פרק ח’
לותר לפני המועצה
קיסר חדש, צ’ארלס החמישי, עלה על הכס בגרמניה, ושליחים מרומא הזדרזו למסור לו את איחוליהם, ולשדלו להפעיל את כוחו נגד הרפורמציה. מאידך, האלקטור של סקסוניה, שצ’ארלס חב לו חוב גדול על כך שעלה לשלטון בזכותו, הפציר בצ’ארלס לא לפעול נגד לותר, עד שייערך לו שימוע. לפיכך ניצב הקיסר בפני מצב מבלבל ומביך. הקתולים לא יסתפקו במאומה, זולת צו מלכותי שיגזור על לותר דין מוות. האלקטור הכריז מפורשות: “לא הוד מלכותו ולא אף אדם אחר, טרם הוכיחו לי כי כתביו של מתקן הדת הופרכו”; לפיכך, הוא דרש ש”דוקטור לותר יקבל רישיון מעבר כדי שיוכל להציג את כתב ההגנה שלו לפני בית דין שיורכב משופטים מושכלים, אדוקים והוגנים.” תשומת הלב של כל הצדדים הוסבה עתה אל מועצת המדינות הגרמניות שהתכנסה בוורמס, זמן קצר לאחר עלייתו של צ’ארלס לשלטון. סוגיות פוליטיות חשובות ואינטרסים חשובים עמדו על הפרק בוועידה הלאומית, שכן שרי גרמניה עמדו לפגוש לראשונה את קיסרם הצעיר בוועידת דיון. נכבדי הכנסייה והמדינה הגיעו למועצה מכל קצוות המדינה. אצילים חילוניים רבי השפעה וקנאים לזכויות שנחלו מאבותיהם, נכבדי הכנסייה חדורי תחושת עליונות בזכות כוחם ומעמדם הרם, אבירים אציליים ומשרתיהם החמושים, שגרירים מארצות זרות ורחוקות – כל אלה התכנסו בוורמס. אך הנושא שעורר את העניין הרב ביותר באסיפה, היה פועלו של מתקן הדת הסקסוני. צ’ארלס הורה מראש לאלקטור להביא את לותר למועצה ולהבטיח לו הגנה וזכות דיבור בזמן שיגן על עצמו ויתווכח עם אנשים מוסמכים בסוגיות שהיוו סלע מחלוקת. לותר השתוקק לפגוש את הקיסר. בשלב זה, בריאותו השתפרה מאוד; אף על פי כן, הוא כתב לאלקטור: “אם לא אוכל להגיע לוורמס בעודי בקו הבריאות, אגיע חולה ככל שאהיה, גם אם יישאו אותי על כפיים. שכן מאחר שהקיסר זימן אותי, אינני יכול לפקפק בכך שזהו זימון מאלוהים בכבודו ובעצמו. אם בכוונתם לנהוג בי באלימות, וקרוב לוודאי שאכן ינהגו כך, שכן אין לי ספק שהם מזמנים אותי להופיע לפניהם לא כדי להשיג מידע – הרי שאני מפקיד את העניין בידי ה’. אלוהים שהציל את חייהם של שלושת בני ישראל שהושלכו לכבשן האש, עדיין חי ומושל. אם לא יהא זה רצונו להצילני, ממילא אין לחיי חשיבות רבה. אך הבה נדאג לכך שהבשורה לא תיחשף ללעגם של הכופרים; הבה נשפוך את דמנו לשם הגנתה, ולא ניתן לכופרים לנצח. מי יודע אם חיי או מותי יתרמו יותר לגאולת אחיי? צפו ממני לכל דבר זולת בריחה או התכחשות למשנתי. לברוח, איני יכול; לחזור בי, עוד פחות.” כשהחדשות על בואו של לותר למועצה בוורמס נפוצו, הרוחות סערו. אליאנדר, נציג הכנסייה שהמקרה הופקד בידיו, חשש וזעם. הוא הבין כי תוצאות המועצה יהיו הרות אסון לתכליתה של הכנסייה הקתולית. עריכת חקירה של מקרה שהאפיפיור כבר חרץ לגביו את הרשעתו, כמוה כהפגנת בוז לסמכותו של האפיפיור המכהן. יתרה מכך, הוא חשש שמא הטיעונים הרהוטים והמשכנעים של לותר יגרמו לשרים רבים להפנות עורף למטרותיו של האפיפיור. לכן הוא מחה נמרצות לפני צ’ארלס נגד הופעתו של לותר לפני המועצה בוורמס. בערך באותו הזמן, יצא צו שהכריז על החרמתו של לותר; עובדה זו, בשילוב עם מחאותיהם של נציגי האפיפיור, גרמו לקיסר להיכנע. הוא כתב לאלקטור שאם לותר לא יחזור בו, עליו להישאר בוויטנברג. אליאנדר, שלא היה מרוצה מניצחון זה, פעל בכול כוחו וערמומיותו כדי להשיג את הרשעתו של לותר. בהתמדה ובנחישות הציג את העניין בפני שרים, נציגי הכנסייה וחברים אחרים במועצה, והאשים את מתקן הדת בהסתה, המרדה, חילול הקודש וחילול שמיים. אולם התקיפות, הלהט והתשוקה שהפגין נציג הכנסייה חשפו בבהירות את הרוח שדרבנה אותו. “שנאה ותשוקת נקם,” אמר מחבר קתולי, “הן המניעים שלו, לא להט אמיתי לדת.” הרוב במועצה היו מוכנים יותר מאי פעם להפגין חסד כלפי לותר. בלהט רב יותר האיץ אליאנדר בקיסר להוציא לפועל את צווי האפיפיור, והטעים כי זוהי חובתו. אך תחת חוקי גרמניה הדבר לא התאפשר ללא הסכמת השרים, וצ’ארלס, שנכנע להפצרותיו של נציג הכנסייה, הרשה לו להציג את העניין בפני המועצה. “היה זה יום גדול, יום של גאווה לנציג האפיפיור. הוועידה הייתה חשובה, אך המטרה אפילו יותר. אליאנדר ילמד זכות על הכנסייה ברומא, האם והאדונית של כל הכנסיות; הוא יוכיח את צדקת המלכות של פטרוס לפני נציגי הארצות הנוצריות שהתכנסו בוועידה. אליאנדר, שניחן במתת הרהיטות, התעלה על עצמו לרגל המאורע. יד ההשגחה כיוונה שרומא תשלח נציג שיופיע בוועידה ויציג את טיעוניה; שהיא תישלח את הנואם המוכשר ביותר שלה, שיציג את טיעוניה בפני שופטי בית הדין האציליים ביותר, לפני שתורשע.” אוהדיו של מתקן הדת ציפו בחשש לתוצאת נאומו של אליאנדר. האלקטור של סקסוניה לא נכח בכנס, אך על פי מצוותו, כמה מחברי המועצה שלו נכחו בכנס כדי להעלות על הכתב את תמצית נאומו של נציג הכנסייה. אליאנדר הפעיל את כל כוחו, למדנותו ורהיטותו כדי לגבור על האמת. הוא העלה טענה אחרי טענה נגד לותר, והציגו בתור אויב הכנסייה והמדינה, אויבם של החיים והמתים, של אנשי הכנסייה וההדיוטות, של מועצות נוצריות ושל אזרחים נוצרים. הוא הכריז: “לותר מחזיק במספיק טעויות שדי בהן כדי להתיר את שריפתם של מאה אלף כופרים.” בדברים שחתמו את נאומו, הוא התאמץ מאוד לבזות את חסידי הדת המתוקנת. “מיהם כל הלותרנים האלה? אספסוף, ערב רב של מדקדקי עניות חצופים, כמרים מושחתים, נזירים הוללים, למדנים בורים ואצילים שפלים, יחד עם חסידיהם השוטים שאותם הם הוליכו שולל והשחיתו. כמה גדולה עליונותה של הכנסייה הקתולית! היא עולה עליהם במספר חסידיה, בחוכמתה ובכוחה! צו שייצא פה אחד מוועידה מפורסמת זו יפקח את עיניהם של פשוטי העם, יראה למי שאינם עומדים על המשמר את הסכנה האורבת להם, יביא לידי החלטה את המהססים ויחזק את חלשי הלב.” חסידי האמת הותקפו בכל דור ודור עם כלי נשק כאלה. אותם טיעונים עדיין מועלים כנגד כל מי שמעז להציג את התורה הפשוטה והמפורשת של דבר ה’ כנגד טעויות ושקרים מושרשים. “מיהם המטיפים של הדוקטרינות החדשות?” מכריזים אלה החפצים בדת פופולרית. “הם הלא-משכילים, הם מתי מעט, הם באים מן המעמדות הנמוכים ביותר. ועם זאת, הם טוענים כי בידם האמת, וכי הם-הם עם הבחירה של ה’. הם אנשים בורים ומרומים. כמה גדולה יותר הכנסייה שלנו במספר חסידיה ובהשפעתה! כמה רבים הם האנשים הדגולים והמשכילים בכנסייה שלנו! כמה רב כוחנו!” אלה הן הטענות החותכות המשפיעות על העולם, והן שרירות וקיימות בימינו כפי שהיה בימיו של מתקן הדת. הרפורמציה לא הסתיימה – כפי שרבים מניחים – בלותר. היא תימשך עד קץ תולדות העולם. לותר עשה רבות כדי לשקף לבני האדם את האור שאלוהים הזריח עליו; עם זאת, הוא לא קיבל את כל האור שנועד לזרוח על העולם. מימי לותר עד ימינו, אור חדש זורח ללא הפוגה על כתבי הקודש, ואמיתות חדשות נחשפות בהתמדה.
נאומו של נציג הכנסייה הותיר רושם עז על חברי המועצה. לותר לא נכח במקום כדי להביס את הלוחם הקתולי בעזרת האמיתות הבהירות והחותכות של דבר ה’. לא נעשה כל ניסיון כדי להגן על מתקן הדת. הנטייה הגורפת הייתה לא רק להרשיע את לותר ולגנות את הדוקטרינות שלימד, אלא גם, אם יתאפשר הדבר, לעקור את הכפירה מן השורש. הכנסייה הקתולית זכתה בהזדמנות פז כדי להגן על מטרתה. כל מה שיכלה להגיד לזכותה, נאמר. אך הניצחון שהיא נחלה לכאורה היה למעשה אות של תבוסה. מכאן ואילך, ההבדל החד בין השקר לאמת ייעשה ברור וגלוי יותר, בזמן שהשקר והאמת נלחמים זה בזה בשדה קרב החשוף לעין כול. מן היום הזה ואילך, הכנסייה הקתולית לא תעמוד לעולם יציבה ומוגנת יותר. בעוד שמרבית חברי המועצה לא היו מהססים למסור את לותר לידיה הנקמניות של רומא, רבים מהם הצטערו על השחיתות שפשה בכנסייה, והשתוקקו לדכא את הניצול לרעה ואת הפגיעה שחווה העם הגרמני כתוצאה מן השחיתות ותאוות הבצע של ההיררכיה הכנסייתית. נציג הכנסייה הציג את חוקת הכנסייה הקתולית באור חיובי ביותר. עתה, ה’ עורר את אחד מחברי המועצה למסור תיאור נאמן על תוצאות המשטר העריץ של האפיפיורות. דיוק ג’ורג’ מסקסוניה קם ונעמד בנחישות ובאצילות בוועידה המלכותית, ופירט באוזניה בדיוק נמרץ את ההטעיות והתועבות של שלטון הכנסייה ואת תוצאותיהן הנוראות. הוא חתם את דבריו במילים הבאות: “כמה מן העוולות המשוועות שהכנסייה הקתולית מבצעת זועקות נגדה ודורשות לתקן את המעוות. לדידה, כל הבושה נדחקת הצידה, ומטרה אחת עומדת לנגד עיניה: כסף!, כסף! ועוד ועוד כסף! וזאת כדי שחסידיה, שמחובתם ללמד את האמת, לא יהגו מפיהם דבר זולת שקרים, והעולם לא רק יפגין סובלנות כלפיהם, אלא אף יתגמלם; שכן ככל ששקריהם עזים יותר, כך יגדלו רווחיהם. זה המעיין המבאיש, שנחלים מושחתים כה רבים נובעים ממנו לכל עבר. הוללות, בזבזנות ותאוות בצע הולכות יד ביד… אבוי, זוהי השערורייה שהכמורה מחוללת בעודה משליכה נשמות אומללות כה רבות אל תופת הגיהינום הנצחי. תיקון יסודי הוא צו השעה, ויש להוציאו אל הפועל.” לותר בכבודו ובעצמו לא יכול היה להציג גינוי ראוי ועוצמתי יותר של העוולות שמבצעת הכנסייה; העובדה שהדובר היה אויב מושבע של מתקן הדת, העניקה לדבריו משנה תוקף.
