לותר רעד כאשר הביט בעצמו – אדם אחד מול הכוחות האדירים ביותר בעולם. לפעמים, הוא פקפק בצדקת דרכו ותהה האם אלוהים באמת הדריכו לצאת נגד שלטון הכנסייה. הוא כתב: “מי אני שאצא נגד הוד המלכות של האפיפיור, שמלכי הארץ והתבל כולה רועדים לפניו? איש אינו יכול לדעת את הסבל שעברתי באותן שנתיים ראשונות, ולאילו תהומות של עצבות ואפילו ייאוש שקעתי לעיתים קרובות.” אך הוא לא נותר עזוב לנפשו עד שירפו ידיו. כאשר נכזבה תוחלתו מעזרת בשר ודם, הוא נשא עיניו אל אלוהים לבדו, ולמד כי ביכולתו להסתמך בביטחון גמור על יד הגבורה הכול יכולה. הוא כתב לאחד מתומכי הרפורמציה: “נבצר מאיתנו להגיע להבנת כתבי הקודש בעזרת לימוד או כוחו של האינטלקט. לפיכך, חובתך הראשונה היא לפתוח בתפילה. עתור לה’ שיואיל להעניק לך, ברוב חסדו, הבנה נאותה של דברו. אין פרשן אחר של דבר ה’ זולת מחבר דבר ה’ בכבודו ובעצמו. וזאת, על אף שהוא בכבודו ובעצמו אמר: ‘כָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה’ (ישעיה, נ”ד 13). אל תקווה להשיג דבר מלימודך או משכלך, אלא שים מבטחך באלוהים ובהנחיית רוח קודשו. האמן באחד שהפך את העניין הזה למבחן.” לפנינו שיעור חשוב שנועד לאנשים המאמינים כי אלוהים קרא להם להציג בפני הזולת את אמיתותיו הקדושות שנועדו לימינו. אמיתות אלה יעוררו את שנאתו של השטן ואת שנאתם של חסידיו שאוהבים את הבדותות שהוא מספר להם. בעימות עם כוחות האופל, יש צורך בדבר כביר יותר מתעצומות הנפש וחוכמת האדם. כאשר אויבי האמת ניסו לבסס את עמדתם בעזרת מנהגים ומסורות, או טענות וסמכות האפיפיור, לותר השיב להם בעזרת כתבי הקודש, ורק בעזרת כתבי הקודש. נבצר מהם להפריך את הטיעונים שהוא העלה; לפיכך, עבדי הדת היבשה והאמונות הטפלות תבעו את דמו, כשם שבני עמו של המושיע תבעו את דמו. קנאי הדת הרומים זעקו: “הוא כופר! חטא להתיר לו להישאר בחיים, אפילו שעה נוספת אחת! הובילוהו מיד אל הגרדום!” אך לותר לא נפל קורבן לזעמם. אלוהים יעד לו מלאכה, ומלאכי השמיים נשלחו להגן עליו. אולם, אנשים רבים שקיבלו מלותר את האור היקר, הפכו למושא זעמו של השטן, ולפיכך סבלו ללא חת עינויים ומוות למען האמת. משנתו של לותר זכתה לתשומת הלב של הוגי דעות רבים ברחבי גרמניה. מדרשותיו ומכתביו נגהו קרני אור שעוררו רבבות בני אדם והעניקו להם תובנות חשובות. אמונה חיה תפסה את מקומה של הדת היבשה והמתה, שהכנסייה דבקה בה מזה שנים רבות. אנשים איבדו מדי יום את ביטחונם באמונות הטפלות של הדת הקתולית. מחסומי הדעות הקדומות, התמוטטו. דבר ה’, שלותר ביסס עליו את משנתו וטיעוניו, היה כחרב פיפיות שפילחה את לבבות בני האדם. בכל מקום התעוררה תשוקה עזה להתקדמות רוחנית. בכל מקום התעוררו רעב וצמא כה עזים לצדקה, כפי שלא קרה מאות שנים. עיני בני האדם, שזמן כה רב היו נשואות אל מתווכים בשר ודם [כוהני הדת] ופולחנים דתיים, הופנו עתה בחרטה ובאמונה אל המשיח הצלוב. עניין נרחב זה בבשורת האמת הגביר את פחדיהן של רשויות הכנסייה הקתולית. לותר קיבל זימון לבוא לרומא ולהציג כתב הגנה על אשמת כפירה. הזימון מילא את ליבם של רעיו אימה. הם ידעו היטב את הסכנה שארבה לו בעיר המושחתת, השיכורה מדם הקדושים המעונים של ישוע. הם מחו על נסיעתו לרומא, וביקשו ממנו לדרוש להישפט בגרמניה. הסדר זה קיבל לבסוף תוקף, ונציג מטעם האפיפיור מונה כדי לשמוע את המקרה. בהוראות שנתן האפיפיור לנציג זה, נאמר שלותר כבר הוכרז ככופר. לפיכך, הנציג התבקש “לחקור אותו ולאלצו להיכנע למרות הכנסייה ללא דיחוי.” במידה שהנאשם יישאר איתן בדעתו, ונציג הכנסייה לא יצליח לתפוס חזקה על נשמתו, הוא הוסמך “להוציאו אל מחוץ לחוק בכל רחבי גרמניה, ולחסל או לקלל ולהחרים את כל מקורביו.” זאת ועוד, האפיפיור הורה לנציגו להחרים כל אדם, גם בקרב נכבדי הכנסייה והמדינה, זולת הקיסר, שלא ינצל את ההזדמנות ללכוד את לותר ואת חסידיו ולמסור אותם לידיה הנוקמות של רומא, וזאת כדי לעקור את הכפירה הארורה מן השורש. כאן נחשפה הרוח האמיתית של שלטון האפיפיורות. במסמך כולו אין ולו שמץ מעיקרי האמונה המשיחית או אפילו שמץ של צדק פשוט. לותר היה רחוק מאוד מרומא; לא הייתה לו שום הזדמנות להבהיר את עמדותיו או להגן עליהן; ועם זאת, לפני שהמקרה שלו נבדק הוא כבר הוכרז ככופר, ובאותו היום גונה, הואשם, נשפט והורשע; ואת כל אלה עולל מי שנחשב לאב הקדוש, הסמכות העליונה והיחידה של הכנסייה והמדינה! הסמכות העליונה שאינה יכולה לטעות לעולם! בעת ההיא, כשלותר כה נזקק לאהדה ולעצה של חבר אמיתי, שלחה יד ההשגחה את מלאנכתון לוויטנברג. האיש הצעיר, הצנוע, הביישן וחסר הביטחון, היה בעל שכל ישר, ידע נרחב ורהיטות כובשת, שבשילוב עם אופיו הטהור והטוב זכה להערצה ולהערכה גורפת. כישוריו המצוינים לא נפלו מעדינותו ומנימוסיו. במהרה, הוא היה לתלמיד נלהב של הבשורה, לרע הנאמן ביותר ולתומך המוערך ביותר של לותר; עדינותו, זהירותו ודייקנותו השלימו את מרצו ואומץ ליבו של לותר. השניים פעלו יחדיו באחדות דעים, דבר שחיזק את הרפורמציה והיווה מקור של עידוד גדול ללותר. העיר אוגסבורג נקבעה כמקום המשפט של לותר, ומתקן הדת יצא לדרך ברגל. חששות כבדים מילאו את ליבם של רעיו. נשמעו איומים גלויים שלותר יילכד ויירצח בדרך, ולכן רעיו התחננו אליו שלא יסכן את עצמו. הם אפילו הפצירו בו לעזוב את ויטנברג לזמן מה, ולמצוא מחסה אצל אנשים שישמחו להגן עליו. אך הוא סירב לעזוב את העמדה שה’ שם אותו בה. הוא חש חובה לדבוק באמת ולהגן עליה בחירוף נפש, חרף הסערות שהיכו בו. הוא אמר: “כמו ירמיהו, ‘אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן’ אנוכי. ככל שהם יגבירו את איומיהם, כך תגבר שמחתי… הם כבר קרעו לגזרים את כבודי ואת שמי הטוב. כל מה שנותר לי הוא גופי הרצוץ; אז שייקחוהו; הם יקצרו את חיי בכמה שעות, זה הכול. אך באשר לנשמתי, בה הם לא יזכו. מי שהחליט להפיץ את תורת המשיח בעולם, חייב לצפות למוות כל שעה.” הבשורות על הגעתו של לותר לאוגסבורג הסבו קורת רוח לנציג האפיפיורות. הכופר המציק שעורר את תשומת לב העולם כולו, נתון עתה בידי רומא, ונציג הכנסייה היה נחוש בדעתו שלא להניח לו להימלט. מתקן הדת לא הצליח להשיג רישיון מעבר. חבריו האיצו בו לבוא בפני נציג הכנסייה ללא רישיון מעבר, ולקחו על עצמם את המשימה להשיג את הרישיון מן הקיסר. נציג הכנסייה התכוון לאלץ את לותר לחזור בו מטענותיו, ואם לא יצליח בכך, להעבירו לרומא, כדי שיחלוק את אותו גורל שנגזר על הס ועל ג’רום. לפיכך, הוא עשה כמיטב יכולתו כדי לשכנע את לותר בעזרת סוכניו לבוא לפניו ללא רישיון מעבר, להפקיד עצמו בידיו ולהיות נתון לחסדיו. מתקן הדת סירב בתוקף לעשות זאת. הוא לא הופיע בפני נציג הכנסייה, עד שהיה בידו מסמך שאישש את הגנת הקיסר. הקתולים החליטו עתה לנקוט בדרכי נועם בטיפולם בלותר – כך אולי יעלה בידם לרכוש את אמונו וליבו. כאשר נציג הכנסייה שוחח עם לותר, הוא נהג בו בידידות מופלגת, אך גם דרש ממנו להיכנע למרות הכנסייה באופן מוחלט, ולקבל על עצמו את כל עמדותיה ללא ויכוח או ספקות. הוא לא העריך נכונה את אופיו של האיש שעימו התעמת. בתשובתו, לותר הביע את הערכתו הרבה לכנסייה, את תשוקתו למצוא את האמת, את נכונותו להשיב על כל ההתנגדויות למשנתו, ואף למסור אותה להכרעתן של מספר אוניברסיטאות מובילות. אך בעת ובעונה אחת, הוא מחה על דרישתו של הקרדינל שיחזור בו מעמדותיו מבלי שהוכח שהוא טועה. התשובה היחידה שקיבל הייתה: “התכחש למשנתך!” מתקן הדת הוכיח כי עמדתו נתמכת בידי כתבי הקודש, והכריז בתוקף כי לא יוכל להתכחש לאמת. נציג הכנסייה שלא ידע כיצד ישיב על טענותיו, הפגיז אותו במטר האשמות, תוכחות, לגלוגים ודברי חנופה, מהולים בציטטות מאמרותיהם של אבות הכנסייה ומן המסורת, ולא נתן לו שום הזדמנות להשחיל מילה. כשלותר נוכח לדעת שלא ייצא דבר מן הפגישה, הוא ביקש להגיש את תשובתו בכתב; בקשתו נענתה בחיוב, על אף שבאי רצון. הוא כתב לחבר: “כך יכול הנאשם להשיג רווח כפול; ראשית, החומר הכתוב עשוי להינתן לבדיקתם ולשיפוטם של אנשים אחרים; שנית, יש לך סיכוי טוב יותר לעבוד על הפחדים, ואולי גם על המצפון של עריץ יהיר ופטפטן שעלול לנצח אותך בלשונו המתנשאת.” במפגש הבא, מתקן הדת הציג את השקפותיו באופן ברור, מדויק, תמציתי ומפורש, ואישש אותן בעזרת ציטטות רבות מכתבי הקודש. לאחר שכתב ההגנה הוקרא בקול רם, הוא נמסר לידי הקרדינל אשר השליכו הצידה בבוז, והכריז כי אינו אלא תערובת של דברי הבל וציטטות שאינן שייכות לעניין. לותר, משולהב כולו, התמודד עכשיו עם נציג הכנסייה ב”מגרש שלו” – המסורות והדוקטרינות של הכנסייה – והפריך לחלוטין את הנחותיו. כשנציג הכנסייה ראה שלא ניתן להשיב על נימוקיו של לותר, הוא איבד את שלוות רוחו וצעק בזעם: “חזור בך, או שאשלח אותך לרומא כדי להתייצב בפני שופטים שהתבקשו לבחון את המקרה שלך. אני אחרים אותך, את כל תומכיך ואת כל מי שאי פעם יעודד אותך ויתמוך בך, ואשליך את כולכם מן הכנסייה.” לבסוף, הוא הכריז ביהירות ובכעס: “חזור בך, או אל תחזור לעולם.” מתקן הדת עזב מיד את המקום בחברת רעיו, ובכך כמו הכריז מפורשות כי אין לצפות שיחזור בו. לא היתה זו התוצאה שהקרדינל ייחל לה. הוא השלה את עצמו שיעלה בידו לעורר בליבו של לותר יראת כבוד ולגרום לו להיכנע למרות הכנסייה. עתה, כשנשאר לבדו בחברת תומכיו, הוא הביט בכל אחד ואחד מהם בצער רב ובמפח נפש לאור הכישלון הבלתי צפוי של תוכניותיו. אך מאמציו של לותר בפגישה זו לא עלו בתוהו. לאנשים הרבים שהתאספו הייתה הזדמנות להשוות בין שני הגברים ולשפוט בעצמם איזו רוח התבטאה אצל כל אחד מהם, ועד כמה טיעוניהם חזקים ונכונים. איזה הבדל חד! מתקן הדת הפשוט, העניו והתקיף, ניצב איתן בגבורת ה’ בעודו חגור באמת; ואילו נציג האפיפיור, נפוח מחשיבות עצמית, יהיר, שתלטן ופועל ללא מחשבה, לא הסתמך אפילו על טיעון אחד מכתבי הקודש, ועם זאת, הוא זעק בתקיפות: “חזור בך או שתישלח לרומא כדי להיענש!” חרף העובדה שלותר השיג רישיון מעבר, הקתולים זממו לעצור אותו ולכלוא אותו. חבריו טענו כי אין טעם שיאריך את שהותו בעיר, שעליו לשוב ללא דיחוי לוויטנברג, ולנקוט זהירות רבה כדי להסתיר את כוונותיו. לפיכך, הוא עזב את אוגסבורג לפני עלות השחר, רכוב על גבי סוס ומלווה אך ורק בידי מדריך שצוות אליו בידי שופט שלום. בלב כבד מתחושות מבשרות רע, הוא עשה דרכו בחשאי בחסות החשכה, דרך רחובות העיר הדוממים והאפלים. אויבים דרוכים ואכזריים זממו את אובדנו. האם יצליח להימלט מן המלכודות שפרשו למענו? היו אלה רגעים של חרדה עזה ותפילה כנה. הוא הגיע לשער קטן בחומת העיר. השער נפתח, ולותר ומלווהו עברו דרכו באין מפריע. כששני הפליטים נמצאו מחוץ לעיר ומחוץ לטווח סכנה, הם נמלטו במהירות, ולפני שלנציג הכנסייה נודע דבר עזיבתו של לותר, הוא כבר נמצא הרחק מידיהם של רודפיו. השטן ונציגיו הובסו. האיש שהם ביקשו לשלוט בו, נמלט מידיהם כמו ציפור שנחלצה ממלכודת.
