פרק ג’
הכפירה
שאול השליח ניבא באיגרתו השנייה אל התסלוניקים את הכפירה הגדולה שתביא לכינון שלטון האפיפיורות. הוא הכריז כי יום ה’ לא יבוא, “אִם לֹא תִּהְיֶה בָּרִאשׁוֹנָה הָעֲזִיבָה וְיִתְגַּלֶּה אִישׁ הָרֶשַׁע, בֶּן הָאֲבַדּוֹן, הַמִּתְקוֹמֵם וּמְרוֹמֵם עַצְמוֹ עַל כָּל הַנִּקְרָא אֱלוֹהַּ אוֹ קֹדֶשׁ, עַד כִּי יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים בְּהַצְהִירוֹ עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא אֱלֹהִים” (תסל”ב ב’ 3, 4, 7). יתרה מכך, השליח מזהיר את אחיו: “הֵן סוֹד הָרֶשַׁע כְּבָר פּוֹעֵל” (תסל”ב ב’ 3, 4, 7). כבר בימיה הראשונים של הקהילה המשיחית הבחין שאול בתורות השקר שחדרו לקהילה, אשר יסללו את הדרך לשלטון הכנסייה הקתולית הרומית. אט אט, תחילה בהתגנבות ובחשאי, ולאחר מכן ביתר שאת ובגלוי, ילך ויתחזק “סוֹד הָרֶשַׁע”, עד שישיג שליטה מלאה על שכלם וליבם של בני האדם, ויפעל את פועלו כדי להתעותם ולעוררם לכפירה. כמעט מבלי משים חדרו מנהגי האלילות לקהילת המשיח. רוח של התפשרות והסתגלות לדרכי העולם רוסנה לזמן מה באמצעות הרדיפות העזות שהקהילה סבלה מידיהם של עובדי האלילים. אך כשהרדיפות שככו והאמונה המשיחית חדרה לתוך היכלות וחצרות מלכים, היא הפנתה עורף לפשטות ולענווה של המשיח ושליחיו, לטובת הפאר והכבוד של הכוהנים והמלכים האליליים; היא החליפה את מצוות תורת ה’ בתיאוריות ומסורות שנהגו ביד אדם. קבלתו של קונסנטינוס את האמונה המשיחית בשם בלבד, וזאת בראשית המאה הרביעית, עוררה שמחה רבה; או אז, העולם, שהתהדר בחסידות למראית עין, צעד קוממיות לתוך בית הקהילה. עתה התקדמה פעולת ההשחתה במהירות. האלילות, שדומה כי נוצחה, הפכה לכוח מנצח. רוח האלילות משלה עתה בכנסייה. תורותיה, פולחניה, טקסיה ואמונותיה הטפלות חדרו לאמונה המשיחית ולעבודת האל של תלמידי המשיח. פשרה זו בין האלילות למשיחיות הביאה להתפתחותו של “אִישׁ הָרֶשַׁע” שנובא בנבואות, אשר ימרה את פי ה’ וירומם עצמו מעליו. השיטה הכבירה של דת השקר היא יצירת המופת של השטן – מפעל כביר המשמש כמצבת זיכרון למאמציו לעלות על כס המלכות כדי למשול בעולם ולהשליט עליו את מרותו. השטן כבר ניסה בעבר לייצר פשרה עם המשיח. הוא בא אל בן האלוהים בשעת הניסיון במדבר וניסה לפתותו; הוא הראה לו את כל ממלכות תבל ואת כבודן, והציע לתיתן בידו אילו רק יכיר בעליונותו כשר האופל. המשיח גער במדיח היומרני ואילץ אותו לעזוב. אך השטן נחל הצלחה רבה יותר כאשר הציג את אותם פיתויים בפני בני האדם. הכנסייה שביקשה לרכוש עושר וכבוד ארצי החלה לחלות את פניהם של שועי ומושלי הארץ, וזאת כדי ליהנות מחסדם ומתמיכתם; אחרי שמאסה במשיח, היא פותתה לכרות ברית עם נציג השטן – הבישוף של רומא. אחת הדוקטרינות הבולטות של הדת הקתולית גורסת שהאפיפיור הוא ראש הכנסייה הנוצרית העולמית, ולפיכך, הוענקה לו סמכות עליונה על הבישופים והכמרים בכל רחבי העולם. זאת ועוד, האפיפיור נטל לעצמו, שלא כדין, את תארי האלוהות. הוא מכנה את עצמו בתואר “ה’ אלוהים האפיפיור,” טוען שאינו שוגה לעולם, ודורש מכל בני האדם לחלוק לו כבוד. וכך, אותה טענה שהציג השטן בפני המשיח בשעת הפיתוי במדבר, עדיין נטענת על ידו באמצעות הכנסייה הקתולית הרומית, ואנשים רבים מוכנים ומזומנים לחלוק לו כבוד. אולם יראי ה’ משיבים לטענה יומרנית זו אשר מרהיבה עוז נגד אלוהי השמיים, באותה הדרך שבה המשיח הגיב לפיתויו של האויב הערמומי: “כָּתוּב: ‘לַיהוה אֱלֹהֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה וְאֹתוֹ לְבַדּוֹ תַּעֲבֹד'” (לוקס ד’ 8). אלוהים לא רמז מעולם בדברו על מינויו של אדם כלשהו כראש קהילת המשיח. דוקטרינת העליונות האפיפיורית סותרת באופן מפורש ובוטה את תורת כתבי הקודש. לאפיפיור אין שום כוח על קהילת המשיח, אלא אם כן יחמוס בכוח את כס השלטון. הקתולים התעקשו להאשים את הפרוטסטנטים בכפירה ולנתקם מקהילת המשיח האמיתית. אך דווקא האשמות אלה נכונות לגביהם. הם היו אלה שהורידו את דגל המשיח ונטשו את “הָאֱמוּנָה שֶׁנִּמְסְרָה אַחַת וּלְתָמִיד לַקְּדוֹשִׁים” (איגרת יהודה, פס’ 3). השטן יודע היטב כי כתבי הקודש מסייעים לבני האדם לזהות את שקריו ולגבור עליו. אפילו גואל העולם התנגד לפיתוייו באמצעות דבר ה’. בכל אחת ממתקפות הפיתוי הללו הציג המשיח בפני המדיח את מגן האמת הנצחית, כשאמר: “כָּתוּב…” ואז, ציטט את הכתובים. הוא עמד בניסיון וסירב לכל הצעה שיצאה מפי אויבו באמצעות החוכמה והסמכות של דבר ה’. השטן רוצה להמשיך לשלוט בבני האדם ולכונן את שלטונם של האפיפיורים חומסי השלטון; לפיכך, הוא מקפיד לשמור על בורותם של בני האדם בכתבי הקודש. כתבי הקודש מרוממים את אלוהים וחושפים בפני בני התמותה את מצבם האמיתי; לפיכך, השטן מנסה להסתיר את האמיתות הקדושות הטמונות בהם. הלך רוח זה אומץ בידי הכנסייה הקתולית הרומית. הפצת כתבי הקודש נאסרה במשך מאות בשנים. על המאמינים חל איסור מוחלט לקרוא בכתבי הקודש או להחזיק אותם בבתיהם; הכמרים והבישופים חסרי המצפון פרשו את תורות כתבי הקודש באופן כזה שאישש את יומרנותם ועזות המצח שלהם. בדרך זו זכה שלטון האפיפיורות להכרה כמעט כלל-עולמית בתור המשנה למלך מלכי המלכים, אשר הוסמך למשול עלי-אדמות על הכנסייה ועל המדינה. לאחר שהשטן הצליח להסיר את אבן הבוחן [דבר ה’], אשר חושפת תורות שקר, הוא עשה כאוות נפשו. הנבואה הכריזה כי האפיפיור “יַחְשֹׁב לְשַׁנּוֹת מוֹעֲדִים וּמִשְׁפָּט” (דניאל ז’ 25). פעולה זו תצא לפועל מידית. הנוצרים שביקשו להעניק לנוטשי האלילות תחליף לעבודת האלילים כדי לעודדם לקבל את האמונה המשיחית (בשם בלבד), החדירו לעבודת האל סגידה לאלילים, לקדושים ולשרידים מקודשים. הצו שביסס את שיטת האלילות הזו, כונן בוועידה הכללית [ועידת ניקיאה השנייה שהתכנסה בשנת 787 לספירה]. כדי להשלים את חילול הקודש הזה, הכנסייה ברומא העזה לבטל את הדיבר השני בעשרת הדיברות, האוסר על סגידה לפסלים, ואף החליטה לחלק את הדיבר העשירי לשני דיברות, וזאת, כדי לשמר את מספרם המקורי של הדיברות. רוח ההתפשרות עם האלילות סללה את הדרך לזלזול גדול יותר בסמכותו של אלוהי השמיים. השטן נטפל גם לדיבר הרביעי; הוא ניסה לבטל את השבת הקדומה, יום המנוחה שה’ כונן, בירך וקידש [בראשית ב’ 2, 3], ולהחליפה בחג אלילי שנחגג כ”יום שהוקדש לסגידה לשמש”. הניסיון לחולל את השינוי הזה לא התרחש בתחילה בגלוי. במאות הראשונות, כל המשיחיים שמרו את קדושת השבת. הם קינאו לכבוד ה’, ומתוך שהאמינו כי תורתו אינה ניתנת לשינוי, הם שמרו בקנאות על קדושת מצוותיה. אך השטן פעל באמצעות סוכניו ומשרתיו בתחכום רב, וזאת כדי להגשים את תכליתו. כדי להסב את תשומת לב המאמינים ליום הראשון בשבוע, הוא כונן ביום הזה חג לכבוד תחיית המשיח. עד כה, ביום הראשון בשבוע נערכו טקסים דתיים, אך הוא עדיין נחשב כיום חג, וקדושת השבת עדיין נשמרה. השטן גרם לרבנים (בתקופה שקדמה לביאת המשיח) להעמיס על השבת שלל צווים ואיסורים חמורים ביותר, וזאת כדי לסלול את הדרך למלאכה שהוא תכנן לבצע. בדרך זו, הוא הפך את שמירת השבת לעול כבד. עתה, הוא ניצל את האור הכוזב שהוא שפך על הדיבר הרביעי, וזאת כדי לבוז לשבת כמנהג יהודי. בזמן שהמשיחיים המשיכו לחגוג את יום א’ כיום חג שמח, גרם להם השטן להכריז על השבת כיום צום, יום קודר של עצבות ויגון; בדרך זו, הם יפגינו את שנאתם ליהדות. בראשית המאה הרביעית, הקיסר קונסטנטינוס הוציא צו שכונן את יום א’ כחג רשמי בכל רחבי האימפריה הרומית. [ראה הערה 1 בנספח.] יום השמש שנחגג בידי סוגדי השמש כובד ונחגג עתה בידי הנוצרים; הקיסר ביקש לאחד בין האינטרסים המנוגדים של האלילות והנצרות. בישופי הכנסייה השאפתניים ותאבי הכוח דירבנו אותו לעשות את הצעד הזה; הם האמינו שאם הנוצרים ועובדי האלילים יחגגו את אותו היום, הדבר יעודד את קבלתם של עובדי האלילים את האמונה המשיחית (בשם בלבד), דבר שיעצים את כוחה וכבודה של הכנסייה. אך בזמן שהמשיחיים החלו לקבל את יום א’ כיום מקודש במידת מה, הם עדיין האמינו בשבת האמיתית כיום קודש שכונן בידי ה’, והמשיכו לשמור על קדושת השבת בהתאם לדיבר הרביעי. אך אבי השקר טרם השלים את מלאכתו. הוא היה נחוש בדעתו לאסוף את המשיחיים תחת דגלו ולהשליט את כוחו באמצעות המשנה שלו – האפיפיור היהיר, שהתיימר להיות נציגו של המשיח עלי-אדמות. השטן ביצע את תכליתו באמצעות עובדי האלילים שקיבלו את האמונה במשיח באופן חלקי, וכן באמצעות בישופים שאפתניים וחברי כנסיות חומרניים. מעת לעת נערכו ועידות רבות משתתפים, שנציגים מכנסיות בכל רחבי העולם הוזמנו אליהן. כמעט בכל ועידה איבדה השבת מעט מקדושתה וזכתה למעמד נמוך יותר, ואילו יום ראשון רומם. בדרך זו, החג האלילי זכה לבסוף לכבוד והוכרז כיום קודש שכונן בידי אלוהים, בעוד שהשבת הוכרזה כשריד מן היהדות שאבד עליו הכלח, ושומרי השבת הוכרזו כארורים. הכופר הכביר הצליח לרומם עצמו מ”עַל כָּל הַנִּקְרָא אֱלוֹהַּ אוֹ קֹדֶשׁ” (תסל”ב ב’ 4). הוא העז לשנות את הדיבר היחיד בתורת ה’ אשר מצביע מפורשות בפני האנושות על קיומו של האל החי האמיתי. אלוהים נחשף בדיבר הרביעי כבורא השמיים והארץ; לפיכך, הוא שונה בתכלית השינוי מאלילי השקר. השבת, שנועדה להנציח את מלאכת הבריאה, קודשה בידי אלוהים כיום מנוחה לאדם. היא נועדה להזכיר לבני האדם את האל החי כבוראם וכמושא הערצתם וסגידתם. השטן חותר לגרום לבני האדם לחדול לדבוק בה’ ולציית לתורתו; לפיכך, הוא מפנה את מאמציו באופן מיוחד נגד הדיבר הרביעי, המצביע על אלוהים בתור הבורא. הפרוטסטנטים גורסים כי תחיית המשיח שחלה ביום ראשון קידשה את היום הזה וכוננה אותו כיום השבת המשיחי. אך לרעיון זה אין שום תימוכין בכתבי הקודש. יום התחייה מעולם לא זכה לכבוד כזה בידי המשיח או שליחיו. כינונו של יום ראשון כיום קודש וכיום המנוחה הנוצרי נבע למעשה מ”סוֹד הָרֶשַׁע,” אשר החל לפעול את פעולתו כבר בימיו של שאול השליח (תסל”ב ב’ 7). היכן ומתי אימץ האדון את היום הזה שכונן בידי מוסד האפיפיורות? איזו סיבה תקפה ניתן לתת לשינוי הזה שלא אושש בכתבי הקודש? שלטון האפיפיורות התבסס במאה השישית. כס השלטון הוצב בעיר הבירה של הקיסרות, והבישוף של רומא הוכרז כראש הכנסייה העולמית. האלילות הוחלפה באפיפיורות ובשלטון הכנסייה. “הַתַּנִּין נָתַן” ל”חַיָּה” “אֶת כֹּחוֹ וְאֶת כִּסְאוֹ וְסַמְכוּת רַבָּה” (ההתגלות י”ג 2; ראה הערה 2 בנספח). זה עתה החל מניין אלף מאתיים ושישים שנות הדיכוי של שלטון האפיפיורות, אשר נובאו בנבואות דניאל וספר ההתגלות [דנ’ ז’ 25; התג’ י”ג 7-5.] המשיחיים נאלצו לבחור: לקבל את עולה של הכנסייה על פולחניה ועבודת האל שהנהיגה, או להעביר את חייהם בצינוק, למות בייסורים, במלקות או במכת גרזן. עתה התגשמו דברי ישוע: “תֻּסְגְּרוּ עַל יְדֵי הוֹרִים וְאַחִים, קְרוֹבִים וַחֲבֵרִים, וְיָמִיתוּ מִכֶּם; וְתִהְיוּ שְׂנוּאִים עַל הַכֹּל בִּגְלַל שְׁמִי” (לוקס כ”א 16, 17). רדיפת חסידי המשיח הסלימה ונערכה בזעם רב יותר, והעולם כולו הפך לשדה קרב ענקי. במשך מאות בשנים מצאה קהילת המשיח מפלט בהתבודדות ובאלמוניות. כך אומר הנביא: “וְהָאִשָּׁה בָּרְחָה לַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר שָׁם הוּכַן לָהּ מָקוֹם מֵאֵת הָאֱלֹהִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַלְכְּלוּהָ שָׁם אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יוֹם” (ההתגלות י”ב 6).
