העימות הגדול – יום 18

פרק ז’   

הפרדותו של לותר מרומא 

האדם הבולט ביותר בקרב המאמינים, שנקראו להנהיג את הקהילה המשיחית ולהובילה מחשכת שלטון האפיפיורות אל אור האמונה הצרופה, היה מרטין לותר. קנאי, נלהב ומסור, שלא ידע פחד זולת יראת ה’, ולא הכיר בשום תשתית לאמונה זולת כתבי הקודש. הוא היה האדם הנכון בזמן הנכון. אלוהים חולל דרכו גדולות ונצורות לשם תיקון הקהילה המשיחית והארת העולם. בדומה למבשרי הבשורה הראשונים, לותר בא מעוני ומחסור. הוא נולד למשפחה גרמנית כפרית, והעביר את שנותיו הראשונות בבית המשפחה הצנוע. האב שעבד מדי יום ככורה ייעד את משכורתו ללימודי בנו. הוא שאף שהוא יהיה עורך דין, אך אלוהים יעד להפוך אותו לבנאי בהיכל הכביר שהלך ונבנה באיטיות כה משוועת במהלך הדורות. קשיים, מחסור ומשמעת נוקשה היו בית הספר שה’, בחוכמתו האינסופית, הכין ללותר לשם הכשרתו לשליחות החשובה ביותר של חייו. אביו של לותר היה אדם בעל אופי חזק; אדם שקול ונחוש, ישר דרך, החלטי וגלוי. הוא מילא את חובותיו בנאמנות, יהיו התוצאות אשר יהיו. כאדם מעשי ובעל חושים בריאים, הוא התייחס למוסד הנזירות בחשד. לפיכך, הוא הביע מורת רוח גלויה כאשר לותר הצטרף למנזר ללא הסכמתו. חלפו שנתיים עד שהאב התפייס עם בנו, ואף על פי כן, הוא נותר איתן בדעותיו לגבי מוסד הנזירות. הוריו של לותר חינכו והכשירו את ילדיהם בדאגה רבה ובאהבה רבה. הם השתדלו ללמדם להכיר את אלוהים ולפתח מידות טובות משיחיות. תפילתו של האב, שביקש מה’ שילדו יזכור תמיד את שם ה’, הגיעה בדרך כלל לאוזני בנו; יום יבוא שבו היא תסייע ללותר בקידום האמת שלו. הורים אלה ניצלו בלהט כל יתרון וכל דרך לפיתוח תרבות השכל והמוסר ככל שהתאפשר להם בחיי עמלם. מאמציהם, שנועדו להכשיר את ילדיהם לחיי יראת שמיים ויצרנות, היו כנים ושקדניים. בשל נחישותם ואופיים החזק, לפעמים הם השליטו משמעת קשה מדיי; אך מתקן הדת עצמו, על אף שהיה מודע לעיתים לטעויותיהם בתחומים מסוימים, ראה את חינוכם בעין יפה ולא סבר שיש לגנותו. המורים בבית הספר שאליו נשלח משחר ילדותו, נהגו בו ביד קשה ואפילו באלימות. כה גדולה הייתה דלותם של הוריו, שכאשר צעד מביתו אל בית ספרו שמוקם בעיר אחרת, הוא נאלץ במשך זמן מה להשיג את מזונו באמצעות שירה מדלת לדלת, ולעיתים קרובות ידע רעב. הרעיונות הדתיים הקודרים וחדורי הדעות הקדומות שרווחו בימיו מילאו את ליבו פחד. מדי לילה הוא עלה על יצועו בלב דואב, בעודו מצפה בחיל ורעדה לעתיד אפל, אחוז אימה מן המחשבה על אלוהים כאל נוקשה, קפדן וקשוח, כעריץ אכזר, ולא כאב שמיימי אוהב ורב חסד. ואף על פי כן, חרף הקשיים, הייאוש והגורמים המרתיעים הגדולים והקשים שניצבו בדרכו, הוא חתר קדימה בנחישות לקראת השגת מצוינות שכלית ומוסרית גבוהה אשר ליבו נמשך אליה. הצמא לידע ואופיו הרציני והמעשי הובילוהו לשאוף להישגים ממשיים ומעשיים, ולא להישגים שטחיים וראוותניים. כאשר החל את לימודיו באוניברסיטת ארפורט, כשהיה בן שמונה עשרה, היה מצבו טוב יותר וסיכוייו זוהרים יותר מאשר בשנות חייו הראשונות. הוריו, שבזכות חסכנותם וחריצותם רכשו שם טוב ומיומנות, יכלו עתה להושיט לו את כל העזרה שנזקק לה. השפעתם של חבריו הנבונים הפיגה במידת מה את ההשפעה הקודרת של חינוכו הקודם. הוא נרתם ללימוד כתביהם של המחברים המעולים ביותר, אצר בשקדנות את רעיונותיהם החשובים ולמד מחוכמת החכמים. אפילו תחת המשמעת הנוקשה של מוריו הקודמים, הוא הוכר כעילוי מבטיח; עתה, בזכות השפעות טובות יותר התפתח מוחו במהירות. זיכרון חד, דמיון פורה, שכל ישר ושקדנות בלתי נלאית – כל אלה מיקמו אותו במהרה בשורה אחת עם החברים המצטיינים ביותר בכיתתו. משמעת שכלית ורוחנית חידדה את שכלו ואת כושר הבחנתו והבשילה את תובנותיו – דבר שהכשירו למאבקים שעימם יתמודד במהלך חייו. יראת ה’ שכנה בליבו, סייעה לו להתמקד במטרתו ודרבנה אותו להתהלך בענווה יתרה לפני אלוהים. הוא חש תמיד את תלותו המוחלטת בעזרת ה’, ומעולם לא שכח להתחיל את היום בתפילה, כשליבו עותר לה’ ללא הרף להדרכה ולתמיכה. הוא נהג לומר: “תפילה נכונה אינה נופלת בערכה מלימוד.” באחד הימים, כשסקר את ספריית האוניברסיטה, מצא בה עותק של כתבי הקודש בלטינית. עד כה מעולם לא ראה ספר כזה, ואפילו לא ידע על קיומו. הוא שמע קטעים מן הבשורות והאיגרות שהוקראו לקהל המתפללים בשעת התפילה בציבור, והניח שהן-הן כתבי הקודש בכללותם. עתה, לראשונה בחייו, הוא הביט בעותק שלם של דבר ה’. הוא דפדף בדפיו הקדושים ביראת כבוד מהולה בפליאה, קרא בהתרגשות עזה ובלב פועם את מילות החיים, ומדי פעם עצר כדי להכריז: “הלוואי שאלוהים יעניק לי עותק כזה!” מלאכי השמיים אפפוהו וקרני האור שנגהו מכס הכבוד של ה’ חשפו לנגד עיניו את אוצרות האמת, והאירו את עיני רוחו. מאז ומתמיד הוא חשש שמא יפגע באלוהים, אך עתה הבין שהינו חוטא, ואמונה חזקה זו אחזה בליבו בעוצמה רבה מתמיד. תשוקה עזה להשתחרר מן החטא ולהתפייס עם ה’ גרמה לו לבסוף להסתגר במנזר ולהקדיש את חייו לנזירות. כאן הוא נדרש לבצע את העבודות הנחותות הקשות והמשעממות ביותר, ובנוסף, לחזר על הפתחים כדי לקבץ נדבות ומזון. הוא היה בגיל שבו הלב נכסף לרכוש כבוד והערכה, ולכן, עבודות בזויות ומייגעות אלה השפילו את רגשותיו הטבעיים; ואולם, הוא נשא את השפלתו באורך רוח מתוך אמונה שהיא נחוצה לו בעטיים של חטאיו. הוא הקדיש ללימוד כל רגע כשהתאפשר לו לחדול מעמל יומו ומחויבויותיו; הוא הדיר שינה מעיניו כדי ללמוד, והתרעם אפילו על הזמן שהתבזבז על ארוחותיו הדלות. יותר מכל דבר אחר, הוא התענג על לימוד דבר ה’. הוא מצא עותק של כתבי הקודש שחובר בשלשלאות אל כותל המנזר, וקרא בו לעיתים תכופות. כאשר השתכנע ביתר שאת שהינו חוטא, הוא ניסה לרכוש מחילה ושלווה באמצעות סגפנות, גמילות חסדים ופיתוח מידות טובות. הוא חי בתנאים קשים, ניהל חיים קפדניים וסגפניים, ובעזרת צומות, הלקאות ותפילות ליליות התאמץ להכניע את יצר הרע ואת מידותיו הרעות, שחיי המנזר לא הפחיתו אותם ולא הביאו לו שום הקלה. הוא לא בחל בשום קורבן שבאמצעותו יוכל להשיג את טהרת הלב, שתסייע לו לעמוד זכאי לפני ה’. “הייתי באמת נזיר אדוק,” אמר בשלב מאוחר יותר בחייו. “צייתי לכללי המסדר שלי בקפדנות כה יתרה, שאינני מוצא את המילים לתאר זאת. אילו נזיר היה זכאי לנחול גן עדן באמצעות מעשיו בחיי הנזירות, אין לי שום ספק שהייתי זכאי לכך. אילו הייתי ממשיך בסיגופים ובסבלים האלה זמן רב יותר, הייתי מגיע עד שערי המוות.” כתוצאה ממשמעת חמורה ומייסרת זו נחלש לותר וסבל מהתקפי התעלפויות ועוויתות, שמתוצאותיהם לא החלים לגמרי מעולם. אך עם כל מאמציו, נשמתו המיוסרת לא מצאה מנוח. הוא הגיע לסף ייאוש. כשנדמה היה לו שהכול אבוד, ה’ הקים למענו חבר ועוזר. סטופיץ, המשיחי האדוק, הבהיר ללותר את דבר ה’ והפציר בו להתיק מבטו מעצמו, לחדול להגות בעונש הנצחי על חילול תורת ה’ ולשאת מבטו אל ישוע, מושיעו, אשר מעניק מחילה על חטאים. “במקום לענות את עצמך בגין חטאיך, השלך את עצמך לזרועות גואלך. בטח בו – בטח בצדקת חייו – בטח במותו המכפר. הקשב לבן האלוהים. הוא לבש בשר ודם כדי להעניק לך אישוש על חסד האל. אהוב את האחד שאהב אותך מלכתחילה.” אלה היו דבריו של שליח החסד הזה, שהותירו רושם עז בליבו של לותר. מקץ מאבקים רבים בחטאיו, אותם טיפח שנים רבות, הוא הצליח להבין את האמת, וסוף סוף ירדה שלווה על נשמתו המיוסרת. לותר הוסמך לכמורה ונקרא לעזוב את המנזר ולכהן כפרופסור באוניברסיטת ויטנברג. כאן הוא נרתם ללימוד התנ”ך והברית החדשה בשפות המקור. הוא החל להרצות על כתבי הקודש; ספר תהילים, הבשורות והאיגרות הובהרו לקהל מאזיניו שהתענג על דבריו. סטופיץ, חברו ורבו, האיץ בו לעלות על בימת הכנסייה ולהטיף את דבר ה’. לותר היסס, שכן חש שאינו ראוי לדבר אל בני האדם בשמו של המשיח. רק מקץ התלבטות רבה ומאבק פנימי ממושך נכנע להפצרות חבריו. כבר אז היה בקי בכתבי הקודש וחסד ה’ נח עליו. רהיטותו שבתה את לב מאזיניו, הבהירות והעוצמה שבהן הציג את האמת שכנעו את שכלם, ולהטו נגע בליבם. לותר היה עדיין בן נאמן לכנסייה הקתולית; הוא לא חשב, ולו לרגע, להתנתק ממנה. ביד ההשגחה, הוא הונחה לבקר ברומא. הוא יצא לדרך ברגל והתאכסן במנזרים שנקרו על דרכו. במנזר אחד באיטליה, הוא נמלא פליאה מן העושר, הפאר, ההוד והמותרות שחזה בהם. הנזירים שנהנו מהכנסות נאות כיאה לנסיכים, חיו בדירות פאר, התהדרו בבגדי השרד המפוארים והיקרים ביותר וסעדו כיד המלך. בחששות כבדים ובכאב מר השווה לותר בין חיי השפע שלהם לחיי ההתכחשות העצמית והתלאות שלו. הוא חש מובך ומבולבל. סוף סוף חזה באופק בעיר השוכנת על שבע גבעות. בהתרגשות עזה השתטח על האדמה וקרא: “רומא הקדושה, מברך אני אותך לשלום!” הוא נכנס לעיר, ביקר בכנסיות, הקשיב לסיפורים הנפלאים שסיפרו הכמרים והנזירים, וביצע את כל חובותיו הדתיות. בכל מקום חזה במראות שהפתיעו והבעיתו אותו בעת ובעונה אחת. הוא נוכח לדעת שכל הכמרים בכל המעמדות בכמורה ביצעו חטאים. הוא שמע את הבישופים מספרים בדיחות גסות, ונחרד מחילול הקודש שלהם אפילו בשעת התפילה בציבור. כאשר התערב עם הנזירים והאזרחים, הוא נתקל בהוללות, פזרנות ושחיתות. בכל מקום שאליו נשאו אותו רגליו, הוא מצא חילול קודש במקום קדושה. הוא כתב: “לא ייאמן אילו חטאים ומעשי אכזריות מתבצעים ברומא; חובה לראות ולשמוע אותם כדי להאמין בכך. לכן, נהוג לומר: ‘אם יש גיהינום, רומא בנויה עליו. רומא היא תהום שכל החטאים נובעים ממנה’.”