העמקים. הוא עמד על פסגת הר הזיתים והביט כמהופנט במקדש המפואר, ואז נתן את הפקודה שאין לגעת באף אחת מאבניו. לפני שניסה לכבוש את המעוז הזה, הוא פנה אל ראשי היהודים בפנייה רצינית וכנה, כדי שלא יאלצוהו לטמא את המקום הקדוש בדם. אם אנשי ירושלים יצאו מן העיר ויילחמו נגד צבאות רומי בכל מקום אחר, הם לא יחללו את קדושת המקדש. יוסף בן מתתיהו פנה אל תושבי העיר בקריאה נרגשת ורהוטה והפציר בהם להיכנע, להציל את עורם, את עירם ואת בית מקדשם. אך הם הגיבו לדבריו בקללות נמרצות. בזמן שעמד והפציר בהם, הוטלו חיצים לעברו – הוא שהיה המתווך האנושי האחרון שלהם. היהודים דחו על הסף את הפצרותיו של בן האלוהים; ועתה, התוכחות וההפצרות של יוסף בן מתתיהו רק חיזקו ביתר שאת את התנגדותם כלפיו. ניסיונותיו של טיטוס להציל את המקדש עלו בתוהו; שליט כביר ממנו הכריז כי אף אחת מאבני המקדש לא תישאר על תילה. עיקשותם העיוורת של ראשי הדת והפשעים המתועבים שבוצעו בתוך העיר הנצורה, הבעיתו את הרומאים ועוררו את זעמם; לפיכך, טיטוס החליט לכבוש את העיר בסערה. אך הוא היה נחוש בדעתו להציל אותה מחורבן, אילו יעלה הדבר בידו. אך איש לא שעה לפקודותיו. אחרי שטיטוס פרש בלילה לאוהלו, היהודים שהגיחו מן המקדש הסתערו על החיילים הרומים שניצבו בחוץ. במהלך הקרב השליך חייל רומי אוד בוער לתוך המקדש דרך פתח באכסדרה, ומיד עלו באש חדרי המקדש שהיו מצופים קורות ארז. טיטוס מיהר אל המקום בלוויית מפקדיו וחייליו, והורה ללוחמיו לכבות את האש. אך הללו לא צייתו לפקודתו. הלוחמים הזועמים השליכו אודים בוערים לתוך הלשכות הסמוכות למקדש, ושחטו בחרבותיהם את האנשים הרבים שמצאו שם מחסה. דם זרם ממדרגות המקדש כמו מים. רבבות יהודים איבדו את חייהם. מעל שאון הקרב נשמעו קולות שזעקו “אי כבוד!”– כבוד ה’ הסתלק מן ההיכל. טיטוס לא הצליח להרגיע את זעמם של הלוחמים; הוא נכנס למקדש עם קציניו וסקר את פנים הבית. הם השתאו מפארו. ובזמן שהלהבות טרם הגיעו לקודש הקודשים, טיטוס עשה מאמץ אחרון להציל את המקדש כאשר שב והורה לחייליו לעצור את התקדמות האש. ליבראליס, שר המאה, ניסה להשליט משמעת בקרב פקודיו, אך אפילו הכבוד שהם רחשו לקיסר לא עצר את שנאתם חדורת הזעם כלפי היהודים, את ההתלקחות העזה של המלחמה ואת הציפיה שאינה יודעת שובעה לבזוז את אוצרות המקדש. החיילים הרומים ראו שהכול סביבם נצץ זהב, אשר האיר בעוצמה מסנוורת באורן הפראי של הלהבות; הם שיערו שאוצרות עצומים נערמו במקדש. אחד החיילים החדיר באין רואים אבוקה דולקת לתוך צירי הדלת; המבנה כולו עלה בלהבות בתוך שניות. האש והעשן המחניק אילצו את הקצינים לסגת, והמקדש הנשגב נותר עזוב לגורלו המר. היה זה מחזה מפחיד ומזעזע לרומאים. וכיצד הגיבו היהודים? פסגת ההר שחלש על העיר בערה כהר געש. בזה אחר זה התמוטטו בנייני ההיכל, התרסקו וקרסו על הקרקע בחבטה אדירה, ונבלעו בתוך התהום היוקדת. גגות הארז הפכו ללוחות בוערים; הצריחים המצופים זהב זרחו כמוטות בוהקים אדומים; ממגדלי השער עלו תימרות עשן ואש. ההרים סביב העיר הוארו, וקבוצות אפלות של בני אדם צפו בחרדה נוראה בהתקדמות ההרס; החומות והגגות בעיר העליונה נמלאו אינספור פרצופים, אחדים חיוורים מיגון וייאוש, אחרים זועפים מתוך נקמה חסרת מוצא. קריאותיהם של החיילים הרומיים שרצו ממקום למקום, וזעקותיהם של המורדים שנשרפו למוות התערבבו עם שאון השריפה וקולות הרעם של קורות העץ המתמוטטות. מראשי ההרים הדהדו צווחות האימה של האנשים שניצבו עליהם; צווחות ויללות עלו מן החומות; אלה שנשרפו בעודם בחיים, זעקו בשארית כוחם זעקת יגון וחורבן.
