לבסוף, לותר עמד לפני המועצה. הקיסר ישב על כס מלכותו. הוא היה מוקף באנשי השם המפורסמים ביותר בממלכה. מעולם לא הופיע אדם לפני מועצה כה נכבדה כמו זו שמרטין לותר נקרא להתייצב לפניה, כדי למסור דין וחשבון על אמונתו. “הופעתו לפני המועצה הייתה כשלעצמה ניצחון בולט על האפיפיורות. האפיפיור הרשיע את האיש שניצב עכשיו לפני בית הדין, אשר באמצעות צעד זה בדיוק רומם את עצמו מעל האפיפיור. האפיפיור גזר חרם על האיש והוציאו מכלל החברה, ואף על פי כן, הוא זומן בנימוס ובכבוד והתקבל בידי המועצה האצילית והמכובדת ביותר בעולם. האפיפיור גזר עליו שתיקה נצחית, והנה עתה, הוא עמד לדבר לפני אלפי מאזינים קשובים שנאספו מכל קצווי ארצות הנצרות. מהפכה כבירה התחוללה בזכות לותר. הכנסייה ברומא כבר ירדה מכיסאה, והיה זה קולו של נזיר שגרם להשפלה זו.” בנוכחות שועי ונכבדי המועצה, נדמה היה שמתקן הדת הפשוט והצנוע נמלא יראה ומבוכה. כמה מן השרים שהבחינו במבוכתו פנו אליו, ואחד מהם לחש לו: “אל תירא מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף, שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּם לַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ.” שר אחר אף הוא ציטט מדברי ישוע כשאמר לו: “לִפְנֵי מוֹשְׁלִים וּמְלָכִים תּוּבְאוּ בִּגְלָלִי… אַל תִּדְאֲגוּ אֵיךְ וּמַה תְּדַבְּרוּ, כִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יִנָּתֵן לָכֶם מַה לּוֹמַר. שֶׁכֵּן, לֹא אַתֶּם תְּדַבְּרוּ, אֶלָּא רוּחַ אֲבִיכֶם הִיא אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בָּכֶם.” כך הובאו דברי המשיח לפני שועי עולם כדי לחזק את משרת המשיח בשעת משפטו. לותר התבקש לשבת מנגד לכס הקיסר. דממה עמוקה ירדה על האספה ההמונית. או אז, אחד משרי המלכות קם, הצביע לעבר אוסף כתביו של לותר ודרש ממתקן הדת לענות על שתי שאלות: “האם הוא מודה שאלה כתביו?” “והאם הוא מוכן לחזור בו מן הרעיונות שאותם קידם בכתביו?” שמות הספרים הוקראו בקול רם. לותר השיב לשאלה הראשונה ואמר שהוא מודה שאלו הם כתביו. “באשר לשאלה השנייה,” אמר, “מכיוון שמדובר בסוגיה הקשורה לאמונה, לגאולת נשמות ולדבר ה’ – האוצר היקר ביותר בשמיים ובארץ – יהיה פזיז ומסוכן מדיי בעבורי להשיב עליה בלא להקדיש לה מחשבה. אני עלול לאשרר פחות ממה שדורשות הנסיבות, ומאידך, לאשרר יותר ממה שהאמת מחייבת; בכל מקרה, חלה עליי פסיקתו של ישוע: ‘כָל הַמְכַחֵשׁ בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, גַּם אֲנִי אֲכַחֵשׁ בּוֹ לִפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם.’ [מתי, י’ 33]. מסיבה זו, הנני מפציר בהוד מלכותך במלוא הענווה, לתת לי זמן כדי שאוכל להשיב על השאלה מבלי לפגוע בדבר ה’.” בתגובתו השקולה והאדיבה לותר פעל בתבונה. דבריו שכנעו את המועצה שהוא אינו פועל מתוך להט או דחף רגעי. איש לא ציפה מאדם כה חצוף, בוטה ובלתי מתפשר להפגין שלווה, קור רוח ושליטה עצמית כאלה; איפוקו העצמי העצים אותו ואפשר לו להשיב בזהירות, בדייקנות, בחוכמה ובכבוד, אשר הפתיעו ואכזבו את יריביו ואף פגעו בגאוותם. למחרת, יהיה עליו להופיע לפני המועצה כדי לתת את תשובתו הסופית. לזמן מה צנח ליבו בקרבו כאשר הגה בכוחות שקמו והתאחדו כדי להילחם באמת. אמונתו התערערה; פחד, חיל ורעדה ירדו עליו, ואימה נוראה אפפה אותו. הסכנות שארבו לו נראו לו גדולות שבעתיים; נדמה היה לו שאויביו עומדים לנחול ניצחון, ושכוחות האופל יגברו עליו. עבים התחשרו מעליו ואיימו לנתקו מאלוהים. הוא נכסף לתחושת הביטחון שמעניק ה’ צבאות. מתוך היגון העז שאפף את רוחו, הוא נפל אפיים ארצה ושפך את זעקות ליבו השבור, שאיש זולת אלוהים אינו יכול להבינן לאשורן. “אנא, אלוהים,” התחנן, “מלך מלכי המלכים הנצחי! כמה נורא הוא העולם! ראה כיצד הוא פוער את פיו כדי לבולעני חיים! ראה כמה חלשה אמונתי בך!… אם אני אמור להסתמך על כוח כלשהו בעולם הזה – הכול אבוד… צלצול פעמון הלוויה מבשר את קיצי… גזר דיני נחרץ… אתה אלוהיי! עזור לי לעמוד מול חוכמת העולם הזה. אני מפציר בך, עשה זאת… באמצעות גבורתך האדירה… המלאכה אינה שלי, שלך היא. כל מה שקורה כאן אינו מענייני… אין לי דבר כדי להתמודד בעזרתו מול אנשי העולם הדגולים האלה… אך המטרה, שלך היא… והיא צודקת ונצחית… אל נאמן ונצחי עזור לי! איני שם מבטחי באדם… כל מה שנובע מן האדם מתנודד בחוסר יציבות, כל מה שנובע ממנו חייב ליפול… בחרת בי למלאכה זו… לכן, אלוהיי, עשה את רצונך; אל תעזבני, למען בנך האהוב, ישוע המשיח, מגני, שריוני, מעוזי.” יד ההשגחה החכמה אפשרה ללותר להבין את הסכנה שארבה לו, וזאת כדי שלא יבטח בכוחו ויזנק בביטחון עצמי מופרז לתוך בור הסכנה. אך האימה שאחזה בו לא נבעה מפחד מן הסבל, העינויים או המוות, שכל הנראה משמשו ובאו עליו. הוא חש כי אין בכוחו להתמודד עם המשבר שפקד אותו. מטרת האמת עלולה להינזק בשל חולשתו. הוא נאבק באלוהים, לא למען ביטחונו שלו, אלא למען ניצחון הבשורה. בדומה לישראל בליל המאבק עם מלאך ה’ על גדות הנחל הבודד, כה עזים היו ייסוריי והתחבטויות נפשו. בדומה לישראל, הוא שרה עם ה’. מתוך חוסר אונים משווע התחזקה אמונתו במושיע, הגואל האדיר. ההבטחה שהוא לא יעמוד לבדו לפני המועצה, חיזקה אותו. השלווה שבה לנשמתו. הוא שש על ההזדמנות לרומם את דבר ה’ לפני מושלי האומה. בעודו הוגה ללא הרף באלוהים, הוא התכונן למאבק הממשמש ובא עליו. הוא הגה תוכנית לתשובה שייתן, בחן קטעים מכתביו, ומצא בכתבי הקודש הוכחות הולמות שיאששו את טיעוניו. או אז, לאחר שהניח את יד שמאלו על הספר הקדוש שהיה פתוח לפניו, הוא נשא את יד ימינו השמיימה, ונשבע “לדבוק תמיד בבשורה, ולהתוודות על אמונתו ללא חשש, גם אם יהא עליו לחתום את עדותו בדמו.” לאחר מכן, כאשר הובל שוב לפני המועצה, לא ניכרו בארשת פניו פחד או מבוכה. רגוע ושלוו, ועם זאת, אמיץ ואצילי, הוא עמד כעד איתן של ה’ בקרב גדולי ושועי הארץ. השר המלכותי תבע ממנו עתה למסור את החלטתו: “האם בחפצו להתכחש למשנתו, אם לאו?”
לותר השיב בענווה ובשקט, נטול תקיפות או להט. התנהגותו הייתה עכשיו שונה וכולו אמר כבוד; הוא הפגין ביטחון ושמחה שהפתיעו את חברי המועצה. הוא אמר: “הוד רוממותך הקיסר, שרים נכבדים, אדונים רבי חסד! היום מופיע אני לפניכם בענווה רבה בהתאם לרצונכם. מפציר אני בהוד רוממותך, בהוד מעלתך האצילי, בעזרת חסדי ה’, להטות אוזן לדבריי, ולשמוע באהדה את כתב ההגנה שלי על המטרה שאני בטוח בצדקתה ובנכונותה. בתשובתי, לא אשתמש בלשון המשפטית של היכל המשפט; סלחו לי, שכן אינני בקי בה. איני אלא נזיר עני המתבודד בתאו, העמל אך ורק למען תהילת האל.” ואז, בתשובה לשאלה שנשאל, הוא הצהיר כי כתביו שפורסמו עוסקים במגוון נושאים ואינם זהים. באחדים מהם הוא דן באמונה ובגמילות חסדים, ואפילו אויביו הכריזו שאין בהם דופי, ואף שהינם ראויים ומועילים. הסוג השני בכתביו חושף את השחיתות ואת מעשי העוולה של שלטון האפיפיורות. שלילת הכתבים הללו תחזק את רודנותה של הכנסייה הקתולית ותפתח דלת רחבה יותר לכפירות כבירות יותר. בסוג השלישי בכתביו, הוא תוקף אנשים מסוימים שהגנו על רעות חולות שרווחו בחברה. באשר להם, הוא מודה ומתוודה כי נהג בהם בתוקפנות רבה יותר מן הנדרש. הוא אינו טוען שהוא חף מטעויות, אך אפילו את הספרים האלה הוא אינו יכול לשלול, שכן הדבר יחזק את אויבי האמת, והללו ינצלו את ההזדמנות לדכא ולמחוץ את חסידי ה’ באכזריות רבה יותר. “אבל הנני רק בן אדם, ולא אלוהים,” הוא המשיך, “ואני מגן על עצמי כפי שעשה המשיח, אשר אמר שאם דיברתי רעות, העדתי על הרוע. אך בחסד ה’, מפציר אני בהוד רוממותך או בכל אדם אחר, להוכיח לי שאני טועה, תוך הסתמכות על כתבי הנביאים והשליחים, ויהי מה. ברגע שאשתכנע בכך, אחזור בי מיד מכל טעויותיי, ואהיה הראשון להשליך את ספריי לאש. מה שאמרתי בזה הרגע יוכיח לכם ששקלתי בכובד ראש את הסכנות שאני נחשף אליהן; אך אין הן מפחידות אותי כהוא זה; אדרבה, אני שמח מאוד לראות היום את הבשורה כסלע מחלוקת עתיק יומין. זה טיבו וזה ייעודו של דבר ה’. המשיח אמר: ‘לֹא בָּאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם אֶלָּא חֶרֶב’ (מתי, י’ 34). אלוהים נפלא ונורא הוא בכל דבריו ועצותיו. הבה נקפיד במאמצינו ליישב מחלוקות, שמא נילחם בדבר ה’ הקדוש, ונמיט על ראשנו מבול איום ונורא של סכנות איומות, אסון עכשווי ואבדון נצחי… אוכל לתת לכם דוגמאות הלקוחות מדבר ה’. אוכל לדבר על שליטי מצרים, על מלכי בבל או על עם ישראל, שהמיטו על עצמם את חורבנם כאשר החליטו לכונן את שלטונם בעזרת אמצעים שנראו להם זהירים ושקולים. אלוהים ‘מַּעְתִּיק הָרִים, וְלֹא יָדָעוּ’ (איוב ט’ 5).” לותר דיבר גרמנית; עתה הוא התבקש לחזור על דבריו בלטינית. חרף עייפותו בשל הנאום המתיש הקודם, הוא הציג עכשיו את דבריו באותה בהירות ובאותו מרץ שאפיינו את נאומו הראשון. יד ההשגחה הייתה בדבר. עיני רוחם של רבים מן השרים כה התעוורו מן השקרים, הטעויות והאמונות הטפלות, שבנאומו הראשון נבצר מהם לתפוס את עוצמת נימוקיו; אך כאשר חזר עליהם, עלה בידם להבין אותם בבהירות. אלה שעצמו את עיניהם לאור והחליטו בנחישות שלא לקבל את האמת, זעמו מעוצמת דבריו. כאשר סיים את דבריו, דובר המועצה אמר בכעס: “לא השבת על השאלה. אנו דורשים תשובה ברורה ומפורשת. האם תחזור בך, אם לאו?” ומתקן הדת השיב: “מכיוון שהוד רוממותך והשרים הנכבדים דורשים תשובה פשוטה, ברורה וישירה, אענה לכם: איני יכול להפקיד את אמונתי בידי האפיפיור או המועצות ולקבל את מרותם, שכן ברור כצהרי היום שהם שבים ונופלים לתורות שקר, ואפילו לסתירות בוטות. לכן אלמלא התבססה אמונתי על הוכחות מכתבי הקודש ונימוקים הגיוניים כבדי משקל; אלמלא הסתפקתי בפסוקים שציטטתי, ואלמלא היה כושר שיפוטי כפוף לדבר ה’, לא הייתי יכול לחזור בי לגבי דבר מדבריי, ולא הייתי רוצה לחזור בי; שכן אין זה ראוי שמשיחי ידבר בניגוד למצפונו. כאן אני נוטל את עמדתי; איני יכול לנהוג אחרת. אלוהים עדי ועזרי! אמן.” כך עמד האיש הישר הזה על הבסיס האיתן של דבר ה’. אור השמיים זרח על פניו. גדולתו, טוהר אופיו, שלוותו ושמחת לבבו נגלו לעיני כול בזמן שדיבר נגד כוחו של השקר, והעיד על עליונות האמונה אשר מנצחת את העולם. פליאה אחזה באספה כולה, שנותרה דוממת לזמן מה. בתשובתו הראשונה דיבר לותר בקול נמוך ובטון רוחש כבוד, כמעט כנוע. הקתולים ראו בזה הוכחה לכך שאומץ ליבו החל לפוג. הם ראו בבקשת הדחייה שלו אך ורק הקדמה לנאום התכחשותו. צ’ארלס, שהבחין בבגדיו הפשוטים והבלים, בגופו הכחוש ובפשטות נאומו, הכריז בלעג: “האיש הזה לעולם לא יעשה ממני כופר.” האומץ והתקיפות שלותר הפגין כאן, כמו גם העוצמה והבהירות של דבריו המנומקים, הפליאו את כל הנוכחים. הקיסר שנמלא הערצה, הכריז: “הנזיר מדבר עם לב העשוי ללא חת ובאומץ שלא ניתן לערערו.” רבים מן השרים הגרמניים הביטו בגאווה ובשמחה בנציג אומתם.
