דבריו האחרונים, שנאמרו בעוד הלהבות אופפות אותו, היוו תפילה. הוא זעק: “ה’, אבא כל-יכול, רחם עלי, מחל לחטאיי, כי יודע אתה שתמיד אהבתי את האמת שלך.” קולו נדם, אך שפתיו המשיכו לנוע בתפילה. כאשר האש כילתה את מלאכתה, אפרו של הקדוש המעונה, המעורבב בעפר שעליו הוא נח, נאסף והושלך אל נהר הריין, בדומה לאפרו של הס. כך מתו נושאי האור הנאמנים של ה’. אך את אור האמיתות שעליהן הכריזו – האור של מופת הגבורה שלהם – לא ניתן היה לכבות. בדיוק כפי שאנשים יכולים לנסות לשווא לשנות את מסלולה של השמש ולמנוע מאור השחר להפציע על העולם. הוצאתו להורג של הס הציתה בבוהמיה להבת זעם ואימה. האומה כולה חשה שהוא נפל קורבן לזדונם של הכמרים ולבוגדנות הקיסר. הוא הוכרז כמורה נאמן של האמת, והמועצה שגזרה את מותו הואשמה ברצח. משנתו זכתה עתה לתשומת לב רבה מתמיד. בצו האפיפיור נידונו כתביו של ויקליף לשרפה. אך אחדים מכתביו שלא הושמדו הוצאו ממקומות המחבוא שלהם ונלמדו בהקשר לכתבי הקודש או לחלקים מכתבי הקודש שאנשים הצליחו להשיג; בדרך זו, אנשים רבים קיבלו את האמונה המתוקנת. רוצחיו של הס לא עמדו בשקט מנגד וחזו בניצחון דרכו. האפיפיור והקיסר עשו יד אחת כדי לחסל את תנועת הרפורמציה, וצבאותיו של זיגיסמונד תקפו את בוהמיה. אך מושיע קם במהרה. זיסקה, שזמן קצר לאחר תחילת המלחמה התעוור לחלוטין, אך נחשב עדיין לאחד הגנרלים המזהירים והמוכשרים ביותר בדורו, היה המצביא של חילות בוהמיה. העם שבטח בעזרת אלוהים ובצדקת דרכו, חזה בצבאות האדירים ביותר שקמו עליו. הקיסר, ששלח עוד ועוד צבאות חדשים, פלש לבוהמיה, אך נהדף באופן מחפיר. חסידיו של הס התגברו על פחד המוות, ואיש לא יכול היה לעמוד נגדם. בתוך שנים ספורות מתחילת המלחמה מת זיסקה האמיץ; אך את מקומו מילא פרוקופיוס, שאף הוא היה מצביא אמיץ ומוכשר, ומבחינות מסוימות, מנהיג טוב יותר. אויבי בוהמיה, שדבר מותו של המצביא העיוור הגיע לאוזניהם, האמינו כי ניתנה להם הזדמנות פז להחזיר לעצמם את כל אשר איבדו עד כה במלחמה. האפיפיור הכריז על מסע צלב נגד חסידיו של הס, ופעם נוספת תקף כוח גדול את בוהמיה אך ספג תבוסה מוחצת. הכנסייה הכריזה על מסע צלב נוסף. בכל ארצות אירופה שהיו נתונות תחת שלטון הכנסייה גויסו לוחמים, כסף ותחמושת. ההמונים נזעקו והתגייסו תחת דגלה של הכנסייה, בעודם בטוחים שסוף סוף יקיץ הקץ על חסידי הס הכופרים. הצבא העצום שהיה משוכנע בניצחונו פלש לבוהמיה. העם התלכד כדי להדוף את צבא הפולשים. שני צבאות התקדמו ונערכו זה מול זה כאשר רק נהר מפריד ביניהם. כוחות הברית עלו במספרם על צבא בוהמיה, אך במקום להתקדם ולתקוף בעוז את חסידי הס, הלוחמים נעמדו כאחוזי קסם והביטו בהם בשתיקה. לפתע, אימה נוראה נפלה עליהם. מבלי שהונחתה עליו מכה אחת, הובס והתפזר הצבא האדיר כאילו פוזר ביד נעלמה. לוחמים רבים נשחטו בידי צבא חסידי הס, שאף דלק אחרי הלוחמים הנמלטים. שלל רב נפל בידי המנצחים, וכך במקום שהמלחמה תרושש את בוהמיה, היא העשירה אותה. מקץ שנים ספורות נערך מסע צלב נוסף בראשות אפיפיור חדש. כבעבר, לוחמים, כלי נשק, כסף וציוד גויסו מכל ארצות אירופה הנוצריות. גדולים היו הפיתויים שהוצעו למי שיסכימו לצאת למבצע המסוכן. מחילה מלאה על החטאים החמורים והנוראים ביותר הובטחה לכל אדם שישתתף במסע הצלב. לכל הלוחמים שימותו במלחמה הובטח גמול נכבד בגן עדן, ולשורדים נכונו כבוד ושלל רב בשדה הקרב. פעם נוספת נאסף צבא עצום שחצה את הגבול ופלש לבוהמיה. צבאות חסידיו של הס נסוגו לפני הפולשים, וכך משכו אותם עמוק יותר לתוך ארצם, וגרמו להם לחשוב שהם נוחלים ניצחון. לבסוף, צבא פרוקופיוס עצר, פנה לעבר האויב והתקדם כדי להילחם בו. הצלבנים, שהבינו עתה את טעותם, נשארו במחנה וחיכו לתחילת הקרב. כשנשמע שאון הצבא המתקרב הפכו הצלבנים אחוזי אימה, על אף שחסידי הס רק נראו באופק. שרים, קצינים וחיילים פשוטים זרקו את כלי הנשק שלהם וברחו לכל הכיוונים. לשווא ניסה נציג האפיפיורות, שהיה המצביא של הפלישה, לאסוף וללכד את כוחותיו המבועתים והמפוזרים. חרף מאמציו הרבים, הוא עצמו נסחף לבסוף עם גל הלוחמים הבורחים. התבוסה הייתה מוחלטת, ושוב נפל שלל רב לידיהם של המנצחים. וכך, בפעם השנייה, נס על נפשו צבא ענקי שנשלח מאת האומות החזקות ביותר באירופה וכלל לוחמים אמיצים, מיומנים וחמושים; נס על נפשו מבלי שהוכה ולו פעם אחת, וברח מפניהם של מגיניה של אומה קטנה וחלשה. כאן הייתה התגלות של גבורת ה’. הפולשים הוכו באימה על-טבעית. ה’, שהטביע את צבא פרעה בים סוף, שגרם לצבאות מדיין לנוס מלפני גדעון ושלוש מאות לוחמיו, שהביס בלילה אחד את צבאות אשור הגאים, שב והושיט את ידו כדי להצמית את צבאות הכובש. “שָׁם, פָּחֲדוּ פַחַד, לֹא הָיָה פָחַד [דהיינו, הם פחדו מפני הרשעים, אך היה זה פחד שווא]; כִּי אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ; הֱבִשֹׁתָה, כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם” (תהילים נ”ג 6). מנהיגי שלטון האפיפיורות, שנואשו מכוחם הצבאי, החליטו לבסוף לנקוט בדרך דיפלומטית. הושגה פשרה, שבעוד שהעניקה לאנשי בוהמיה חופש דת ומצפון, למעשה בגדה בהם ומסרה אותם לידי שלטון הכנסייה. אנשי בוהמייה ציינו ארבע נקודות כתנאי לשלום עם הכנסייה ברומא: הטפה חופשית של כתבי הקודש, הזכות של כל חברי הקהילות לקבל את הלחם והיין בסעודת האדון, ושימוש בשפת אם בעת התפילה בציבור; הדחת כל אנשי הכמורה מכל המשרות החילוניות והממשלתיות; במקרי פשיעה, תינתן הסמכות המשפטית לבתי הדין האזרחיים שישפטו הן את אנשי הכמורה והן את ההדיוטות. רשויות הכנסייה הקתולית נעתרו לבסוף וקיבלו את ארבעת הסעיפים, אך ציינו במפורש כי הזכות לפרשם ולקבוע את משמעותם המדויקת נתונה בלעדית בידי הכנסייה. על בסיס פשרה זו נכרתה אמנה, והכנסייה ברומא השיגה באמצעות העמדת פנים והונאה את מה שלא הצליחה להשיג בכוח הזרוע. שכן, בכך שכפתה את פרשנותה על סעיפי האמנה שהציעו חסידי הס, כמו גם על כתבי הקודש, עלה בידה לסלף את משמעותם כדי שיעלו בקנה אחד עם מטרותיה. רבים מאזרחי בוהמיה שנוכחו לדעת כי האמנה לא העניקה להם את חירותם, סירבו לחתום עליה. התעוררו מחלוקות וסכסוכים שהובילו למריבות, לשפיכות דמים ולמלחמת אחים. במהלך המאבקים הללו, פרוקופיוס האצילי נהרג ובוהמיה איבדה את חירויותיה. זיגיסמונד שבגד בהס ובג’רום עלה עכשיו על כס השלטון בבוהמיה, וחרף שבועתו לתמוך בזכויותיהם של אזרחי בוהמיה, פעל כדי לכונן את שלטון האפיפיורות. אך הוא לא השיג רבות באמצעות כניעתו לכנסייה ברומא. עשרים השנים האחרונות לחייו היו גדושות קשיים וסכנות. צבאותיו הצטמקו ומשאביו הידלדלו בשל המלחמה הממושכת וחסרת התועלת; מקץ שנה אחת על הכס, הוא מת בעודו מותיר אחריו ממלכה משוסעת, על סף מלחמת אזרחים, והוריש לצאצאיו שם שהוכתם בקלון. המהומות, הפרעות ושפיכות הדמים נמשכו לאורך זמן. פעם נוספת פלשו צבאות זרים לבוהמיה, והתסיסה הפנימית המשיכה להעסיק את האומה. מי שדבק בבשורה היה נתון תחת רדיפות עקובות מדם. בעוד שאחיהם לשעבר כרתו ברית עם הכנסייה הקתולית וקיבלו את תורות השקר שלה, אלה שדבקו באמונה העתיקה התאגדו, כוננו כנסייה שונה וכינו עצמם “האחווה המאוחדת”. צעד זה המיט עליהם את קללותיהם של כל המעמדות. ואף על פי כן, הם המשיכו בדרכם בצעד איתן. על אף שנאלצו למצוא מחסה ביערות ובמערות, הם המשיכו להתאסף כדי לקרוא בדבר ה’ ולסגוד לה’ בצוותא. באמצעות שליחים שנשלחו בחשאי לארצות שונות, נודע להם כי פה ושם נותרו מאמינים בודדים שהכריזו את האמת – מתי מעט בעיר הזאת ובעיר ההיא, שהיו מושא לרדיפות בדיוק כמוהם; בנוסף, נודע להם כי בקרב הרי האלפים חיה קהילה משיחית עתיקה שהתבססה על כתבי הקודש. מידע חשאי זה התקבל בשמחה רבה, ובמהרה נוצר קשר עם המשיחיים הוואלדנסים. בעודם דבקים בבשורה חיכו המאמינים בבוהמיה עד שיחלוף ליל רדיפתם, ואפילו בשעת הלילה האפלה ביותר המשיכו להפנות את מבטם אל האופק כאנשים הממתינים לשחר. “גורלם נחרץ בימים רעים, אך הם זכרו את המילים הראשונות שיצאו מפיו של הס, ושג’רום שב וחזר עליהן – שיחלפו מאה שנה עד שיפציע השחר. מילים אלה היו לחסידי הס כמילותיו של יוסף לבני ישראל בארץ שעבודם: ‘אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת…’ (בראשית נ’ 24).” בערך בשנת 1470 פסקו הרדיפות, ואחריהם באה תקופה של שגשוג יחסי. כאשר “קץ המאה ה-16 הלך והתקרב פעלו בבוהמיה ובמורביה מאתיים קהילות של ‘האחווה המאוחדת.’ כה גדולה הייתה שארית הפליטה שניצלה מן הזעם ההרסני של האש והחרב, וזכתה לראות את השחר מפציע על היום שהס ניבא עליו.”
