העימות הגדול – יום 13

הוא אמר: “אכן, שש אנוכי להכריז לכל אדם את האמונה שאני דבק בה, ובמיוחד לבישוף של רומא; והואיל ואני מניח שזוהי אמונה מבוססת ונכונה, אני מאמין שהוא יאשש אותה ברצון, ואם טעות בה, יתקנה. ראשית, אני מאמין שבשורת המשיח היא-היא התגלמות תורת ה’… אני מאמין שהבישוף של רומא, הואיל והוא נציגו של המשיח עלי-אדמות, מחויב לתורת הבשורה יותר מכל אדם אחר. הגדולה של תלמידי המשיח לא התבטאה במעמד רם או בכבוד שהעולם חלק להם, אלא בהליכתם הצמודה בעקבות המשיח, בעודם מסגלים לעצמם את אורחות חייו והתנהגותו… המשיח בימי צליינותו עלי-אדמות היה אביון גמור, אשר מאס בשררה ובכבוד ארציים וויתר עליהם.” “אף חסיד אינו אמור ללכת בעקבות האפיפיור או אחד מהקדושים, זולת בתחומים שבהם הוא הולך בעקבות האדון ישוע המשיח. שכן, כיפא ובני זבדי, שנכספו לכבוד ארצי, בניגוד גמור להליכה בעקבות המשיח, שגו והעליבו את אדונם; לפיכך, אין ללכת בעקבותיהם בצעדים שגויים אלה.” “האפיפיור חייב להשאיר בידי הממשל החילוני כל שליטה וסמכות ארציים, ולכוון ולדרבן את הכמורה כולה לנהוג כמותו; שכן, כך נהג המשיח, וכך במיוחד נהגו שליחיו שהלכו בעקבותיו.” “אם שוגה אנוכי באחד העניינים הללו, אכנע בענווה ואקבל כל תוכחה, אפילו אם כרוך הדבר במוות. אילו יכולתי לפעול על דעת עצמי ולעשות כאוות נפשי, הייתי מתייצב לפני הבישוף של רומא. אך האדון הורה לי אחרת, ולימדני לציית לאלוהים ולא לבני אדם.” הוא חותם את דבריו במילים הבאות: “הבה נתפלל לאלוהינו, שיעורר את האפיפיור שלנו, אורבן השישי, כפי שכבר החל לעוררו, כדי שהוא וכמריו ילכו בעקבות האדון ישוע המשיח בחייו ובאורחותיו, וכדי שילמדו את צאן המרעית ביעילות, וגם שצאן המרעית ילכו בעקבותיהם באותו האופן.” כך הציג ויקליף בפני האפיפיור והקרדינלים שלו את הענווה ונמיכות הרוח של המשיח, והראה לא רק להם, אלא לכל ארצות הנצרות, את ההבדל החד בינם לבין האדון שהתיימרו לייצג. ויקליף היה משוכנע שהוא ישלם בחייו על נאמנותו למושיע. המלך, האפיפיור והבישופים עשו יד אחת נגדו וזממו להביא לחורבנו, ונדמה היה שבתוך חודשים ספורים, הוא יישלח למוקד. אך אומץ ליבו לא עזבו. הוא אמר: “מדוע אתם מדברים על חיפוש במרחקים אחר הנזר המעטר את ראשו של מבשר שמת מות קדושים?” “בשרו את בשורת המשיח לכמרים הבכירים היהירים, ומות קדושים יהיה נחלתכם. האם אני אמור לחיות ולשתוק?!…לעולם לא! שתבוא המכה. אדרבא, הנני 

מחכה לה.” אך יד ההשגחה המשיכה לגונן על משרת ה’. האיש שהגן בעוז על האמת כל ימי חייו, תוך חירוף נפש יומיומי, לא ייפול קורבן לשנאת אויביו. ויקליף לא ניסה לעולם להתגונן, אך ה’ היה מגינו; עתה, כשאויביו היו בטוחים שטרפם עומד ליפול בידם, יד ה’ הרחיקה אותו, ונבצר מהם להשיגו. בקהילתו בלוטרוורת’, כאשר עמד לחלק את סעודת האדון, הוא נפל ונתקף שיתוק, ובתוך זמן קצר נפח את נשמתו. אלוהים הוא זה שהסמיך את ויקליף למלאכתו. הוא הניח את דבר האמת בפיו, ושלח מלאך שהגן עליו כדי שדברו יגיע לבני האדם. הוא הגן על חייו וסייע לו להמשיך בפועלו, עד שהניח את התשתית למלאכת הרפורמציה הכבירה. ויקליף בא מחשכת ימי הביניים האפלים. לפניו לא קם אדם שפועלו יכול היה לעצב את שיטת תיקון הדת שלו. ה’ הקימו כפי שהקים את יוחנן המטביל כדי לבצע משימה מיוחדת: הוא יהיה מבשרו של עידן חדש. אולם, משנת האמת שהציג ויקליף התאפיינה באחידות ובשלמות שאיש ממתקני הדת שהלכו בעקבותיו לא עלו עליהן, ואחדים מהם לא הגיעו אליהן, אפילו מאה שנה מאוחר יותר. כה רחבה ועמוקה הייתה התשתית שהונחה, כה מוצקים ואמיתיים היו יסודותיה, שמתקני הדת שבאו אחריה לא נדרשו לבנות אותה מחדש. התנועה הגדולה שוויקליף ייסד, שנועדה לשחרר את המצפון והאינטלקט, ואת העמים שהיו כבולים מזה זמן רב למרכבת הניצחון של רומא, נבעה מכתבי הקודש. כאן היה המקור, המעיין שממנו נבעו ברכות, שבדומה למי החיים, המשיך לנבוע לאורך הדורות מאז המאה הארבע עשרה. ויקליף האמין בכתבי הקודש באמונה שלמה כהתגלות רצון האל שנכתבה בהשראת רוח קודשו וכחוקת חיים ואמונה. הוא חונך לראות בכנסייה הקתולית סמכות אלוהית שאינה עלולה לשגות, ולקבל ביראת כבוד וללא עוררין את תורותיה ומנהגיה הממוסדים בני אלף השנים; אך הוא פנה עורף לכל הדברים האלה כדי להקשיב לדבר ה’ הקדוש. הייתה זו הסמכות העליונה שהוא האיץ בבני האדם להכיר בה. במקום להקשיב לקולה של הכנסייה המדברת באמצעות האפיפיור, הוא הכריז כי הסמכות האמיתית היחידה היא קולו של אלוהים המדבר אלינו באמצעות דברו. הוא לא רק לימד שכתבי הקודש הם ההתגלות המושלמת של רצון האל, אלא אף שרוח הקודש היא הפרשנית היחידה שלהם, ושכל אדם מחויב, על פי תורותיה, ללמוד ממנה את חובותיו. כך הוא הפנה את לב בני האדם מן האפיפיור והכנסייה אל דבר האלוהים. ויקליף היה אחד ממתקני הדת הדגולים ביותר. בעומק הבנתו, בחדות ובבהירות מחשבתו, בדבקותו האיתנה באמת ובאומץ ליבו ונחישותו להגן על האמת, כמעט שלא היה לו אח ורע, למעט מתי מעט שקמו אחריו. חיים טהורים, התמדה וחריצות בלימוד ובעמל, יושרה צרופה, אהבה כאהבת המשיח ונאמנות בשירות – כל אלה אפיינו את חייהם של מתקני הדת הראשונים. וזאת, חרף החשכה השכלית והרוחנית והשחיתות המוסרית של הדור שממנו צמח ויקליף. אופיו של ויקליף מהווה עדות לעוצמתם של כתבי הקודש, שבכוחם לחנך ולחולל שינוי. כתבי הקודש עשו אותו לאדם שהוא היה. המאמץ להבין את האמיתות הנשגבות של ההתגלות האלוהית מרענן וממריץ את כל כוחות הנפש, מרחיב את התודעה, מחדד את התפיסה ומעצים את שיקול הדעת. לימוד כתבי הקודש יעדן כל מחשבה, כל רגש וכל שאיפה, יותר מכל לימוד אחר. הוא מעניק תכלית קבועה, אורך רוח, אומץ וכוח; הוא מעדן את האופי ומקדש את הנשמה. לימוד רציני וחדור יראת כבוד של כתבי הקודש, אשר מביא את שכלו ורוחו של התלמיד למגע ישיר עם שכלו ורוחו של האל הנצחי, יעניק לעולם אנשים חזקים יותר, פעילים יותר מבחינה שכלית ורוחנית, ובעלי עקרונות נאצלים יותר מאלה שהפיקה ההכשרה הטובה ביותר בפילוסופיה האנושית מאז ומעולם. מחברי מזמורי התהילים אומר: “פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר; מֵבִין פְּתָיִים” (תהל’ קי”ט 130). הדוקטרינות שוויקליף לימד הופצו במשך זמן מה. תלמידיו, שכונו ה”וויקליפיטים” וה”לולארדס,” לא רק נסעו ברחבי אנגליה, אלא אף לארצות אחרות ונשאו עימם את הידע של הבשורה. עתה, לאחר שמנהיגם כבר לא היה איתם, עמלו המטיפים בלהט רב יותר, והמוני בני אדם נהרו כדי לשמוע את משנתם. בין האנשים שקיבלו את האמונה היו כמה מאנשי האצולה, ואפילו אשת המלך. במקומות רבים ניכרה רפורמה בולטת באורחות חייהם של התושבים, וסמלי וצלמי עבודת האלילים של הכנסייה הקתולית הוסרו מן הכנסיות. אך במהרה פרצה סופת רדיפות אכזרית שהתנפלה על כל מי שהעזו לקבל את כתבי הקודש כמדריכם. מלכי אנגליה שהיו להוטים להעצים את כוחם באמצעות השגת תמיכתה של רומא, לא היססו להקריב את מתקני הדת. לראשונה בתולדות אנגליה כונן צו שגזר על תלמידי הבשורה מוות בשריפה על המוקד. בזה אחר זה מתו רבים מהם מות קדושים. מבשרי האמת שנודו ונרדפו, יכלו רק לשפוך את זעקותיהם על אוזנו של אדון השבת. בהיותם נרדפים כאויבי הכנסייה וכבוגדים במלכות, הם המשיכו להטיף במקומות מסתור; מעת לעת, הם מצאו מחסה במעונם הצנוע של העניים, ולפעמים הסתתרו במערות ובמאורות. חרף התפרצויות הזעם והרדיפות שהשתוללו נגדם, נשמעה לאורך מאות בשנים מחאה שלווה, רצינית, מסורה וסבלנית נגד השחיתות שרווחה בממסד הדתי. המשיחיים באותם ימים קדומים היו בעלי ידע חלקי בלבד של האמת, אך הם למדו לאהוב את דבר ה’ ולציית לו, והם סבלו סבל רב בגינו באורך רוח. בדומה לתלמידי המשיח בתקופת השליחים, רבים מהם הקריבו את רכושם למען מטרת המשיח. מי מהם שהורשו להישאר בבתיהם, שמחו לתת מחסה לאחיהם שהוחרמו בידי הכנסייה, וכאשר גם הם גורשו, הם קיבלו על עצמם בשמחה את גורלם של המנודים. וכאן, אלפים מהם שנמלאו אימה מזעם רודפיהם, קנו את חירותם במחיר אמונתם, ויצאו מבתי הכלא בעודם לבושים בבגדי אסירים כדי להביע ברבים את חרטתם. אך היו רבים, הן אנשי המעלה והן אנשים פשוטים וצנועים, אשר נשאו ללא חת עדות על האמת בתאי הצינוק, ב”מגדלי לולארד” ובתוך עינויים ואש הלהבות, וששו על שנמצאו ראויים ליטול “חֵלֶק… בְּסִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ.” הקתולים לא הצליחו להטיל את מרותם על ויקליף בימי חייו, ושנאתם כלפיו לא ידעה שבעה כל עוד גופתו נחה בשלום על משכבה בקבר. למעלה מארבעים שנה לאחר מותו, בצו ועידת קונסטנץ, הוצאו עצמותיו מן הקבר ונשרפו בפומבי ואפרו הושלך למעיין סמוך. “המעיין,” אומר מחבר עתיק יומין, “נשא את אפרו לאוון, אוון נשאו לסוורן, סוורן נשאו לנחלים הצרים, ואלה נשאוהו אל האוקיינוס הרחב; כך משמש אפרו סמל למשנתו, שעתה מופצת בכל רחבי התבל.” אויביו לא הבינו את משמעות המעשה הזדוני שעשו. בזכות כתבי ויקליף, יוחנן הס מבוהמייה חשף רבות מטעויותיה של הדת הקתולית, התכחש להן והחל לפעול כדי לחולל תיקון דת. בדרך זו, בשתי ארצות כה רחוקות זו מזו נטמן זרע האמת. מבוהמייה התפשטה מלאכת התיקון לארצות אחרות. ליבם ושכלם של בני האדם הופנו אל דבר ה’ שנשכח זה זמן רב, ויד ההשגחה סללה את הדרך לרפורמציה הגדולה.