העימות הגדול – יום 29

פרק י’ 

התקדמות הרפורמציה בגרמניה 

היעלמותו המסתורית של לותר עוררה חרדה בכל רחבי גרמניה. הופצו שמועות פרועות, ורבים האמינו שהוא נרצח. האבל היה גדול, לא רק בקרב חבריו הקרובים, אלא אף בקרב רבבות בני אדם שלא צידדו ברפורמציה בגלוי. רבים נשבעו בשבועה חגיגית לנקום את מותו. מנהיגי הקתולים חזו באימה בעוצמת הרגש שכוון נגדם. על אף שבתחילה הם צהלו על מותו כביכול של לותר, במהרה כל מה שרצו היה להסתתר מפני זעמו של הציבור. אויביו של לותר לא הוטרדו כל כך מצעדיו הנועזים ביותר בזמן שחי בקרבם, כפי שהוטרדו עכשיו, כשכבר לא נמצא בקרבם. אלה שביקשו ברוב זעמם להשמיד את מתקן הדת הנועז, נמלאו פחד לאחר שהפך לאסיר חסר ישע. אחד מהם אמר: “הדרך היחידה לחלץ את עצמנו היא להאיר את אבוקותינו ולחפש אחר לותר ברחבי העולם, עד שנשיבו לאומה שתסכים לקבלו.” דומה שהצו שכונן הקיסר היה “חסר שיניים”. נציגי האפיפיורות נמלאו זעם כאשר נוכחו לדעת כי הצו זכה לתשומת לב מועטה בלבד, בהשוואה לתשומת הלב שגורלו של לותר זכה בה. הבשורות על שהייתו במקום מוגן ובטוח, על אף שהוחזק שם כאסיר, הרגיעו את חששות העם, אך עדיין הלהיבו ועוררו את העם לצדד בו. כתביו הוקראו בלהט רב יותר מאי פעם. אנשים רבים מאוד הצטרפו לתכליתו של גיבור זה, שהגן על דבר ה’ תחת סיכונים נוראיים. הרפורמציה הלכה והתעצמה. הזרעים שלותר זרע נבטו והנצו בכל מקום. בזכות היעדרותו הושלמה מלאכה שהיה נבצר ממנו להשלימה אלמלא כן. עובדים אחרים שעמלו על הרפורמציה חשו כי מחויבות חדשה הוטלה עליהם, עכשיו, כשמנהיגם הדגול הוסר מקרבם. באמונה חדשה ובלהט חדש הם התקדמו ועשו כמיטב יכולתם כדי שהמלאכה שהחלה בדרך כה אצילית, לא תופרע. אך השטן לא ישב בחיבוק ידיים. עתה, הוא ניסה לחולל את מה שניסה לחולל בכל תנועת רפורמציה אחרת – להוליך שולל ולהשמיד את בני האדם בכך שנתן להם במרמה זיוף במקום מלאכת תיקון דת נאמנה ואמינה. כשם שקמו משיחי שקר במאה הראשונה של הקהילה המשיחית, כך קמו נביאי שקר במאה השש עשרה. קומץ אנשים שהושפעו מן ההתרגשות שאחזה בעולם הדתי, דמיינו שהם קיבלו התגלויות מיוחדות מן השמיים, וטענו כי ה’ מינה אותם לבצע את הרפורמציה במלואה, שהחלה, כך הכריזו, בידי לותר, אך בקול ענות חלושה. למעשה, הם ביטלו את ההישגים שהשיג לותר במלאכת התיקון שלו. הם דחו את העקרונות הכבירים שהיוו את התשתית של הרפורמציה: שדבר ה’ הוא-הוא חוק האמונה ויישומה בפועל; ובכך החליפו את המדריך המהימן הזה, שאינו שוגה לעולם, בצו ליבם ההפכפך וברגשותיהם והתרשמויותיהם המתנודדים. באמצעות צעד זה של דחיית גלאי השקרים והטעויות הכביר, נסללה הדרך לשטן לשלוט במוחם של בני האדם, ולעשות בהם ככל אוות נפשו. אחד מאותם נביאי שקר טען כי המלאך גבריאל הדריך ולימד אותו. אחד מתלמידיו שזנח את לימודיו ודבק בו, הכריז כי ה’ בכבודו ובעצמו חננו בחוכמה וביכולת לפרש את דברו. חסידים נוספים שנמשכו לקנאות דתית חברו אליהם. פעולותיהם של קנאים אלה עוררו סערה רבה. דרשותיו של לותר גרמו לבני האדם בכל מקום לחוש בצורך ברפורמציה, ועתה, מספר אנשים כנים הלכו שולל אחרי טענותיהם היומרניות של נביאים חדשים אלה. מנהיגי התנועה נסעו לוויטנברג ושטחו את טענותיהם באוזני מלנכתון ועמיתיו. הם אמרו: “נשלחנו בידי ה’ כדי ללמד את העם. קיבלנו התגלויות מיוחדות מאלוהים בכבודו ובעצמו, ולכן אנו יודעים מה עומד לקרות. אנו שליחים ונביאים, ואנו מתייחסים אל דוקטור לותר כמו לאמיתות הדברים שאנו אומרים.” מתקני הדת הופתעו ונבוכו. הם טרם נתקלו בתופעה כזו, ולכן לא ידעו כיצד לנהוג. מלנכתון אמר: “באנשים אלה מפעמת רוח בלתי רגילה, אך מיהן הרוחות הללו? מחד, הבה ניזהר שמא נכבה את רוח האלוהים, מאידך, הבה נישמר פן נפותה בידי רוח השטן.” אולם, פרי הבאושים של התורה החדשה נחשף במהרה. מוריה הנחו את בני האדם להתעלם מכתבי הקודש או לפנות להם עורף. במוסדות הלימוד קמה מהומה. סטודנטים שהתירו כל רסן זנחו את לימודיהם ופרשו מן האוניברסיטאות. האנשים שראו בעצמם מוכשרים וראויים להוביל את מלאכת הרפורמציה, הצליחו אך ורק להביאה לסף חורבן. ביטחונם של הקתולים שב על כנו והם הכריזו בשמחה: “עוד מאמץ אחד, והכול יהיה בידינו.” לותר, שישב בוארטבורג ושמע על המתרחש, אמר בדאגה אמיתית: “תמיד ציפיתי שהשטן יכה בנו במגפה הזו.” הוא הבין את טיבם האמיתי של נביאים מתחזים אלה, וראה את הסכנה שארבה למטרת האמת. ההתנגדות שספג מן האפיפיור והקיסר, לא עוררה בו מבוכה ומצוקה כה גדולות כפי שהוא חש כעת. האנשים שהצהירו כי הם ידידיה המושבעים של הרפורמציה, הפכו לאויביה הגדולים ביותר. הם השתמשו באמיתות שהביאו לליבו שמחה רבה ונחמה גדולה, כדי לעורר מחלוקת ומבוכה בקהילת המשיח. רוח ה’ היא זו שדרבנה את לותר במלאכת תיקון הדת וסייעה לו להתעלות על עצמו. הוא לא התכוון לקחת על עצמו את תפקיד המתקן ולחולל שינויים כה קיצוניים. הוא היה אך ורק כלי שרת ביד ההשגחה הכול יכולה. ועם זאת, לפעמים הוא רעד וחרד לגורל תוצאות מלאכתו. פעם אמר: “אילו ידעתי שמשנתי תפגע באדם אחד, עני ואלמוני ככל שיהיה – ואת זה אין היא יכולה לעשות שכן היא-היא הבשורה עצמה – הייתי מעדיף למות בעשרה מיתות מאשר לא לחזור בי ולבטלה.” עתה, ויטנברג, לב ליבה של הרפורמציה, נפלה במהרה תחת שלטון הקנאות וההפקרות. מצב נוראי זה לא נבע מכתביו של לותר, על אף שברחבי גרמניה האשימוהו אויביו בכך. במר ליבו, הוא תהה לפעמים: “האם יהיה זה קיצה של מלאכת הרפורמציה הכבירה?” אך בזמן שנאבק עם אלוהים בתפילה, שלום ושלווה שבו וזרמו אל ליבו. הוא אמר: “המלאכה אינה שלי, שלך היא; אתה לא תניח לה להישחת באמצעות אמונות טפלות או קנאות עיוורת.” אך המחשבה על כך שהוא יתרחק מן המאבק בשעת משבר כזו, הייתה קשה מנשוא. הוא החליט לשוב לוויטנברג. ללא דיחוי יצא לדרך במסעו המסוכן, שכן היה נתון תחת חרם בצו הממלכה. לאויביו הותר ליטול את חייו, ועל חבריו נאסר לסייע לו או להעניק לו מקלט. בנוסף, הממשל נקט באמצעים החמורים ביותר נגד חסידיו. אך לותר ראה שמלאכת הבשורה מצויה בסכנה, ולכן יצא להילחם ללא חת למען האמת בשם ה’. במכתב שכתב לאלקטור, הוא ציין את כוונתו לעזוב את וארטברג. כך כתב: “אבקש ליידע את הוד מעלתך כי בכוונתי לצאת לוויטנברג תחת הגנה עוצמתית יותר מזו של אלקטור. אינני מתכוון להפציר בהוד מעלתך; אינני מעוניין בהגנתך. אדרבה, אני מעוניין להגן על הוד מעלתך. אילו ידעתי שהוד מעלתך יכול להגן עליי או עשוי להגן עליי, לא הייתי בא לוויטנברג. אף חרב רגילה לא תוכל לקדם את התכלית הזו; אלוהים חייב לעשות את כל זה ללא עזרת אדם או שיתוף הפעולה של בני האדם. מי שיש לו את האמונה הגדולה ביותר, ברשותו המגן המועיל ביותר.” במכתב שני, שאותו כתב בדרך לוויטנברג, הוא הוסיף: “מוכן אני לשאת את מורת רוחך, הוד מעלתך, ואת כעסו של העולם כולו. האם בני ויטנברג אינם צאן מרעיתי? האם אלוהים לא הפקידם בידי? האם אינני חייב, אם יעלה הצורך, למסור את חיי בעבורם? זאת ועוד, חוששני שנחזה ברחבי גרמניה במרד שבאמצעותו יעניש ה’ את אומתנו.” בזהירות רבה ובענווה רבה, ועם זאת, בהחלטיות ובנחישות, הוא החל את מלאכתו. הוא אמר: “עלינו להפריך ולסלק בעזרת דבר ה’ כל דבר שקנה לו אחיזה והשפעה באמצעות האלימות. לא אנקוט בכוח הזרוע נגד אמונות טפלות וכפירה. אני חותר לבטל את הכפייה. עמלתי למען חירות המצפון. חירות היא תמציתה של האמונה.” במהרה הודיעו בוויטנברג שלותר שב לעיר, ושהוא עומד להטיף. ההמונים נהרו מכל עבר והכנסייה נמלאה מפה לפה. לאחר שעלה לבימה, הוא לימד, הוכיח והזהיר את חסידיו בחוכמה ובעדינות רבה. כשדיבר על דרכם של אלה שנקטו באמצעים אלימים כדי לבטל את המיסה, הוא אמר: “המיסה היא דבר רע. אלוהים מתנגד לה. יש לבטלה, ואני אדאג לכך שבכל מקום עצם הבשורה היא זו שתתבשר. אך איש בל יעקור את המיסה בכוח הזרוע. עלינו להניח לאלוהים לחולל את התוצאות. לא אנו אמורים לפעול, אלא דברו. ‘מדוע זה ככה?’ אתם שואלים. מפני שלבבות בני האדם אינם בידי כחומר ביד היוצר. יש לנו את הזכות לדבר, אך לא לפעול להסרתה. הבה נטיף; כל השאר שייך לאלוהים. אם אשתמש בכוח הזרוע, מה ארוויח מזה – חיבה מזויפת, מראית עין של נימוס, אחידות קלושה וצביעות? אך לא תהיה אמונה כנה הנובעת מן הלב, לא תהיה אהבה אמיתית. בהעדר אמונה ואהבה כאלה, הכול חסר, ואני לא אראה בכך ניצחון. אלוהים מחולל הרבה יותר באמצעות כוחו הפשוט של דברו, מאשר מה שאתם ואני והעולם כולו יכולים לחולל ולהשפיע באמצעות מאמצים משותפים. אלוהים כובש את הלב, וכאשר הלב נכבש, הניצחון הוא מוחלט. 

“מוכן ומזומן אני להטיף, להתווכח, לכתוב, אך לא אכריח איש להאמין, שכן אמונה היא צעד של בחירה מרצון. היזכרו במה שעשיתי בעבר. יצאתי נגד האפיפיור, נגד כתבי המחילה ונגד הקתולים, אך לא נהגתי באלימות ולא עוררתי מהומות. הצגתי את דבר ה’, הטפתי, בישרתי וכתבתי, ואז חדלתי. ובזמן ששכבתי וישנתי… דבר ה’ שהטפתי מוטט את כוחו של האפיפיור עד עפר; אף שר או קיסר לא הנחיתו מעולם מכת מחץ כזו. אני עצמי כמעט שלא עשיתי דבר; כוחו של דבר ה’ הוא שחולל זאת. אילו נקטתי בכוח הזרוע, גרמניה הייתה נמלאת שפיכות דמים. ומה הייתה התוצאה? הרס וחורבן של הגוף והנשמה. לפיכך, השתתקתי, והנחתי לדבר ה’ לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה.” 

יום אחר יום, במשך שבוע תמים המשיך לותר להטיף לקהל להוט ששתה את דרשותיו בצמא. דבר ה’ שבר את קסמה של ההתלהמות הפנאטית. כוח הבשורה החזיר את התועים אל דרך האמת. ללותר לא היה שום רצון לפגוש את קנאי הדת שדרכם הניבה רוע כה גדול. הוא ידע ששיקול הדעת שלהם מעורער, ושתאוותיהם מושלות בהם; הוא ידע שבעוד שהם מתיימרים להיות נציגי השמיים שזכו לתובנות מיוחדות, הם לא יסבלו שום התנגדות, ולו הקלה ביותר, ושום תוכחה או עצה, אפילו האדיבה ביותר. הם ייחסו לעצמם (שלא בצדק) סמכות עליונה, ודרשו שכל אדם יכיר בדרישותיהם ללא עוררין. אולם, קנאי דת אלה ביקשו להיפגש איתו, ולכן הסכים לכך. אך משום שהצליח לחשוף את יומרותיהם, עזבו הנוכלים את ויטנברג באופן מיידי. הקנאות הדתית נעצרה לזמן מה, אך שנים ספורות לאחר מכן פרצה ביתר עוז ובאלימות רבה יותר, ותוצאותיה היו נוראות יותר. לותר אמר בנוגע למנהיגי התנועה הזו: “לדידם, כתבי הקודש אינם אלא אות מתה; הם החלו לזעוק: ‘רוח הקודש! רוח הקודש!’ אך אין ספק שלא אלך בעקבות הרוח המנחה אותם. ישמרני האל ברוב חסדו וחמלתו מכנסייה שיש בה אך ורק חברים כאלה. חפץ אני להתחבר עם הענווים, עם החלשים, עם החולים, שיודעים מהם חטאיהם, שנאנחים וזועקים לא הרף לאלוהים מקרב לב כדי לזכות בנחמתו ועזרתו.”