העימות הגדול – יום 16

אחרי שהכמרים הניחו את הנזר על ראשו, הם הקדישו את נשמתו של הס לשטן. הס, שנשא מבטו לשמיים, הכריז: “בידך אפקיד רוחי, אדון ישוע, כי גאלתני.” עתה, הוא נמסר לידי הרשויות והובל אל אתר ההוצאה להורג. תהלוכה ענקית יצאה בעקבותיו: מאות חיילים חמושים, כמרים ובישופים בבגדי שרד, ותושבי קונסטנץ. כאשר הס נקשר למוקד והכול ציפו להדלקת האש, הקדוש המעונה התבקש פעם נוספת להציל את עצמו באמצעות התכחשות לטעויותיו ולחטאיו. “על אילו טעויות ועוונות עליי להתכחש?” אמר. “אני יודע שאני חף מחטא. ה’ עדי שכל מה שכתבתי והטפתי נועד להציל נשמות מן החטא והאבדון; לפיכך, בשמחה עצומה, מוכן ומזומן אנוכי לאשש בדמי את האמת שאותה כתבתי והטפתי.” כשלהבות האש אפפוהו, הוא החל לשיר: “ישוע, בן דוד, רחם עלי,” וכך המשיך לשיר, עד שקולו נדם לעד. אפילו אויביו נדהמו מגבורתו. קתולי קנאי שתיאר את מות הייסורים של הס ושל ג’רום, שמת זמן קצר אחריו, אמר: “שניהם היו מודעים לגמרי כשהתקרבה שעתם האחרונה. הם התכוננו לאש המוקד כאילו הלכו לחתונה. אף זעקת כאב לא יצאה מפיהם. כשהלהבות עלו, הם החלו לשיר מזמורי הודיה, והאש היוקדת לא הצליחה לעצור את זמרתם.” לאחר שגופתו של הס נאכלה באש, אפרו, שנאסף יחד עם העפר שעליו הוא נח, הושלך לנהר הריין, ומשם נישא אל האוקיינוס. רודפיו שגו באשליות כאשר סברו כי עלה בידיהם לעקור מן השורש את האמיתות שהטיף. הם לא תיארו לעצמם שאפר זה שנישא לים, יהיה כזרע שיפוזר בכל ארצות התבל; שהוא יניב פרי רב כעד של האמת בארצות לא נודעות. הקול שנאם באולם המועצה בקונסטנץ עורר הדים שיישמעו לכל אורכם של הדורות הבאים. הס לא היה עוד בין החיים, אך האמיתות שלמענן מת, לא יאבדו לעולם. מופת האמונה והמסירות שלו יפיח עידוד בליבם של רבבות בני אדם ויסייע להם לדבוק באמת לנוכח עינויים ומוות. הוצאתו להורג חשפה לפני העולם כולו את בוגדנותה ואכזריותה של הכנסייה ברומא. אויבי האמת, בין שידעו זאת, אם לאו, המשיכו לקדם את המטרה שאותה ביקשו להצמית, אך לשווא. אולם, מוקד אחר יוקם במהרה בקונסטנץ, ודמו של עד נוסף יידרש כדי להעיד על האמת. ג’רום, שנפרד לשלום מהס שעמד לצאת למועצה, האיץ בו לשמור על עוז רוחו ואומץ ליבו, והכריז שאם הס ייקלע לסכנה, הוא יחוש להצלתו. אחרי שהתלמיד הנאמן שמע על מאסרו של מתקן הדת, הוא עשה מיד את כל ההכנות הדרושות כדי למלא את הבטחתו. הוא יצא לדרך ללא רישיון מעבר, ובחברתו של חבר אחד בלבד, והתקדם לקונסטנץ. לאחר שהגיע לעיר, הוא הבין שבעצם הוא רק חשף את עצמו לסכנה, ושלא יוכל לעשות דבר למען הצלתו של הס. לפיכך, הוא נמלט מן העיר, אך נעצר בדרכו לביתו והובל חזרה לעיר בעודו אזוק ונתון תחת חיל משמר. בהופעתו הראשונה לפני המועצה נתקלו ניסיונותיו להשיב למאשימיו אך ורק בצעקות: “השליכוהו ללהבות! השליכוהו ללהבות המוקד!” הוא הושלך לצינוק, נאזק ונכבל בצורה שהסבה לו סבל רב, וניזון מלחם ומים בלבד. מקץ חודשים ספורים, בשל תנאי המאסר הקשים והאכזריות שבה נהגו בו, הוא לקה במחלה שאיימה על חייו, ואויביו, שחששו שמא יימלט מידיהם, נהגו בו בפחות חומרה; לבסוף, הוא ישב בכלא שנה תמימה. מותו של הס לא הביא לתוצאות שהקתולים ייחלו להן. חילול רישיון המעבר שלו עורר סופת זעם, ועתה החליטה המועצה לנקוט בדרך אחרת, דרך בטוחה יותר – במקום לשרוף את ג’רום על המוקד, לאלץ אותו להתכחש לאמונותיו. ג’רום הובא בפני המועצה, והוצעה לו האלטרנטיבה לחזור בו או למות על המוקד. אילו היה נגזר עליו דין מוות והיו מוציאים אותו להורג בראשית מאסרו, היה זה חסד בהשוואה לסבל הנורא שסבל במאסר; אך עתה, לאחר שנחלש בשל מחלתו, בשל התנאים הקשים בתאו ועינויי החרדה והמתח שעברו עליו בעודו מנותק מחבריו ומיואש עקב מותו של הס, עזבו אומץ ליבו, והוא הסכים להצעת המועצה. הוא נשבע לדבוק בדת הקתולית ולקבל את החלטת המועצה, שעל פיה עליו לגנות את הדוקטרינות של ויקליף ושל הס, זולת, “האמיתות הקדושות” שהם לימדו. כך ניסה ג’רום להשתיק את קול המצפון ולהימלט ממר גורלו. אך עתה, בבדידות תאו, הוא ראה ביתר בהירות את מה שעולל. הוא חשב על אומץ הלב והנאמנות של הס, והגה ללא הרף בהתכחשותו שלו לאמת. הוא חשב על רבו האלוהי, המושיע, שאותו נשבע לשרת ולמות מות ייסורים למענו. לפני שהתכחש לאמונתו, הוא מצא נחמה בעיצומם של ייסוריו בהבטחת החסד של ה’; אך עתה, חרטה וספקות כרסמו בליבו ועינו את נשמתו. הוא ידע שהוא יידרש להתכחש לדברים נוספים כדי להתפייס עם הכנסייה ברומא. הדרך שהחל לצעוד בה תסתיים אך ורק בכפירה מוחלטת. הוא נטל החלטה נחושה: הוא לא יתכחש לאדונו כדי להימלט מתקופה קצרה של ייסורים. במהרה הוא הובל שוב לפני המועצה. הפעם, כניעתו לא השביעה את רצון שופטיו. הצמא שלהם לדם, שהתעצם עקב מותו של הס, דרש קורבנות חדשים. רק באמצעות ויתור מוחלט על האמת יוכל ג’רום להציל את חייו. אך הוא היה נחוש בדעתו להצהיר על אמונתו וללכת בעקבות אחיו לאמונה שמת על קידוש אמונתו, אל להבות המוקד. הוא חזר בו מהתכחשותו הקודמת, וכאדם העומד למות, הוא דרש בכובד ראש הזדמנות להציג את כתב ההגנה שלו. הכמרים, שחששו מהשפעת דבריו, התעקשו על כך שהוא יאשש את אמיתות ההאשמות שנטענו נגדו או שיתכחש להן, אך לא יאמר דבר מעבר לכך. ג’רום מחה נמרצות על העוול והאכזריות האלה. הוא אמר להם: “כלאתם אותי שלוש מאות וארבעים יום בצינוק מחריד, בתוך זוהמה, צחנה מבחילה ומחסור נוראי. ועכשיו אתם מביאים אותי לפניכם, מטים אוזן לאויביי נפשי ומסרבים לשמוע אותי. אם אתם באמת חכמים, אם אתם באמת מאורות גדולים של העולם, הישמרו לכם פן תחטאו נגד הצדק. אני עצמי בסך הכול בן תמותה עלוב; לחיי אין כמעט חשיבות; כאשר אני דוחק בכם לעשות דין צדק, אינני מדבר למען עצמי, אלא בעיקר למענכם.” בקשתו של ג’רום אושרה לבסוף. בנוכחות שופטיו, הוא כרע על ברכיו והתפלל שרוח ה’ תמשול במחשבותיו ובמילותיו, וזאת כדי שלא יאמר דבר שיסתור את האמת או ימיט קלון על אדונו. ביום זה התגשמה בעבורו הבטחת האדון לתלמידיו הראשונים: “לִפְנֵי מוֹשְׁלִים וּמְלָכִים תּוּבְאוּ בִּגְלָלִי… אֲבָל כַּאֲשֶׁר יִמְסְרוּ אֶתְכֶם, אַל תִּדְאֲגוּ אֵיךְ וּמַה תְּדַבְּרוּ, כִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יִנָּתֵן לָכֶם מַה לּוֹמַר. שֶׁכֵּן, לֹא אַתֶּם תְּדַבְּרוּ, אֶלָּא רוּחַ אֲבִיכֶם הִיא אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בָּכֶם” (מתי י’ 20-18). דבריו של ג’רום עוררו תדהמה והערצה אפילו בקרב אויביו. הוא היה כלוא בצינוק במשך שנה תמימה, שבמהלכה נבצר ממנו לקרוא או אפילו לראות דבר מה באפלת הצינוק, בעודו שרוי בייסורים גופניים קשים ובמתח נפשי רב. ועם זאת, טיעוניו הוצגו בבהירות כה רבה ובעוצמה כה גדולה, כאילו הייתה לו הזדמנות לקרוא את דבר ה’ בכלא ללא הפרעה. הוא ציין באוזניי שומעיו את השושלת הארוכה של הקדושים המעונים, שהורשעו בידי שופטים רשעים. כמעט בכל דור קמו אנשים שביקשו לרומם את בני דורם אך גונו וגורשו, אך בתקופות מאוחרות יותר, הם זכו להערכה ונחשבו ראויים לכבוד. המשיח בכבודו ובעצמו הורשע כפושע בידי בית דין רשע שלא עשה דין צדק. אחרי שג’רום חזר בו מכפירתו, בית הדין החליט פה אחד להרשיעו ולגזור עליו את אותו פסק דין שנגזר על הס; עתה הוא הכריז על חזרתו בתשובה והעיד על חפותו וקדושתו של הס. הוא אמר: “אני מכיר את ג’ון הס מילדותו. הוא היה אדם מצוין, אדם ישר וקדוש; הוא הורשע על לא עוול בכפו… וגם אני – אני מוכן ומזומן למות. אינני נרתע מן העינויים שאויביי ועדי השקר שהעידו נגדי הכינו בשבילי; יום יבוא שבו יהא עליהם למסור דין וחשבון על שקריהם לפני ה’ האדיר, שאיש אינו יכול לרמותו.” בצער רב ובתוכחה עצמית על התכחשותו לאמת המשיך ג’רום: “מכל החטאים שביצעתי מנעוריי, אף אחד מהם אינו מעיק על ליבי ומייסרני בחרטה כה צורבת מאשר החטא שביצעתי במקום קטלני זה, כאשר הסכמתי עם גזר הדין האכזר והלא-צודק שנגזר על ויקליף, ועל ג’ון הס, רבי ומורי, שהפך לקדוש מעונה. כן, אני מודה ומתוודה בכך בכל ליבי; אני מכריז בחלחלה, שאכן נרתעתי בפחד באופן מחפיר כאשר גיניתי את תורותיהם מתוך פחד מוות. לפיכך, אני מתחנן לאלוהים הכול-יכול להואיל למחול על חטאיי, ובמיוחד על חטא זה, החטא הנתעב ביותר.” עתה, הוא הצביע לעבר שופטיו ואמר בתקיפות: “הרשעתם את ויקליף ואת הס, לא משום שהם ערערו על תורת הכנסייה, אלא פשוט משום שהם גינו את השערוריות שהתרחשו בקרב הכמורה, וחשפו את הפאר, הגאווה, הרשע, העוולות והשחיתות של הבישופים והכמרים. תמים דעים אני איתם לגבי הדברים שהם איששו –  עיקרי האמונה המוצקים שלא ניתן להפריכם.” דבריו הופרעו, והבישופים שרעדו מזעם זעקו: “האם זקוקים אנו להוכחה נוספת? השמידו את הכופר העיקש הזה!” ג’רום, שלא התרגש מזעמם, הכריז: “מה?! סבורים אתם שאני פוחד למות? החזקתם אותי שנה שלמה בצינוק נוראי, נורא יותר מן המוות עצמו. התאכזרתם אליי הרבה יותר מאשר לאסיר טורקי, יהודי או עובד אלילים; בשרי נרקב ונשר מעצמותיי בעודי בחיים, ועם זאת, אינני מתלונן, שכן קינה על צרות מחלישה את רוח האדם; אך איני יכול שלא להביע את תדהמתי ואת שאט נפשי מהתנהגות כה ברברית כלפי מאמין משיחי.” שוב פרצה סערת רוחות, השופטים זעמו, וג’רום הובל מידית אל בית הכלא. אולם, דבריו הותירו רושם עז על מספר אנשים שנכחו באספה, ועתה הם השתוקקו להציל את חייו. הוא זכה לביקור מאת נכבדי הכנסייה, שהאיצו בו להיכנע למרות המועצה. שלל הצעות ואפשרויות נפלאות הוצגו לפניו כגמול על התכחשות להתנגדותו לכנסייה ברומא. אך בדומה לרבו האלוהי, שסירב לתהילה ולכבוד הארציים שהוצעו לו, ג’רום נותר איתן בהחלטתו. הוא אמר: “הוכיחו לי שאני טועה על סמך כתבי הקודש, ואתנער מדבריי.” “כתבי הקודש!?” אמר אחד משופטיו שביקש לפתותו, “האם עלינו לשפוט כל דבר על פיהם? מי יכול להבין אותם ללא פרשנותה של הכנסייה?” ג’רום השיב: “האם מסורות, ‘מצוות אנשים מלומדה,’ ראויות יותר לאמונתנו מאשר בשורת מושיענו?” הוא המשיך: “שאול השליח לא האיץ במכותביו להקשיב למסורות שנהגו ביד אדם, אלא הורה להם מפורשות: ‘התעמקו בכתבי הקודש.'” “כופר!” נשמעה התגובה. אחד השופטים אמר: “אני מתחרט על שניסיתי להפציר בך זמן רב כל כך. אני רואה שהשטן הוא זה שמדרבן אותך.” בתוך זמן קצר הורשע ג’רום וגזר דינו נחרץ. הוא הובל אל אותו האתר שבו הס מסר את חייו על המוקד. בדרך לשם, ג’רום לא הפסיק לשיר וארשת פניו הפיקה אור, שמחה ושלווה. הוא מיקד את מבטו במשיח, ואימת המוות עזבה אותו. כאשר התליין שעמד להדליק את האש צעד מאחוריו, הקדוש המעונה הכריז: “בוא, עמוד לפניי, אל תחשוש. הדלק את האש לנגד עיניי. אם הייתי פוחד, לא הייתי כאן.” 

צור קשר

    על מנת לקבל את תורת ישראל באמצעות וואטסאפ, הורידו את אפליקציית וואטסאפ. הוסיפו איש קשר חדש ״תורת ישראל״ בנייד שלכם עם המספר:
    1-916-281-8262+
  • שדה זה הינו למטרות אימות וצריך להישאר ללא שינויים.

Posted in

תורת ישראל