באחד מעלוניו הוא אמר את הדברים הבאים בנוגע לאפיפיור ולמוכסים: “הם גזלו מפיותיהם של עניי ארצנו את פרנסתם, וגבו מאוצר המלך כספים רבים למימון טקסי ופולחני הדת של הכנסייה הכופרת, השולחת ידה מתוך כפירה ארורה ומועלת בקודש, ואף גרמו לכל הארצות הנוצריות להאמין בתורות הכפירה שלהם ולתמוך בהן. ואף על פי שבמחוזותינו מצוי הר זהב ענקי, שמעולם לא נטל ממנו איש דבר זולת המוכסים (הכמרים היהירים והחומרניים), הרי שעם הזמן ילך ההר ויתמעט, שכן הם ממשיכים לגבות כספים מארצנו וממיטים על עצמם אך ורק את קללת ה’ בעבור מעילתם בקודש.” זמן קצר לאחר שיבתו לאנגליה התמנה ויקליף בידי המלך לכומר של לוטרוורת’. המינוי היווה אישוש לכך שדבריו הבוטים לא היו למורת רוחו של המלך. השפעתו של ויקליף ניכרה בגיבוש הפעולות והמהלכים של בית המלוכה, וכן בעיצוב אמונת האומה. במהרה רעמו עליו רעמי הכנסייה מרומא. האפיפיור שיגר לאנגליה שלוש איגרות – לאוניברסיטה, למלך ולבישופים – שכולן הורו על נקיטת אמצעים החלטיים ומהירים כדי להשתיק את מורה הכפירה. ואולם, טרם הגעת האיגרות, הבישופים הלהוטים זימנו את ויקליף למשפט שייערך לפניהם. שניים מן השרים הבכירים והחזקים ביותר בממלכה התלוו אל ויקליף להיכל המשפט; המון העם שהקיף את ההיכל נדחף פנימה, והשופטים המבוהלים החליטו להשעות את ההליכים לזמן מה, והתירו לוויקליף ללכת לדרכו בשלום. מקץ זמן מה, אדוארד השלישי, שהבישופים ניסו להשפיע עליו באחרית ימיו להתנגד לתיקון הדת, מת, והשר שתמך בוויקליף הפך למושל הממלכה. אולם, עם הגעת האיגרות מאת האפיפיור נשלח צו החלטי לכל רחבי אנגליה לעצור ולאסור את הכופר. התכלית הברורה של אמצעים אלה הייתה עמוד התלייה. לא היה ספק בכך שוויקליף ייענש במהרה ביד הזעם והנקם של רומא. אך האל שהכריז באוזני אחד מאבותינו “אַל תִּירָא… אָנֹכִי מָגֵן לָךְ” (בראשית ט”ו 1), הושיט שוב את ידו כדי להגן על עבדו. מוות בא, לא למתקן הדת, אלא לאפיפיור שהורה על השמדתו. גרגורי ה-XI מת. הבישופים שהתאספו כדי לשפוט את ויקליף, התפזרו לכל עבר. יד ההשגחה המשיכה לשלוט באירועי העיתים כדי לתת הזדמנות להתעוררות ולצמיחת הרפורמציה. לאחר פטירתו של גרגורי נבחרו שני אפיפיורים יריבים. כל אחד משני היריבים העוצמתיים הללו טען כי אינו שוגה לעולם, ותבע לעצמו את ציותם של חסידי הכנסייה. כל אחד מהם קרא למאמינים לסייע לו במלחמתו ביריבו, ואכף את דרישותיו באמצעות חרמות נגד מתנגדיו והבטחות לתומכיו על הגמול שיזכו לו בשמיים. יריבות זו החלישה מאוד את כוחה של האפיפיורות. שתי הסיעות היריבות עשו הכול כדי לתקוף זו את זו, וויקליף זכה במנוחה לזמן מה. חרמות וחילופי האשמות חלפו כבזק בין שני האפיפיורים, ונהרות של דם זרמו כדי לתמוך בטענותיהם הסותרות. פשעים ושערוריות הציפו את הכנסייה. בינתיים, מתקן הדת שישב במקום ההתבודדות השלו שלו בכפר של קהילתו בלוטרוורת’, עמל בחריצות כדי לגרום לבני האדם להתיק את מבטם מן האפיפיורים הניצים ולכוונו אל ישוע, שר השלום. הקרע, שהביא לסכסוכים ולשחיתות, סלל את הדרך לרפורמציה בכך שאפשר לבני האדם לראות את טיבו האמיתי של שלטון האפיפיורות. בעלון שוויקליף פירסם, שכותרתו “הקרע בין האפיפיורים”, הוא קרא לבני האדם לשקול האם יש אמת בדבריהם של שני היריבים, אשר האשימו זה את זה וטענו על יריבם כי הוא-הוא צר-המשיח. הוא אמר: “השטן כבר לא שולט בכוהן אחד אלא בשניים, וכך בני האדם יוכלו לגבור על שניהם בשם המשיח בקלות רבה יותר.” ויקליף, בדומה לרבו, הטיף את הבשורה לעניים. הוא לא הסתפק בהפצת האור בבתיהם הצנועים של בני קהילתו בלותרוורת’, אלא החליט לשאת את האור לכל רחבי אנגליה. כדי להגשים את מטרתו, הוא אירגן קבוצת מבשרים פשוטים ומסורים, שאהבו את האמת ונכספו יותר מכל דבר אחר להפיצה בכל מקום. אנשים אלה הגיעו לכל מקום, לימדו בשווקים, ברחובות של ערים גדולות ובאזורים כפריים. הם חיפשו אחר הקשישים, החולים והעניים, ובישרו להם את הבשורות המשמחות של חסד האל. ויקליף, שכיהן כפרופסור לתיאולוגיה באוקספורד, הטיף את דבר ה’ באולמות האוניברסיטה. הוא הציג את האמת לסטודנטים שהוא לימד בדבקות כה רבה, עד שדבק בו הכינוי: “הדוקטור של הבשורה.” אך מפעל חייו הכביר ביותר יהיה תרגום כתבי הקודש לאנגלית. במאמרו “האמת והמשמעות של כתבי הקודש”, הוא הביע את רצונו לתרגם את כתבי הקודש, וזאת כדי שכל אדם באנגליה יוכל לקרוא על מעשיו הכבירים והנפלאים של אלוהים בשפת האם שלו. אך לפתע נפסקה מלאכתו. על אף שעדיין לא היה בן שישים, עמלו, לימודיו ומתקפות אויביו הבלתי פוסקות נתנו בו את אותותיהם והזקינו אותו בטרם עת. כוחו תש, והוא לקה במחלה מסכנת חיים. הבשורות על מחלתו התקבלו בידי הנזירים בשמחה רבה. הם סברו שעכשיו הוא יתחרט מרות על כל הרע שעולל לכנסייה, ומיהרו אל חדרו כדי לשמוע את וידויו. נציגים מארבעת המסדרים הדתיים וארבעה שרים אזרחיים התאספו סביב מיטתו של האיש הגוסס לכאורה. “המוות על שפתיך,” הם אמרו לו; “הכר בטעויותיך וחזור בך בנוכחותנו מכל הדברים שאמרת כדי לפגוע בנו.” מתקן הדת הקשיב בשקט לדבריהם, ואז הורה לעוזרו להקימו מן המיטה; וכאשר הביט בהם בלי לגרוע מבטו מהם, בזמן שעמדו וציפו לשמוע את התכחשותו, הוא אמר בקול רם ותקיף את המשפט שגרם להם לעיתים קרובות להתחלחל ולרעוד: “לא אמות, כי אחיה, ואכריז את מעשיהם הרעים של הנזירים!” הנזירים המופתעים והמובסים מיהרו לצאת מן החדר. דבריו של ויקליף התגשמו. הוא חי כדי להניח בידיהם של בני ארצו את הנשק העוצמתי ביותר נגד הכנסייה ברומא – כתבי הקודש, האמצעי שיעד ה’ כדי לשחרר את בני האדם, להעניק להם הארה ולבשרם את הגאולה. מכשולים רבים וכבירים נערמו לפניו בדרך לביצוע המלאכה. ויקליף לא היה בקו הבריאות, הוא ידע שנותרו לו שנים ספורות בלבד שבהן יוכל לעבוד; הוא אף חזה את ההתנגדות שתקום לו; אך הוא התעודד בעזרת הבטחות דבר ה’, והתקדם במלאכתו בלא שנשברה רוחו. חסד מיוחד מאת ה’ שמר עליו והכשירו למפעל הגדול ביותר של חייו. היו לו עדיין כל כוחותיו השכליים ותעצומות הנפש, והוא היה בעל ניסיון רב. בזמן שבעולם הנוצרי שררו מהומה ומבוכה, מתקן הדת שישב במעון הכומר בלוטרוורת’, הרחק מן הסערה שרעמה בחוץ, הקדיש את כל כולו למשימת חייו. לבסוף תמה מלאכת התרגום: כתבי הקודש בתרגום הראשון לאנגלית. דבר ה’ היה עתה נגיש לתושבי אנגליה. מתקן הדת לא פחד כעת מן הכלא או מן המוקד. הוא הניח בידיהם של דוברי האנגלית את האור שאסור שיכבה לעולם. בכך שנתן לבני ארצו את כתבי הקודש, הוא לא רק ניתק את כבלי הבורות והרוע, לא רק שיחרר ורומם את ארצו, אלא בעיקר, נחל את הניצחון המזהיר ביותר בשדה הקרב. אומנות הדפוס עדיין לא הייתה ידועה, ורק באמצעות מלאכת העתקה איטית ומפרכת ניתן היה להגדיל את מספר העותקים של כתבי הקודש. כה רב היה העניין בהשגת עותקים מן הספר, שאנשים רבים התנדבו לעסוק במלאכת ההעתקה; אולם, המעתיקים התקשו לספק את הביקוש. כמה מן הלקוחות האמידים ביקשו לרכוש את כל כתבי הקודש. אחרים רכשו רק חלקים מהם. לרוב, משפחות התאחדו ורכשו יחדיו עותק אחד. כך עשו כתבי הקודש בתרגום ויקליף את דרכם לבתי המאמינים. הפנייה אל השכל הישר עוררה אותם להיחלץ מכניעתם הפסיבית לדוגמות של הכנסייה הקתולית. ויקליף לימד עכשיו את הדוקטרינות המובהקות של הפרוטסטנטיות – גאולה באמצעות אמונה במשיח, ואמונה בכתבי הקודש כמקור המהימן היחיד שאינו שוגה לעולם. המבשרים שמתקן הדת שלח הפיצו את כתבי הקודש יחד עם כתביו, ונחלו הצלחה כה רבה, שהאמונה החדשה התקבלה בידי כמעט מחצית מתושבי אנגליה. הופעתם של כתבי הקודש הטילה אימה בליבם של ראשי הכנסייה. עתה הם נדרשו להתעמת עם כוח גדול ועוצמתי יותר מוויקליף, שכלי הנשק שלהם לא יועילו רבות נגדו. בשלב זה לא היה באנגליה חוק שאסר על הפצת כתבי הקודש, שכן הם מעולם לא ראו אור בשפת העם. חוקים כאלה חוקקו בשלב מאוחר יותר ונאכפו בקפדנות וביד קשה. בינתיים, חרף מאמציהם של הכמרים, ניתנה לזמן מה הזדמנות להפצת דבר ה’. פעם נוספת זממו ראשי הכנסייה להשתיק את קולו של מתקן הדת. הוא זומן למשפט, ונערכו לו שלושה משפטים לפני מועצת שופטים, אך ללא הועיל. במשפט הראשון, מועצת בישופים הכריזה כי כתביו מהווים כפירה; עם גיבוי מן המלך הצעיר ריצ’ארד השני, המועצה השיגה צו מלכותי ששלח לכלא כל אדם שהחזיק בכתבים הארורים. ויקליף ערער על החלטת המועצה בפרלמנט; ללא מורא, הוא האשים את ההיררכיה הדתית לפני המועצה הלאומית, ודרש את תיקון העוולות הגדולות שקודשו בידי הכנסייה. הוא הציג בשכנוע רב את העושק, הגזל והשחיתות של הכס הקדוש. אויביו הובכו. ידידיו ותומכיו של ויקליף נאלצו להיכנע למרות הכנסייה, ואנשיה האמינו וציפו שמתקן הדת הקשיש שנותר לבדו, ללא חברים ותומכים, ייכנע הן לסמכות הכתר והן לסמכות הבישופים. אך הדבר לא קרה, ועתה חשו האפיפיורים מובסים. הפרלמנט, שנסער מפניותיו המרגשות של ויקליף, ביטל את צו הרדיפה, ומתקן הדת זכה שוב בחירותו. משפטו השלישי נערך לפני בית הדין הגבוה של הכנסייה, שנחשב לבית המשפט העליון ביותר בממלכה. כאן, איש לא יצדד בכפירה. כאן, הכנסייה הקתולית תנחל סוף-סוף ניצחון, ומלאכתו של מתקן הדת תיעצר. כך חשבו האפיפיורים. אילו יצליחו לבצע את זממם, ויקליף יתכחש למשנתו, ואם יסרב, יישלח היישר מבית הדין אל להבות האש. ואולם, ויקליף לא חזר בו מטענותיו כלפי הכנסייה; הוא סירב להעמיד פנים. הוא עמד בתוקף על משנתו, והדף בעוז את האשמות רודפיו. בעודו שוכח מעצמו, ממעמדו ומנסיבות המשפט, הוא זימן את מאזיניו לבוא לפני בית הדין הדתי ולשקול את פלפלנותם ואת תורות השקר של ראשי הדת במאזני האמת הנצחית. גבורת רוח הקודש נחה על אולם המשפט. הדיינים והקהל היו מרותקים, אחוזי חבלי קסם מאת ה’. דומה היה שאזלו כוחותיהם ונבצר מהם לעזוב את המקום. כחץ שנורה מאשפת החיצים של ה’ פילחו דבריו של מתקן הדת את ליבם. ויקליף הדף בתקיפות ובשכנוע את אשמת הכפירה שהעלו נגדו ראשי הדת וגלגל אותה עליהם. מדוע, דרש לדעת, הם העזו להפיץ את תורות השקר שלהם? – הם עשו זאת למטרות רווח, כדי לסחור בחסדיו של האל. לבסוף, הוא שאל: “במי לדעתכם אתם נלחמים? באדם קשיש עם רגל בקבר?” והכריז: “לא! נלחמים אתם באמת – האמת שהיא חזקה מכם ותביס אתכם.” בתום דבריו, הוא עזב את האספה ואיש מיריביו לא ניסה לעצור בו. פועלו של ויקליף כמעט הושלם. דגל האמת שאותו נשא מזה זמן רב ייפול במהרה מידיו, אך הוא יעיד על הבשורה פעם נוספת. האמת תוכרז מלב ליבם של מעוזי מלכות השקר. ויקליף זומן למשפט לפני בית הדין של הכנסייה ברומא, אשר שבה ושפכה את דמם של הקדושים. הוא לא היה עיוור לסכנה שארבה לו, ועם זאת, הוא היה נעתר לזימון אלמלא עבר התקף שיתוק שמנע ממנו לעשות את המסע. אך על אף שקולו לא יכול היה להישמע ברומא, יכול היה לשגר להם איגרת, והוא אכן החליט לעשות זאת. ממעונו שיגר לאפיפיור איגרת, שנכתבה בנימוס, בכבוד וברוח משיחית, אך הכילה תוכחה נוקבת על הפאר, העושר והגאווה של הכס האפיפיורי.
