העימות הגדול – יום 31

פרק י”א 

מחאת  הנסיכים 

אחת העדויות האציליות ביותר שנמסרו בעד הרפורמציה הייתה המחאה שהציגו הנסיכים הנוצריים של גרמניה, במועצה שהתכנסה בספירס, בשנת 1529. האומץ, האמונה והנחישות של אנשי ה’ אלה, השיגו למען הדורות הבאים את חירות המחשבה והמצפון. מחאתם העניקה לכנסייה המתוקנת את השם “הכנסייה הפרוטסטנטית”, ועקרונותיה הם-הם התמצית של הדת הפרוטסטנטית. יום אפל ומסוכן בא על הרפורמציה. חרף הצו שיצא מוורמס, שהכריז על לותר כפורע חוק ואסר על לימוד משנתו ועל אמונה בה, שררה בממלכה סובלנות דתית. יד ההשגחה בלמה את הכוחות שהתנגדו לאמת. צ’ארלס החמישי היה נחוש בדעתו להצמית את הרפורמציה, אך בכל פעם שנשא את ידו כדי להכות בה, היא אולצה להחטיא את המטרה. פעם אחר פעם נראה החורבן המידי של כל מתנגדי הכנסייה הקתולית בלתי נמנע. אך ברגע המכריע, צבאות הטורקים נחתו בגבול המזרחי, ומלך צרפת, או אפילו האפיפיור בכבודו ובעצמו, שקינא בכוחו המתעצם של הקיסר, נלחמו בו. וכך, בקרב המלחמות והמהומות שפרצו בין העמים, הרפורמציה הלכה והתחזקה, הלכה והתפשטה. ואולם, לבסוף, השליטים הקתוליים שמו קץ לריב הדמים כדי להתאחד נגד מחוללי הרפורמציה. המועצה שהתכנסה בספירס ב-1526 העניקה לכל מדינה חירות בענייני הדת, עד לקיום האספה של המועצה הכללית. אך ברגע שחלפו הסכנות שהצליחו להשיג חירות זו, זימן הקיסר מועצה שנייה שתתכנס בספירס ב-1529, במטרה להצמית את הכפירה. התוכנית הייתה להשפיע על הנסיכים בדרכי נועם להתייצב לצד הכנסייה כנגד הרפורמציה. אך אם התוכנית לא תצלח, צ’ארלס היה מוכן ומזומן לאחוז בחרב. הקתולים צהלו. רבים מהם נהרו לספירס, והפגינו את עוינותם כלפי מתקני הדת ותומכיהם קבל עם ועולם. מלאנכתון אמר: “אנו השיקוץ והפסולת של העולם; אך המשיח יביט משמיים בחסידיו הדלים ויגן עליהם.” על הנסיכים האוונגליים שנכחו באספת המועצה נאסר אפילו לשמוע את הבשורה במשכנותיהם. אך אנשי ספירס שצמאו לדבר ה’ נהרו, וזאת, חרף האיסור לטקסי הדת שנערכו בכנסיית האלקטור של סקסוניה. צעד זה החיש את המשבר. מסר מלכותי שהוכרז במועצה קבע שהיות שההחלטה להעניק את חירות המצפון עוררה הפרות סדר כה כבירות, נדרש הקיסר לבטל את חירות המצפון. צעד שרירותי זה עורר את זעמם ופחדיהם של המשיחיים האוונגליים. אחד מהם אמר: “המשיח נפל שוב לידיהם של קיפא הכוהן הגדול ופילטוס.” הקתולים נעשו אלימים יותר. קתולי קנאי הכריז: “הטורקים טובים יותר מהלותרנים, שכן הטורקים צמים במועדי הצום שלהם, ואילו הלותרנים מחללים את ימי הצום. אם עלינו לבחור בין כתבי הקודש של ה’ לבין הטעויות הישנות של הכנסייה, שומה עלינו למאוס בכתבי הקודש.” מלאנכתון אמר: “כל יום, פאבר משליך אבן חדשה על תומכי הבשורה קבל עם ועדה.” סובלנות דתית כוננה באופן חוקי, והמדינות האוונגליות החליטו להתנגד להפרת זכויותיהן. לותר, שהיה עדיין נתון תחת חרם המועצה בוורמס, לא הורשה להופיע בכנס בספירס. אך את מקומו מילאו עמיתיו לשירות, והמלכים שה’ הקים כדי להגן על מטרתו בשעת חירום זו. פרדריק האציל מסקסוניה, מגינו הקודם של לותר, יצא מן התמונה עקב מותו; אך הדוכס יוחנן, אחיו ויורשו של פרדריק, קיבל את הרפורמציה בשמחה, ובזמן שנהג בדרכי נועם ושלום, הפגין מרץ רב ואומץ לב בכל העניינים הנוגעים למטרות האמונה. הכמרים דרשו שהמדינות שקיבלו את הרפורמציה ייכנעו לסמכותה המשפטית של הכנסייה ברומא. מאידך, מתקני הדת דרשו את החירות שהוענקה להם בעבר. הם לא יכלו להסכים לכך שהכנסייה ברומא תשלוט שוב במדינות שקיבלו את דבר ה’ בשמחה כה רבה. כפשרה, הוצע לבסוף שבמקום שבו הרפורמציה לא כוננה, הצו שיצא בוורמס ייאכף בחומרה, ושבמדינות האוונגליות המועדות לסכנת הפיכה לא תבוצע שום רפורמה חדשה, לא ייערכו דרשות בסוגיות שנויות במחלוקת, טקסי המיסה ייערכו ללא התנגדות, ואף קתולי לא יורשה לאמץ את הדת הלותרנית. ההצעה זכתה לאישור המועצה, לשביעות רצונם המלאה של הכמרים והבישופים הקתולים. אילו צו זה ייאכף, הרפורמציה לא תוכל להתפשט לאזורים שטרם הגיעה אליהם, ולא תכונן על בסיס איתן במקומות שהגיעה אליהם. חירות הדיבור תיאסר. המרות דת ייאסרו. כל ידידי ותומכי הרפורמציה נדרשו לקבל על עצמם מידית את האיסורים וההגבלות הללו. תקוות העולם עמדו להתנפץ. כינונה מחדש של עבודת האל הקתולית תקים לתחייה את העוולות הישנות; שוב תימצא לכנסייה הקתולית הזדמנות פז לחיסולה הסופי של מלאכת התיקון שכבר טולטלה בידי קנאות דתית ומחלוקות. כשחברי הקבוצה האוונגלית התכנסו לדיון, הם הביטו איש ברעהו באימה מוחלטת. הם שאלו זה את זה: “מה נוכל לעשות?” סוגיות הרות גורל עמדו על הכף. “האם על מנהיגי הרפורמציה להיכנע ולקבל את הצו?” באיזו קלות היו עלולים מתקני הדת לשדל איש את רעהו לנקוט בדרך שגויה בשעת משבר קשה זו! כה רבות היו האמתלות הסבירות והסיבות ההגיוניות שהם יכלו למצוא כדי להיכנע! 

הנסיכים הלותרנים זכו בחירות לקיים את דתם לפי ראות עיניהם. אותה טובה הוענקה לכל נתיניהם, שטרם העברת צו זה קיבלו את ההשקפות של תיקון הדת. האם זה לא היה אמור לספקם? כמה סכנות רבות תמנע הכניעה לצו?! אילו קשיים נעלמים ובעיות לא מוכרות יצוצו עם ההתנגדות? מי יודע אילו הזדמנויות צופן בחובו העתיד? הבה נחבוק את השלום; הבה נאחז בענף עץ הזית שרומא מושיטה לעברנו, ונאחה את פצעיה של גרמניה. עם טיעונים כגון אלה יכלו מתקני הדת להצדיק את קבלת הדרך שתביא במהרה לתבוסת מטרתם. “מלאי שמחה, הם הביטו בעיקר שההסדר הושתת עליו, ופעלו באמונה. מה היה עיקר זה? הזכות של הכנסייה הקתולית לדכא את המצפון ולאסור על בדיקה וחקירה חופשית. אך האם הם ונתיניהם הפרוטסטנטים לא הורשו ליהנות מחופש דת? כן, כחסד, במיוחד כתנאי שצוין בהסדר, אך לא כזכות. במה שקשור לכל מה שמחוץ להסדר זה, העיקרון הכביר של הסמכות הוא שקובע; המצפון נשאר מחוץ להיכל המשפט, הכס הקדוש ברומא הוא השופט שאינו טועה לעולם, ולכן, יש לציית לו. קבלת ההסדר המוצע תהווה הודאה ממשית בכך שחופש הדת חייב להיות מוגבל לסקסוניה, שקיבלה את הרפורמציה; באשר ליתר ארצות הנצרות, בדיקת האמונה המתוקנת וקבלתה נחשבו לפשעים שהעונש בגינם הוא מאסר בצינוק והוצאה להורג על המוקד. האם יכלו להסכים לחירות דתית המוגבלת לאזור מסוים? האם יכלו להסכים להכריז כי הרפורמציה מילאה את מכסת חבריה וכבשה את שטח האדמה האחרון שלה? האם יכלו להסכים להכריז שבכל מקום שבו הכנסייה הקתולית שלטה, יש להנציח את שלטונה? האם יוכלו מתקני הדת לטעון שידיהם נקיות מדמם של רבבות בני אדם שבמהלך ביצוע הסדר זה יאבדו את חייהם בארצות הקתוליות? הדבר ייחשב כבגידה, בשעה מכרעת זו, בתכלית של הבשורה ובחירויות של הארצות הנוצריות.” תחת זאת, הם יעדיפו להקריב את ריבונותם, את תואריהם ואת חייהם. הנסיכים אמרו: “הבה נדחה את הצו על הסף.” “בענייני המצפון, לדעת הרוב אין שום כוח.” באי הכוח הכריזו כי גרמניה חבה לצו הסובלנות את השלווה והשלום השוררים בה, וכי ביטולו ימיט על האימפריה שלל צרות ומחלוקות. הם אמרו: “אין בכוחה של המועצה לעשות דבר חוץ מאשר לשמר את חירות הדת עד לכינוס המועצה.” המדינה מחויבת להגן על חירות המצפון, וחובה זו היא הגבול של סמכותה בענייני הדת. כל ממשלה חילונית המנסה לפקח על קיום טקסי הדת או לאכוף אותם באמצעות רשויות החוק, מקריבה את העיקרון שבעבורו נלחמו המשיחיים האוונגליים באציליות רבה כל כך. הקתולים היו נחושים בדעתם לחסל את מה שהם כינו “עיקשות חדורת תעוזה”. הם החלו לפעול בנידון, בכך שעשו כל מאמץ כדי לעורר מחלוקות בקרב תומכי הרפורמציה, וכדי להפחיד את אלה שלא העזו להכריז על תמיכתם בה קבל עם ועולם. נציגי הערים החופשיות זומנו לבסוף להתייצב לפני המועצה, והתבקשו להכריז על הסכמתם לתנאי ההסכם. הם עתרו לקבל ארכה, אך בקשתם נענתה בשלילה. ברגע המכריע, כמעט חצי מהם צידדו במתקני הדת. אלה מהם שסירבו להקריב את חירות המצפון ואת הזכות להשתמש בכושר השיפוט שלהם, ידעו היטב כי עמדתם מסמנת אותם כמטרה עתידית לביקורת, גינוי, הרשעה ורדיפה. אחד הנציגים אמר: “עלינו להתכחש לדבר ה’ – או להישרף על המוקד.” 

המלך פרדיננד, נציגו של הקיסר במועצה, הבין שהצו עלול לעורר מחלוקות קשות, אלא אם כן יתפתו הנסיכים לקבלו ולקיימו. לפיכך, הוא ניסה לשכנעם בידיעה שאם ינסה לאלצם לעשות זאת, הם יתבצרו בעמדתם ביתר שאת. הוא התחנן אליהם לקבל את הצו, והבטיח להם כי צעד כזה ישביע את רצונו של הקיסר. אולם, אנשים נאמנים אלה הכירו בסמכות עליונה יותר מזו של שליטי הארץ, ולכן השיבו בנחת: “אנו נציית לקיסר בכל דבר העשוי לתרום לשמירה על השלום ועל כבוד האלוהים. ” בנוכחות המועצה, המלך הכריז לבסוף כי הצו יפורסם כצו מלכותי, והוסיף כי הדרך היחידה שנותרה לאלקטור ולחבריו היא לקבל את דעת הרוב. לאחר שאמר את דברו פרש מאסיפת המועצה, ובכך לא נתן למתקני הדת הזדמנות לדון איתו על החלטתו או להשיב לו. הם שלחו אליו שליחים שהפצירו בו לשוב לכנס, אך לשווא. התשובה היחידה ששלח להם בתגובה להפצרותיהם הייתה: “זה עניין גמור. כניעה היא כל מה שנותר לעשות.” הקבוצה המלכותית השתכנעה כי הנסיכים המשיחיים ידבקו בכתבי הקודש, שסמכותם עולה על זו של תורות ומצוות שכוננו ביד אדם; הם ידעו כי בכל מקום שבו התקבל העיקרון הזה, שלטון האפיפיורות יודח לבסוף. אך בדומה לרבבות בני אדם מאז ועד היום, אשר רואים אך ורק “את פני הדברים הנגלים,” הם השלו את עצמם והאמינו כי מטרת הקיסר והאפיפיור הייתה איתנה ונחושה, ואילו זו של מתקני הדת חלשה ורופפת. אילו הסתמכו מתקני הדת על עזרת בשר ודם בלבד, הם היו חסרי אונים בדיוק כפי שהקתולים חשבו עליהם. אולם, חרף מספרם הקטן, והמחלוקת עם הכנסייה ברומא, היה להם כוח. הם שללו את החלטת המועצה תוך הסתמכות על האמת של כתבי הקודש, פנו עורף לקיסר גרמניה ופנו אל ישוע המשיח, מלך מלכי המלכים, ואדון האדונים. כשפרדיננד סירב להתחשב באמונותיהם המצפוניות, הנסיכים החליטו להתעלם מהיעדרותו ולהביא ללא דיחוי את מחאתם לפני המועצה הלאומית. הכרזה חגיגית נכתבה והוצגה לפני המועצה: “אנו מוחים באמצעות נציגינו הנוכחים כאן, לפני אלוהים, בוראנו, מקיימנו, גואלנו ומושיענו היחיד, אשר ביום הדין יהיה גם שופטנו, ולפני כל בני האדם וכל הברואים, ומצהירים שאנו, למעננו ולמען בני עמנו, לא מסכימים ולא מקיימים בשום דרך את הצו המוצע, בכל דבר המנוגד לאלוהים, לדברו הקדוש, לזכות המצפון שלנו או לגאולת נשמותינו… 

צור קשר

    על מנת לקבל את תורת ישראל באמצעות וואטסאפ, הורידו את אפליקציית וואטסאפ. הוסיפו איש קשר חדש ״תורת ישראל״ בנייד שלכם עם המספר:
    1-916-281-8262+
  • שדה זה הינו למטרות אימות וצריך להישאר ללא שינויים.

Posted in

תורת ישראל