פרק ה’
ג’ון ויקליף
לפני עידן הרפורמציה היו תקופות שהיו בהן עותקים ספורים בלבד של כתבי הקודש; אך אלוהים לא הניח לדברו להישמד כליל. אמיתות דבר ה’ לא יוסתרו לעד. ה’ יכול היה להתיר את מילות החיים מכבליהן באותה הקלות שבה פתח לרווחה את שערי בתי הכלא ושחרר את בריחי שערי הברזל כדי להוציא את משרתיו לחופשי. בארצות אירופה יצאו אנשים בהשראת רוח ה’ לחפש אחר האמת ואוצרות נסתרים. יד ההשגחה העליונה כיוונה אותם אל כתבי הקודש, והם למדו את דפיהם הקדושים בעניין רב. הם הסכימו לקבל את האור, כבד ככל שיהיה המחיר שיצטרכו לשלם. על אף שהם לא הבינו הכול לאשורו, סייע להם ה’ להבין אמיתות רבות שהוסתרו זה זמן רב. הם יצאו לדרכם כשליחי השמיים, ניתקו את כבלי תורות השקר והאמונות הטפלות, וקראו לאסירים שהשתעבדו להן במשך זמן כה רב לקום ולצאת לחופשי. חוץ מאשר אצל הוולדנסים השתמר דבר ה’ בשפות שהיו ידועות אך ורק למשכילים, אך תרגומים אלה לא הופצו מעולם. ואולם, הגיעה השעה שבה כתבי הקודש יתורגמו ויימסרו לתושבי הארצות השונות בשפת האם שלהם. העולם עבר את “חצות הליל” שלו. שעות החשכה הלכו והתמעטו, ובארצות רבות הופיעו סמלים שהעידו כי השחר הפציע. במאה הרביעית קמה באנגליה תנועת “כוכב השחר של הרפורמציה”. ג’ון ויקליף היה מבשרה של הרפורמציה, לא רק באנגליה, אלא גם בכל הארצות הנוצריות. המחאה הגדולה נגד הכנסייה ברומא שיצאה מפיו, לא הושתקה מעולם. מחאה זו פתחה את המאבק העתיד להסתיים ביציאתם לחירות של כל בני האדם, הכנסיות והאומות, אשר השתחררו מן ההגבלות הדתיות, האזרחיות והמדיניות שהטילה הכנסייה הקתולית. ויקליף קיבל חינוך ליברלי; לדידו, יראת שמיים הייתה ראשית חוכמה. במכללה שבה למד הוא התבלט בזכות חסידותו חדורת הלהט, כישוריו יוצאי הדופן ולמדנותו המופלגת. הצמא העז שלו לידע דרבן אותו להתמצא בכל תחומי הלימוד. הוא חונך על ברכי פילוסופיית הלמדנות, על עיקרי האמונה של הכנסייה ועל החוק האזרחי, במיוחד זה שחל בארצו. ערכו הרב של החינוך שהוא קיבל משחר ילדותו ניכר בפועלו בהמשך ימיו. בקיאותו ביסודות הפילוסופיה העיונית של זמנו, אפשרה לו לחשוף את טעויותיה; בקיאותו בחוק האזרחי ובחוקת הכנסייה הכשירה אותו לצאת למאבק עז למען חירות אזרחית ודתית. בזמן שלמד להשתמש בכלי הנשק של דבר ה’, הוא אף רכש בקיאות במדעי הרוח שנלמדו במוסדות ההשכלה הגבוהה, והבין את הטקטיקות של המלומדים. גאונותו, כישוריו האינטלקטואליים ולמדנותו המופלגת עוררו כבוד כלפיו בלב רעיו ואויביו כאחד. חסידיו צפו בקורת רוח באלופם שניצב בין ענקי הרוח של האומה; ואילו אויביו לא יכלו ללעוג למטרתו לחולל תיקון דתי באמצעות חשיפת בורותו או מגרעותיו. כאשר ויקליף למד עדיין במכללה, הוא החל להשתתף בשיעורי כתבי הקודש. בתקופות קדומות אלה, כשכתבי הקודש היו כתובים אך ורק בשפות עתיקות, רק המלומדים יכלו למצוא את הדרך למעיין האמת, שהיה סגור ומסוגר בפני חסרי ההשכלה. כך נסללה הדרך למלאכתו העתידית של ויקליף כמתקן דת. אנשים משכילים למדו את דבר ה’ ומצאו בו את האמיתה הכבירה של חסד ה’, המורעף על האנושות ללא תמורה. הם פירשו במשנתם את הידע על אמיתה זו, והובילו את בני האדם אל כתבי הקודש החיים. כאשר ויקליף החל להתעמק בכתבי הקודש, הוא חקר אותם באותה יסודיות שאפשרה לו לשלוט במקצועות הלימוד שנלמדו במוסדות ההשכלה. מכאן ואילך, התעורר בו צמא עז, שלימודיו החילוניים ותורות הכנסייה לא יכלו להרוות. בדבר ה’ הוא מצא את מה שהוא חיפש לשווא עד כה. כאן הוא ראה את תוכנית הגאולה יוצאת אל הפועל, ואת המשיח, שבא לעולם כדי לשמש כמליץ היושר היחידי של האדם. הוא הקדיש את עצמו לשירות המשיח, והחליט להכריז את האמיתות שגילה. בדומה למתקני דת אחרים, ויקליף לא חזה מראש, בתחילת דרכו, לאן יוביל אותו פועלו. הוא לא יצא במתכוון נגד הכנסייה ברומא. אך דבקותו באמת לא יכלה שלא לגרום לו לצאת נגד תורות שקר. ככל שראה את הטעויות והשקרים של שלטון האפיפיורות בבהירות רבה יותר, כך הציג את תורת כתבי הקודש ברצינות רבה יותר ובתשוקה עזה יותר. הוא ראה שהכנסייה ברומא זנחה את דבר ה’ למען מסורת שכוננה ביד אדם; ללא מורא, הוא האשים את הכמורה בכך שהעלימה את כתבי הקודש, ודרש שיוחזרו לציבור ושהכנסייה תכיר שוב בסמכותם. הוא היה מורה מוכשר ורציני ונואם בחסד, והפגין בחיי היומיום שלו את האמיתות שהטיף. בזכות בקיאותו בכתבי הקודש, הלך החשיבה העוצמתי שלו, טוהר חייו, אומץ לבו ויושרתו, הוא זכה לכבוד ולאמון של כלל הציבור. אנשים רבים שחשו אי שביעות רצון מאמונתם הקודמת לנוכח הרוע והחטאים שרווחו בכנסייה הקתולית, הריעו בשמחה גלויה כששמעו את האמיתות שנחשפו בידי ויקליף; אך ראשי הכנסייה נמלאו זעם כשהבינו כי מתקן דת זה צובר השפעה רבה יותר משלהם. ויקליף חד ההבחנה ידע לחשוף טעויות ותורות שקר, ויצא בעוז נגד רבים ממעשי העוול שקודשו בידי ראשי הכנסייה ברומא. בזמן ששירת את המלך, הוא נקט עמדה ברורה נגד תשלום המס שדרש האפיפיור מן השליט האנגלי, והראה כי חמיסת השלטון של הכנסייה הקתולית מידיהם של השליטים החילוניים סתרה הן את ההיגיון והן את ההתגלות שניתנה בדבר ה’. דרישותיו של האפיפיור עוררו זעם רב, ותורתו של ויקליף נחלה השפעה רבה בליבם של מנהיגי וגדולי האומה. המלך והאצילים הכריזו פה אחד על סירובם להכיר בדרישתו של האפיפיור לסמכות זמנית, ועל סירובם לשלם לו את המס. כך ניחתה מכת מחץ על שלטון הכנסייה באנגליה. רעה חולה אחרת שמתקן הדת נאבק בה במאבק ממושך ותקיף, הייתה מסדר שהכנסייה הקתולית הרומית כוננה בעבור נזירים שנשבעו לחיי דלות והפכו לפושטי יד. נזירים אלה נעו בנחילים ברחבי אנגליה, חיזרו על הפתחים והטילו כתם על גדולתה ושגשוגה של האומה. היצרנות, החינוך והמוסר, כל אלה הלכו והידלדלו בגינם. חיי הבטלה והקבצנות של הנזירים, לא רק גזלו מן התושבים את משאביהם, אלא אף גרמו לזילות המלאכה היצרנית. הנוער קולקל והושחת. בשל השפעתם של הנזירים, צעירים רבים הצטרפו למסדר והקדישו את חייהם לחיי נזירות, ועשו זאת לא רק ללא רשות ההורים, אלא אף ללא ידיעתם, ומתוך מרי בוטה. אחד מאבות הכנסייה הקתולית, שדגל בחיי נזירות ורומם אותם מעל המחויבויות הכרוכות בכיבוד אב ואם, הכריז: “גם אם אביך ישכב במפתן דלתך, יבכה ויקונן, ואמך תציג לפניך את הגוף שנשא אותך, ואת השדיים שהניקו אותך – עליך לדרוס אותם ברגליך ולצעוד קוממיות אל המשיח.” לותר כתב מאוחר יותר: “חוסר אנושיות מפלצתי זה, המאפיין את הזאב ואת הרודן יותר מאשר את המשיחיות ואת האדם,” הצית בלבבותיהם של הילדים רוח של מרי ודרבנם להתקומם נגד הוריהם. בדרך זו ביטלו ראשי הכנסייה (בדומה לפרושים מן העת העתיקה) את מצוות ה’ באמצעות מסורותיהם. בדרך זו, בתים הפכו שוממים, והורים איבדו את חברת בניהם ובנותיהם. אפילו תלמידי האוניברסיטאות הלכו שולל אחר שקריהם של הנזירים ופותו להצטרף למסדריהם. רבים מהם התחרטו בדיעבד על צעד זה, כאשר הבינו כיצד הרסו את חייהם והמיטו צער על הוריהם; אך לאחר שנפלו לתוך המלכודת ונתקעו בה, התקשו להיחלץ ממנה ולזכות שוב בחירותם. הורים רבים שחששו מהשפעתם של הנזירים סירבו לשלוח את בניהם לאוניברסיטאות. נשירה גדולה של סטודנטים מן המניין נרשמה במוסדות ההשכלה הגדולים. בתי הספר הידלדלו ובורות אחזה בכול. האפיפיור הסמיך את הנזירים לשמוע וידויים ולהעניק מחילה. צעד זה הפך מקור לרוע גדול. הנזירים שרצו להגדיל את רווחיהם, היו מוכנים ומזומנים להעניק מחילה על כל הפשעים, קלים כחמורים, שסופרו להם. כתוצאה מכך חלה עלייה תלולה ומהירה בביצוע פשעים נוראים ומעשי עוולה חמורים. החולים והעניים נותרו בסבלותיהם ללא סעד, והמתנות והתרומות שהיו אמורות לספק את מחסורם ניתנו לנזירים, אשר ביקשו נדבות בעזרת איומים והפחדות, והוקיעו את אלה שסירבו לתרום למסדריהם. חרף התיימרותם של הנזירים לחיי עוני ומחסור, עושרם הלך וגדל בהתמדה, ובנייניהם רבי הרושם ושולחנותיהם ההדורים, העמוסים כל טוב, הבליטו את העוני והדלות שהלכו והחריפו בקרב האומה. הנזירים העבירו את זמנם בתענוגות ומותרות, ושלחו במקומם אנשים בורים שיכלו אך ורק לספר סיפורי מעשיות ואגדות נפלאות ובדיחות כדי לשעשע את בני האדם ולהפכם לחסידים שוטים של הכנסייה ולקורבנותיהם של הנזירים. הנזירים המשיכו לשלוט בהמונים הנבערים שדבקו באמונות טפלות, ולגרום להם להאמין כי חובתם הדתית היחידה היא להכיר בעליונותו של האפיפיור, להעריץ את הקדושים ולהעלות תרומות ומתנות לנזירים, וכי די בכך כדי לשריין לעצמם מקום בגן עדן. אנשי רוח בעלי יראת שמיים עמלו לשווא כדי לחולל תיקון במסדרי הנזירים; אך ויקליף תקף את שורש הרע בעזרת תובנה בהירה יותר, והכריז כי השיטה עצמה מוטעית ופסולה, ולכן יש לבטלה. אנשים החלו לבחון את הנושא ולהתווכח עליו. בזמן שהנזירים נסעו ברחבי הארץ ומכרו את מחילותיו של האפיפיור, מאמינים רבים החלו לפקפק באפשרות של קבלת כפרה ומחילה באמצעות תמורה כספית, ולתהות האם עדיף לפנות לאלוהים כדי לקבל מחילה ולא לאפיפיור של רומא. לא מעט אנשים נבהלו מתאוות הבצע של הנזירים, שנדמה היה שלא ניתן להשביעה לעולם. הם אמרו: “הנזירים והכמרים של רומא אוכלים בנו כמו סרטן; אלוהים חייב להצילנו, פן נאבד.” נזירים קבצנים אלה טענו כי הם הולכים בעקבות המופת של המושיע, וזאת כדי להסתיר את תאוות הבצע שלהם. הם הכריזו כי ישוע ותלמידיו התפרנסו מנדבות העם. טענה זו הסבה לבסוף נזק למטרתם, שכן אנשים רבים החליטו לבדוק בעצמם את כתבי הקודש כדי לדעת את האמת – תוצאה שהייתה הכי פחות רצויה לכנסייה ברומא. ליבם ושכלם של בני האדם כוונו אל מקור האמת, שרומא ניסתה להסתירו. ויקליף החל לכתוב ולפרסם עלונים בגנות הנזירים, לא כדי להתווכח עימם, אלא בעיקר כדי לעורר את ליבם של המאמינים ולדרבנם לפנות לכתבי הקודש ולמחברם האלוהי. הוא הכריז כי הכוח למחול ולהחרים, הנתון בידי האפיפיור, זהה לכוח הנתון בידי הנזירים הפשוטים, וכי לא ניתן באמת להחרים איש, אלמלא המיט על עצמו מלכתחילה את זעמו והרשעתו של ה’. ויקליף לא יכול היה לנסות למוטט בדרך יעילה יותר את מארג השליטה הרוחנית והארצית הכביר שהקים האפיפיור, שנשמותיהם וגופם של מיליוני בני אדם נשבו בו. פעם נוספת נזעק ויקליף כדי להגן על זכויות הכתר האנגלי מפני הסגות הגבול של הכנסייה ברומא; כשגריר של בית המלוכה, הוא ישב שנתיים בהולנד והתדיין עם נציגי האפיפיור. כאן הוא התוודע לכמרים מצרפת, איטליה וספרד, וניתנה לו הזדמנות להציץ אל מאחורי הקלעים, ולרכוש ידע על דברים רבים שנעלמו מידיעתו באנגליה. הוא למד דברים חשובים רבים שיעניקו לו יתרון בהמשך דרכו ופועלו. בנציגים אלה של חצר האפיפיוריות, הוא ראה את טיבה האמיתי ואת מטרותיה האמיתיות של ההיררכיה. הוא שב לאנגליה כדי לחזור על משנתו הקודמת באופן גלוי יותר ובלהט רב יותר, בהכריזו כי תאוות בצע, גאווה והונאה היו אליליה של הכנסייה ברומא.
