אילו נפקחו עיניהם של חברי המועצה, הם היו חוזים במלאכי ה’ הניצבים בקרבם, בעודם שולחים קרני אור אל חשכת השקר ופותחים את ליבם ואת שכלם לאמת. גבורת אלוהי האמת והחוכמה היא זו ששלטה אפילו באויבי הרפורמציה, וכך סללה את הדרך למלאכת הרפורמציה הכבירה שעמדה להתבצע. מרטין לותר לא נכח במועצה, אך קולו של האיש שהיה גדול מלותר נשמע באסיפה. המועצה מינתה מיד ועידה שתכין רשימה של הדיכוי והעוולות שבוצעו בידי הכנסייה הקתולית, שכה העיקו על העם הגרמני. רשימה זו, שמנתה מאה ואחד סעיפים, הוצגה בפני הקיסר בלוויית עתירה שינקוט צעדים מידיים לתיקון העוולות הללו. “איזה אובדן של נשמות נוצריות,” אמרו העותרים, “איזה עוול, איזו סחטנות – אלה הם הפירות הבאושים היומיומיים של המנהגים השערורייתיים שהאב הרוחני של ממלכת הנצרות תומך בהם. ההרס והקלון של אומתנו חייבים להיעצר. לפיכך, אנו מפצירים בך בענווה רבה אך בדחיפות רבה, לתת תוקף לרפורמה כללית, להתחיל במלאכת התיקון ולבצעה עד תומה.” המועצה דרשה שמתקן הדת יופיע לפניה. חרף ההפצרות, המחאות והאיומים של אליאנדר, נתן הקיסר לבסוף את הסכמתו, ולותר זומן לבוא בפני המועצה. יחד עם הזימון הונפק רישיון מעבר שהבטיח את שיבתו למקום בטוח ומוגן. הצו ורישיון המעבר הובהלו לוויטנברג בידי שליח, שצווה להביא את לותר לוורמס. לשמע הבשורה המרה נמלאו חבריו של לותר אימה וצער. עקב השנאה והדעות הקדומות שרווחו נגדו, הם חששו שאפילו רישיון המעבר שלו לא יכובד, ולכן, הפצירו בו שלא יסכן את חייו. הוא השיב: “הקתולים אינם ששים לראות את פניי בוורמס, אך הם משתוקקים ומייחלים להרשעתי ולמותי. אין לכך שום חשיבות. התפללו, לא למעני, אלא למען דבר ה’… המשיח יעניק לי את רוח קודשו כדי לגבור על משרתי השטן האלה. אני בז להם כל עוד נשמת חיים באפי ;אביסם באמצעות מותי. הם עסוקים בוורמס בניסיון להכריחני לחזור בי. התכחשותי תהיה כדלקמן: ‘בעבר אמרתי שהאפיפיור הוא נציג המשיח; עתה אני אומר שהוא האויב של האדון ישוע ושליחו של השטן’.”
לותר לא יעשה את הדרך המסוכנת בגפו. שלושה מרעיו הקרובים ביותר יתלוו אליו ואל שליח הקיסר. גם מלאנכתון השתוקק להצטרף אליהם. ליבו דבק בליבו של לותר והוא נכסף ללכת אחריו, אפילו לכלא או אלי מוות. אך לותר לא נעתר להפצרותיו. אם לותר ימות, שותף צעיר זה למלאכת התיקון חייב להמשיך במלאכה, שכן תקוותיה של הרפורמציה תלויות בו. אלה היו דבריו של מתקן הדת לכשנפרד ממלאנכתון: “אם לא אשוב, ואם אויביי יוציאוני להורג, המשך ללמד; דבוק באמת. עבוד במקומי… אם חייך ינצלו, למותי לא תהיה חשיבות רבה.” תלמידיו של לותר ואזרחים שנאספו כדי להיפרד ממנו, התרגשו מאוד. ההמונים שהבשורה נגעה בליבם נפרדו ממנו בדמעות, ומתקן הדת ורעיו יצאו לדרך מוויטנברג. בדרכם, הם ראו שליבם של בני האדם אפוף קדרות ותחושות מבשרות רע. בכמה ערים, הם לא התקבלו בכבוד. כשעצרו לחניית לילה, כומר ידידותי הביע את פחדיו כאשר הציג לפני לותר פורטרט של מתקן דת איטלקי שמת על קידוש אמונתו. למחרת, נודע להם כי כתביו של לותר גונו בוורמס. שליחים מטעם הקיסר הכריזו את צו הקיסר, וקראו לעם להביא את כתבי היד שהוצאו אל מחוץ לחוק, אל שופטי השלום. השליח שהתלווה ללותר, שחשש שמא הוא נמלך בדעתו, שאל אם ברצונו להמשיך במסע. לותר השיב: “אמשיך במסע, למרות שכל עיר תיאלץ להחרים אותי.” לותר התקבל בכבוד רב בארפורט. מוקף בהמונים שהעריצוהו, הוא עבר ברחובות שבהן התהלך לעיתים קרובות וקיבץ נדבות. הוא ביקר בתאו שבמנזר, והגה במאבקים שבזכותם הפציע האור שזרח על נשמתו – על גרמניה. הוא חש שעליו להטיף. אומנם נאסר עליו לעשות זאת, אך השליח שהתלווה אליו העניק לו היתר, והנזיר, שעסק בעבר בעבודות השחורות של המנזר, עלה עתה על הבימה. הוא דיבר אל הקהל, ואף ציטט מדברי המשיח: “השלום עימכם, “פילוסופים, מלומדים ומחברים,” אמר. “ניסיתי ללמד את בני האדם את הדרך לחיי הנצח, אך הם לא הצליחו להגיע ליעד. עכשיו, אספר לכם עליה. אלוהים הקים אדם אחד מן המתים, האדון ישוע המשיח, כדי שישמיד את המוות, יכפר על חטאים ויגיף את שערי הגיהינום. זוהי מלאכת הגאולה. המשיח ניצח! אלה בשורות טובות ומשמחות! אנו נושעים בזכות פועלו, ולא בזכות מעשינו… האדון ישוע המשיח אמר: ‘שָׁלוֹם לָכֶם’, ‘רְאוּ אֶת יָדַי… שֶׁאֲנִי הוּא.’ ‘אני לבדי נטלתי את חטאיכם, כיפרתי עליהם ופדיתי אתכם; ועתה, שלום לכם, אמר ה’.” לותר המשיך בדבריו, והראה שאמונה אמיתית מתבטאת בחיי קדושה. “מאחר שאלוהים גאל אותנו, הבה נבצע את מלאכתנו ואת פועלו בדרך שתסב לו קורת רוח. האם אתם עשירים? תנו את עושרכם כדי לספק את מחסורו של העני. האם אתם עניים? שרתו את העשיר והגישו לו עזרה. אם עמלכם נועד למענכם בלבד, השירות שאתם נותנים לאלוהים אינו אלא העמדת פנים ותו לא.” הקהל הקשיב כמכושף. לחם החיים נבצע למען הנשמות הללו שגוועו ברעב. המשיח רומם לפניהן כשם שרומם לפני אפיפיורים, שגרירים, צירים, קיסרים ומלכים. לותר לא התייחס כלל לסכנה שארבה לו. הוא לא ביקש לעורר את אהדת הציבור או לגרום לקהל לחשוב עליו. מתוך הגות במשיח, הוא שכח כליל את עצמו. הוא הסתתר מאחורי המושיע שנצלב בגולגולתא, וניסה אך ורק להציג את ישוע כגואל החוטאים. כשהמשיך במסעו, הוא עורר עניין רב בכל מקום שאליו הגיע. קהל להוט הלך בעקבותיו, וקולות ידידותיים הזהירוהו באשר לתכליתם של הקתולים. הם אמרו לו: “אתה תישרף בעודך בחיים. גופך יהפוך לאפר, בדיוק כמו שקרה לג’ון הס.” לותר השיב: “גם אם הקתולים ידליקו אש שתבער כל הדרך מוורמס לוויטנברג, ולהבותיה יגיעו לגן עדן, אעבור דרכה בשם ה’ ואתייצב לפניהם; אכנס למלתעותיו של ה’בהמות’ הזה, אשבור את שיניו ואכריז את האדון ישוע המשיח.” הבשורות על התקרבותו של מתקן הדת לוורמס עוררו סערת רוחות. רעיו חששו לגורלו ולביטחונו, ואויביו חששו שמא לא תצלח תכליתם. מאמצים רבים נעשו כדי להניאו מלהיכנס לעיר. הקתולים דרשו שהוא יגיע לביקור וישהה בטירתו של אביר ידידותי, ושם, כך הכריזו, כל הקשיים והבעיות ייפתרו ברוח טובה. ידידים ניסו לעורר את פחדיו באמצעות תיאור הסכנות שארבו לו. אך כל מאמציהם כשלו. לותר, שלא זז מעמדתו, הכריז: “גם אם וורמס מלאה בהמוני שדים, כמספר הרעפים המכסים את גגותיה, אכנס אליה.” כשלותר הגיע לוורמס, קהל גדול נאסף בשערי העיר כדי לקדם את פניו בברכה. כה גדולה הייתה ההתקהלות! התקהלות בסדר גודל כזה אפילו לא נאספה כדי לקדם את פני הקיסר בכבודו ובעצמו! ההתרגשות הייתה עזה, ומקרב הקהל עלה קול צורמני ונוגה, שקונן קינת אבל כאזהרה ללותר מפני הגורל המר המצפה לו. “אלוהים יהא מגיני,” אמר כאשר ירד מן הכרכרה. הקתולים לא האמינו שלותר יעז להגיע לוורמס, ולכן, הגעתו לעיר הדהימה אותם. הקיסר זימן מיד את חברי המועצה כדי לדון בדרך שינקטו בה. אחד הבישופים, קתולי אדוק, הכריז: “התייעצנו רבות בעניין. הוד מלכותך, מן הראוי שתיפטר מיד מן האיש הזה. האם זיגיסמונד לא הביא את ג’ון הס אל המוקד? איננו מחויבים לכבד רישיון מעבר של כופר או להנפיק לו רישיון כזה.” אך הקיסר אמר: “אין לנהוג כך. עלינו לקיים את הבטחתנו.” לפיכך הוחלט שמתקן הדת יזכה לומר את דברו בשימוע. כל העיר הייתה להוטה לראות את האיש המיוחד הזה, והמוני מבקרים נקהלו סביב מקום שהותו. לותר בקושי החלים מן המחלה שלקה בה לאחרונה; הוא היה תשוש מן המסע שארך שבועיים תמימים; היה עליו להכין את עצמו לאירועים המכריעים של יום המחרת, והוא נזקק לשקט ולמנוחה. אך כה עזה הייתה תשוקת העם לראותו, שהוא נהנה אך ורק משעות ספורות של מנוחה, עד שנאספו סביבו נכבדים, אצילים ואזרחים. היו ביניהם נכבדים רבים שתבעו בעוז מן הקיסר לתקן את העוולות שביצעה הכנסייה הקתולית. לדברי לותר, נכבדים אלה “יצאו לחופשי בעזרת הבשורה שבישרתי.” אויבים וחברים כאחד באו כדי לראות את הנזיר העשוי ללא חת, אך הוא קיבל את כולם בשלוות נפש והשיב לכולם בכבוד, בנימוס ובחוכמה. הוא הפגין תקיפות ואומץ. פניו החיוורים והכחושים, שאותות עמל וחולי ניכרו בהם, לבשו ארשת לבבית ואפילו שמחה. דבריו העמוקים והרציניים אזרו אותו בכוח שאפילו אויביו לא יכלו לעמוד נגדו. הן חבריו והן אויביו נמלאו פליאה. אחדים מהם היו משוכנעים שרוח ה’ נחה עליו; אחרים הכריזו, כפי שהפרושים הכריזו על המשיח: “שד בו!” למחרת זומן לותר למועצה. שליח מלכותי מונה להתלוות אליו ולהובילו אל היכל המשפט, אך הוא הגיע למקום לאחר קשיים רבים. האולם היה מלא מפה לפה בצופים שגדשו אפילו את המעברים, והיו להוטים לראות את הנזיר שהעז לקרוא תיגר על סמכותו של האפיפיור. כשלותר עמד להיכנס לאולם ולהתייצב לפני שופטיו, גנרל זקן שניצח בקרבות רבים, אמר לו ברוך: “נזיר מסכן! נזיר מסכן! נלחמת במלחמה שלא אני ואיש מן המצביאים, לא ידענו מעודנו במלחמותינו העקובות מדם. אך אם מטרתך צודקת ואתה בטוח בה, צעד קדימה בשם ה’, ואל תפחד ממאומה!”
