הוואלדנסים נכספו לבצוע את לחם החיים למען הנשמות הרעבות הללו; להסביר להן את מסרי השלום הטמונים בהבטחות ה’ ולבשר להן את המשיח – התקווה היחידה לגאולה. הם טענו שהדוקטרינה הגורסת כי בכוחם של מעשים טובים לכפר על חילול תורת ה’, מבוססת על שקרים. הסתמכות על מידותיו הטובות של האדם מעמעמת את גילויי אהבתו הנצחית של המשיח. ישוע מת כקורבן תמורה בעבור האדם, שכן נבצר מן האנושות החוטאת לבוא לפני ה’ ולשמש מליץ יושר לעצמה. מעלותיו וזכויותיו של המושיע, שנצלב וקם לתחייה, הן התשתית לאמונה המשיחית. התלות המוחלטת של הנשמה במשיח וקרבתה היתרה עימו, ממשיות בדיוק כמו התלות והקרבה היתרה של איבר לגוף או של שריג לגפן. תורותיהם של האפיפיורים וכוהני הדת גרמו לבני האדם להאמין כי אופיו של אלוהים, ואפילו של המשיח, הוא אופי קשה, קודר ומאיים. המשיח הוצג כישות חסרת אמפטיה לאדם השרוי בחטא, ולכן החוטא זקוק לתיווכם של הכוהנים והקדושים. המאמינים, שליבם ושכלם הוארו בדבר ה’, נכספו להוביל את הנשמות הללו לישוע, מושיעם הרחמן והאוהב, העומד בזרועות פרושות ומזמין את כולם לבוא אליו עם משאות חטאיהם, צורכיהם ותשישותם. הם נכספו להסיר את המחסומים שערם השטן לפני בני האדם כדי שלא יראו את ההבטחות, וזאת כדי שיבואו היישר אל ה’, יתוודו על חטאיהם ויקבלו מחילה ושלום. בשעת הבישור, המבשר הוואלדנסי פרש בלהט את האמיתות היקרות של הבשורה לפני מחפש האמת הסקרן. הוא הראה לו בזהירות חלקים מכתבי היד של כתבי הקודש. הוא שש להעניק תקווה לנשמה מצפונית זו שכרעה תחת עול החטא, וראתה בה’ אך ורק אלוהי נקם המוכן ומזומן לעשות דין צדק ולהעניש את החוטא. לפעמים, הוא כרע על ברכיו, ובשפתיים רועדות ועיניים דומעות הבהיר לאחיו את ההבטחות היקרות החושפות את התקווה היחידה של החוטא. בדרך זו, אור האמת חדר ללבבות אפלים רבים, הפציע דרך ענן הקדרות, עד ששמש הצדקה זרחה בליבו של החוטא והביאה מזור בכנפיה. לפעמים, חלק מסוים בכתבי הקודש הוקרא שוב ושוב, לאחר שהשומע הביע את רצונו לשומעו שוב, כאילו בכך יבטיח לעצמו ששמע נכון. אחדים מן הפסוקים שנדרשו המבשרים להשמיע שוב ושוב, היו: “דַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּנוֹ מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא” (יוח”א א’ 7). “וּכְמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ מֹשֶׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיּוּרַם בֶּן-הָאָדָם לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ.” (יוחנן ג’ 15-14). אנשים רבים לא הלכו שולל אחרי הכנסייה הקתולית ולא קיבלו את תורותיה וטענותיה. הם ראו עד כמה חסר שחר הוא התיווך של בני אדם או של מלאכים למען החוטא. כאשר אור האמת זרח על ליבם, הם קראו בשמחה: “המשיח הוא הכוהן הגדול שלי; דמו הוא קורבן החטאת שלי; מזבחו הוא תא הווידוי שלי.” הם בטחו בכל ליבם ומאודם במעלותיו ובזכויותיו של ישוע, וחזרו על המילים: “וּבְלִי אֱמוּנָה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת רָצוּי לֵאלֹהִים” (האיגרת אל העברים י”א 6). “וְאֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע” (מעשי השליחים ד’ 12). אחדות מן הנשמות האומללות הללו שלא מצאו מרגוע, התקשו להבין את ההבטחה על אהבת המושיע. כה גדולה הייתה ההקלה שהיא הביאה, כה מציף היה האור שזרח עליהם, שנדמה היה להם שהם עלו לגן עדן. ידם אחזה בבטחה בידו של המשיח, ורגליהם עמדו נטועות על צור הדורות. הפחד מן המוות עזבם. עתה הם יכלו לייחל לכלא ולמוקד, אם בדרך זו יוכלו לחלוק כבוד לשמו של גואלם. במקומות מסתור נחשף דבר ה’ והוקרא, לפעמים לפני נשמה אחת, לפעמים לפני קבוצה קטנה של מחפשי אמת שייחלו לאור. לפעמים הם העבירו כך לילה שלם. כה גדולה הייתה הפליאה וכה עזה ההערצה של שומעי דבר ה’, שמבשר בשורת החסד נאלץ לפעמים לחדול מקריאתו, עד שמאזיניו הבינו את בשורות הגאולה לאשורן. לעיתים קרובות נשמעו שאלות, כגון: “האם ה’ יקבל באמת את מנחתי? האם יאיר פניו אלי? האם ימחל לי?” ואז, הוקראה התשובה: “בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה” (מתי י”א 28). אמונת השואל נאחזה בהבטחה, ואז נשמעה תגובתו חדורת השמחה: “לא עוד מסעות צליינות ממושכים; לא עוד מסעות מפרכים למקומות קדושים. יכול אני לבוא אל ישוע כפי שאני, טמא וחוטא שכמותי, והוא לא ידחה בבוז את תפילת החרטה שלי. ‘בְּנִי, נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ,’ אמר המושיע. הלוואי שיסלח גם על חטאיי!” גל של שמחה קדושה יציף את הלב, ושמו של ישוע ירומם במילות שבח והודיה. נשמות מאושרות אלה שבו לבתיהן כדי להפיץ את האור ולספר לזולת, כמיטב יכולתן, את חווייתן החדשה, על כך שמצאו את דרך האמת והחיים. עוצמה מוזרה ואמיתית הייתה חדורה במילים הללו של כתבי הקודש, שדיברו ללבבותיהם של מחפשי האמת. היה זה קולו של אלוהים אשר דיבר אל ליבם של השומעים ושכנע אותם. מבשר האמת הלך לדרכו; אך ענוותו, כנותו, רצינותו ולהטו היו לנושאי שיחה נעימים. פעמים רבות, שומעיו לא שאלוהו מהיכן בא או לאן מועדות פניו. הם היו כה המומים, תחילה מהפתעה, ואחר כך משמחה והכרת תודה, שלא עלה בדעתם לחקור אותו. כאשר ביקשו ממנו להתלוות אליהם לבתיהם, השיב כי עליו לחפש את הצאן האובדות. “האם ייתכן שהינו מלאך מן השמיים?” תהו. ברוב המקרים, מבשר האמת עזב, והם לא ראוהו שוב. הוא נסע לארצות אחרות, אולי נמק בצינוק אי שם, או שעצמותיו נותרו כגלעד באתר שבו בישר את האמת. אך המילים שהשאיר מאחור לא יכלו להישמד. הן פעלו את פעולתן בלבבות בני האדם; הפירות הטובים והמבורכים של פועלן יתגלו במלואם רק ביום הדין. המבשרים הוולדנסים פלשו לממלכת השטן, וכוחות האופל נערכו כדי לעמוד על המשמר ביתר ערנות. שר הרוע צפה במאמץ הרב שנועד לקדם את האמת, ואז עורר את פחדיהם של סוכניו. ראשי שלטון האפיפיורות ראו במאמצי הבישור של נוסעים ענווים אלה אות שבישר על סכנה למטרתם. אילו יניחו לאור האמת לזרוח ללא הפרעה, הוא עלול לפזר את העננים הכבדים של תורת השקר שאפפו את בני האדם; הוא עלול לכוון את ליבם של בני האדם לאלוהים בלבד, וכך יקיץ הקץ על שלטונה של הכנסייה ברומא. עצם קיומם של אנשים אלה, שדבקו באמונת הקהילה הקדומה, היווה עדות מתמדת לבגידתה של הכנסייה הקתולית; לפיכך, המיט עליהם הדבר את השנאה היוקדת ביותר ואת הרדיפות המרות ביותר. סירובם למסור לידי הכנסייה את כתבי הקודש שנמצאו ברשותם, היה אף הוא עלבון שהכנסייה ברומא לא יכלה לשאתו. היא החליטה למחות אותם מעל פני האדמה. עתה החלו מסעות הצלב הנוראיים ביותר נגד אנשי ה’ שישבו בהרים. אינקוויזיטורים נשלחו כדי להתחקות אחר עקבותיהם, והתמונה של הבל החף מפשע הנשחט בידי קין הרוצח, חזרה על עצמה לעיתים קרובות. פעם אחר פעם הפכו אדמותיהם הפוריות לשממה ובתיהם וכנסיותיהם נחרבו; וכך, המקום שלבלבו בו שדות פורחים ונמצאו בו בתי מגוריהם של פועלים חרוצים וחפים מפשע, הפך לשממה. בדומה לחיית טרף רעבתנית הנעשית פראית ואלימה יותר אחרי שהיא טועמת את טעם הדם, כך גבר זעמם של האפיפיורים שחזו בסבלות קורבנותיהם. הם דלקו בהרים אחרי רבים מן העדים הללו של האמונה הצרופה, וצדו אותם בעמקים שבהם הסתתרו בחסות היערות הכבירים וצוקי הסלעים. אולם, לא ניתן היה לטפול שום אשמה על אנשים מוסריים אלה שהוכרזו בידי הכנסייה כמסוכנים והוחרמו. אפילו אויביהם טענו שהם שוחרי שלום, אדוקים ושקטים. חטאם הכבד היה סירובם לעבוד את האל בהתאם לרצון האפיפיור. בגין חטא זה ניחתו עליהם כל ההשפלות, העלבונות והעינויים שאנשים או שדים יכלו להמציא. כשהכנסייה ברומא החליטה להכחיד את הכת השנואה, האפיפיור [אינוסנט השמיני, 1587 לספירה] כתב איגרת שהכילה את הגזרה אשר הוקיעה את בני הכת ככופרים והתירה את דמם. הם לא הואשמו כפורעי חוק, הולכי בטל או רמאים; אך הוכרז כי הם הפגינו קדושה וחסידות למראית עין, שהוליכו שולל את “הצאן במכלאה האמיתית.” לפיכך, האפיפיור הורה על חיסול “הכת הזדונית והמתועבת של המזיקים האלה,” במידה שיסרבו לוותר על עקרונותיהם. במקרה כזה, הם “יימחצו ויחוסלו כנחשים ארסיים.” האם שליט יהיר זה ציפה להיתקל אי פעם במילים אלה שיצאו מפיו? האם ידע שהן נרשמו בספרי השמיים כדי לעמת אותו איתן ביום הדין? ישוע אמר: “אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה, לִי עֲשִׂיתֶם” (מתי כ”ה 40). האיגרת קראה לכל חברי הכנסייה להצטרף למסע צלב נגד הכופרים. כתמריץ לביצוע המעשה האכזרי, האיגרת “פטרה את הציבור מכלל העונשים והקנסות הכנסייתיים, הן הכלליים והן הייחודיים; פטרה את כל המצטרפים למסע הצלב משבועות שנשבעו לקיים; נתנה הכשר חוקי לבעלותם על כל רכוש שהושג בדרך לא חוקית, והבטיחה לכל אדם שיהרוג כופר, מחילה על כל חטאיו. היא ביטלה את כל החוזים שנחתמו לטובת הוולדנסים, הורתה לפועליהם ולעוזרות הבית שלהם לעזבם, אסרה על כל בני האדם לסייע להם בכל דרך שהיא, וייפתה את כוחם של כל בני האדם להשתלט על רכושם.” מסמך זה חושף בבירור את “המוח” שפעל מאחורי הקלעים. שאגת התנין, לא קולו של המשיח, היא זו שנשמעה באיגרת. ראשי הכנסייה סירבו לציית למצוות תורת המוסר הנשגבה של ה’, אך כוננו בעצמם קני מידה שהתאימו להם; הם היו נחושים בדעתם לכפות על כל בני האדם לציית לחוקים שהם כוננו, שכן זהו רצונו של הכס האפיפיורי ברומא. מכאן ואילך התרחשו טרגדיות נוראות. כמרים ואפיפיורים מושחתים וכופרים ביצעו את המלאכה שהשטן הטיל עליהם. לחמלה ולחסד לא היה שום מקום בליבם. אותה הרוח שצלבה את המשיח ושחטה את השליחים, אותה הרוח שעוררה את נירון צמא הדם לפעול נגד חסידי ה’ בימיו, פעלה כעת כדי למחות מעל פני האדמה את יקירי ה’. יראי ה’ אלה סבלו מרדיפות שנמשכו מאות בשנים, אך בתוך כך הפגינו אורך רוח ודבקות באמונה שהעניקו כבוד לגואלם. חרף מסעות הצלב שנערכו נגדם, והטבח המחריד, השטני, שבוצע בהם, הם המשיכו לשלוח שליחים ומבשרים שיפיצו את האמת היקרה. הם ניצודו ונשחטו; ועם זאת, דמם הרווה את הזרע שנטמן, עד שהניב פרי רב. וכך, הוולדנסים העידו על אלוהים מאות בשנים לפני הולדת לותר. הם נפוצו בארצות רבות, זרעו את זרעי הרפורמציה שהחלה בימיו של ויקליף, התרחבה והתפשטה בימיו של לותר, ותועבר מדור לדור עד אחרית הימים בידי מאמינים שיהיו מוכנים לסבול הכול “בַּעֲבוּר דְּבַר אֱלֹהִים וְעֵדוּת יֵשׁוּעַ” (ההתגלות א’ 9).
