איננו יכולים לטעון שכאשר האל הכול-יכול קורא לאדם לקבל את הידע שלו, הוא מעז לסרב לידע האלוהי… אין תורת אמת, זולת תורה העולה בקנה אחד עם דבר ה’. אלוהים אוסר על הוראה של כל אמונה אחרת. כתבי הקודש, שפסוקיהם מתבהרים בעזרת פסוקים אחרים, ברורים יותר, הם כל מה שהמשיחי זקוק לו; קל להביאם ולעבדם כדי לבאר אותם. לפיכך, בחסד ה’, אנו מחליטים לשמור על התורות הצרופות של דבר ה’ בלבד, כפי שהן כלולות בתנ”ך ובברית החדשה, ולא להוסיף עליהן דבר שעומד בסתירה אליהם. דבר ה’ הוא האמת היחידה. הוא החוק הבדוק לחיים ולכל ההלכות והתורות, והוא לעולם לא יכזיבנו או יוליכנו שולל. מי שבונה על בסיס איתן זה, יגבר על כל כוחות האופל; כל הרהב וההבלים שיתקוממו נגדו, יפלו לפני פניו של אלוהים. לפיכך, אנו מואסים בעול שהוטל עלינו בעל כורחנו. בעת ובעונה אחת, אנו מצפים מהוד מלכותו לנהוג בנו כשליט משיחי, האוהב את אלוהים יותר מכל דבר אחר. אנו מכריזים כי הננו מוכנים ומזומנים לתגמלו, וכן אתכם, אדונים רבי חסד, בכל החיבה והציות שהן החובה החוקית ההוגנת היחידה שלנו.” דברי המחאה הותירו רושם עז על חברי המועצה. רובם נמלאו תדהמה ודאגה מעזות המצח של בעלי המחאה. העתיד נראה סוער וחסר ודאות. דומה שלא ניתן יהיה למנוע מחלוקות, ריבים ושפיכות דמים. אך מתקני הדת שהיו בטוחים בצדקת דרכם, והסתמכו על יד ההשגחה העליונה הכול-יכולה, היו חדורי אומץ וביטחון.
העקרונות שעמדו בבסיסה של מחאה זו טמנו בחובם את תמצית מהותה של הרפורמציה. ולפיכך, מחאה זו עמדה בניגוד לשני דברים הקשורים להשחתתם בידי אדם של עקרונות האמונה: הראשון הוא חדרתו בכוח של השילטון האזרחי לענינים שבאמונה, והשני סמכותה השרירותית של הכנסיה. המחאה מאסה בכוחה השרירותי של הכנסייה הקתולית, וכוננה את העיקרון הבדוק שעל פיו יש לבחון כל תורה אנושית על פי דבר ה’. צו המצפון נקבע מעל המדינה, וסמכות כתבי הקודש מעל הכנסייה. המחאה התכחשה לזכותם של השליטים החילוניים לחוקק חוקים בעניינים שבין אדם לאלוהים, והכריזה במילותיהם של הנביאים והשליחים כי “חובה עלינו לציית לאלוהים, לא לבשר ודם.” נזר המשיח ישוע רומם מעל כתר האפיפיור וכתר הקיסר. בעלי המחאה שברו את העול של ריבונות האדם ורוממו את המשיח כריבון הכנסייה, ואת דברו כתשתית היחידה להטפות הכנסייה. המוחים אף איששו את זכותם להביע את אמונתם באמת בחופשיות. הם לא רק יאמינו בדבר ה’ ויצייתו לו, אלא אף ילמדוהו; בנוסף, הם התכחשו לזכותם של הכמרים ושל שופטי השלום להתערב. המחאה בספירס הייתה עדות כנה ורצינית נגד אי סובלנות דתית, ועמידה בתוקף על זכותם של כל בני האדם לעבוד את האל על פי צו מצפונם. המחאה הוכרזה. היא נחקקה בזיכרונם של רבבות בני אדם, ונרשמה בספרי השמיים (שאין בכוחו של איש למחוק אותה מעל דפיהם). גרמניה האוונגלית אימצה את המחאה כביטוי של אמונתה. בכל מקום, אנשים ראו בהכרזה זו את ההבטחה לעידן חדש וטוב יותר. אחד הנסיכים אמר לבעלי המחאה בספירס: “הלוואי שמלך מלכי המלכים, שנתן לכם בחסדו את היכולת לדבר במרץ, בחופשיות ובאומץ, ישמר את עמידתכם המשיחית האיתנה עד הנצח.” אילו ניאותה הרפורמציה, לאחר שנחלה מידה מסוימת של הצלחה, לדחות את ההחלטה כדי להרוויח זמן ולהשיג את אהדת העולם, היא לא הייתה נאמנה לעצמה ולאלוהים, ובכך הייתה ממיטה על עצמה את אובדנה.
החוויה של מתקני הדת האציליים האלה טומנת בחובה לקח מאלף לכל הדורות הבאים. דרך הפעולה של השטן נגד אלוהים ודברו, לא השתנתה מעולם. השטן ממשיך כיום להתנגד לכתבי הקודש כמדריך לחיים, בדיוק כפי שנהג במאה השש עשרה. בימינו, אנשים רבים פונים עורף לתורות ולמצוות של כתבי הקודש, ולכן, שומה עלינו לשוב לעיקרון האמונה הפרוטסטנטי הנשגב – כתבי הקודש, ורק כתבי הקודש, כחוק האמונה והחיים היחיד. השטן ממשיך לפעול בעזרת כל האמצעים שברשותו כדי לחסל את חירות הדת. צר המשיח, שבעלי המחאה בספירס מאסו בו, מרים עכשיו את ראשו בעוצמה מחודשת בניסיון לכונן מחדש את עליונותו אותה איבד. אותה דבקות איתנה בדבר ה’, שנחשפה בשעת המשבר של הרפורמציה, היא התקווה היחידה לתיקון דת בימינו. אותות שבישרו על סכנה, נגלו אז לעיניהם של הפרוטסטנטים. היו גם אותות שיד ההשגחה שלחה כדי להגן על חסידיה. בערך בעת הזו, מלאנכתון זירז את חברו גריינוס לצאת מספירס ולצעוד במהירות לעבר נהר הריין. כשהגיעו לנהר, הוא דחק בו לעבור אותו ללא דיחוי. גריינוס המופתע ביקש לדעת את הסיבה למנוסה הפתאומית. מלאנכתון אמר: “אדם זקן שאינו מוכר לי, בעל חזות רצינית ומכובדת, הופיע לפני ואמר: ‘בתוך דקה, שוטרי רשויות המשפט יישלחו בידי פרדיננד לעצור את גריינוס. מוקדם יותר באותו היום, גריינוס שהיה ידידו הקרוב של אחד המלומדים הקתולים הבולטים; הזדעזע עמוקות מאחת מדרשותיו, הוא פנה אליו והפציר בו לחדול להילחם באמת. המלומד הקתולי הסתיר את כעסו, אך פנה מיד אל המלך וקיבל ממנו היתר לעצור את הפרופסור המסית מהידלברג. למלנכתון לא היה צל של ספק שה’ הציל את חברו בכך ששלח אליו מלאך קדוש שהזהירו.”מלאנכתון המתין על גדות הריין, עד שמי הנהר הפרידו בין חברו האהוב לבין אלה שדלקו אחריו ורצו במותו. כשראה אותו עומד סוף סוף על הגדה השנייה, אמר: “הוא נחלץ מן המלתעות האכזריות של אלה שצמאים לדמם של החפים מפשע.” כשמלנכתון שב לביתו, נודע לו כי לאחר עזיבתו, שוטרים שבאו לעצור את גריינוס בדקו את ביתו מן הגג עד למרתף. הרפורמציה תזכה להתבלט ביתר שאת לפני שליטי הארץ. בקשתם של הנסיכים האוונגליים לשטוח בפני המלך פרדיננד את טענותיהם, נענתה בשלילה; ואולם, הם יקבלו הזדמנות להציג את מטרתם בנוכחות הקיסר ואספת נכבדי הכנסייה והמדינה.
צ’ארלס החמישי, שביקש לשים קץ למחלוקות שפילגו את האימפריה, זימן בשנה שלאחר המחאה בספירס מועצה שתתכנס באוגסבורג, והצהיר על כוונתו לנהל את הישיבה. גם המנהיגים הפרוטסטנטים הוזמנו לאסיפת המועצה. סכנות גדולות ארבו לרפורמציה, אך תומכיה המשיכו להפקיד את מטרתם ביד ה’, והתחייבו לשמור אמונים לבשורה. יועציו של האלקטור של סקסוניה האיצו בו שלא להשתתף במועצה. לטענתם, הקיסר דרש את נוכחותם של הנסיכים במועצה כדי למשוך אותם למלכודת. “כשאדם מסתגר עם אויב עוצמתי בתוך חומות העיר, האם אין הוא מסכן הכול?” אך אצילים אחרים הכריזו: “הדבר היחיד שהנסיכים אמורים לעשות, זה להתאזר באומץ ולהתנהג בהתאם, ומטרתו של ה’ תינצל.” “אלוהינו נאמן הוא; הוא לא יעזוב אותנו,” אמר לותר. האלקטור נסע לאוגסבורג בלוויית פמלייתו. הכול ידעו על הסכנות שארבו לו, ולפיכך רבים עשו את המסע בלב כבד ובפנים קודרות. אך לותר, שליווה אותם עד קוסבורג, עודד את רוחם והחייה את אמונתם הדועכת בעזרת שירה של מזמור שנכתב במהלך המסע: “מגדל עוז הוא אלוהינו”. צלילי המזמור מלאי ההשראה פוגגו תחושות מבשרות רע רבות, ושימחו לבבות כבדים רבים. הנסיכים תומכי הרפורמציה היו נחושים בדעתם להציג לפני המועצה את השקפותיהם באופן שיטתי, בלוויית תימוכין מכתבי הקודש. משימת הכנת המסמך הופקדה בידיהם של לותר, מלאנכתון ועמיתיהם. כתב הודאה זה התקבל בידי הפרוטסטנטים כ”אני מאמין” של אמונתם, והם התאספו כדי לצרף את שמותיהם למסמך החשוב. זו הייתה שעת מבחן חשובה. מתקני הדת לא רצו שמטרתם תתערבב עם סוגיות פוליטיות. הם חשו כי הרפורמציה אינה אמורה להשפיע על תחומים שאינם נובעים מדבר ה’. בזמן שהנסיכים המשיחיים עשו את דרכם כדי לחתום על כתב ההודאה, מלאנכתון קם ואמר: “תיאולוגים ושרים הם אלה שאמורים להציע הצעות כאלה, בעוד שהסמכות של נכבדי הארץ אמורה להיות שמורה לעניינים אחרים.” ג’ון מסקסוניה הגיב: “חס וחלילה! אתה חייב לכלול אותי. אני נחוש בדעתי לבצע את חובתי ואיני חושש לכיסאי. אני משתוקק להתוודות על אמונתי באדון. הכובע וגלימות השרד שלי, אשר מעידים על מעמדי, אינם כה יקרים לליבי כמו הצלב של ישוע המשיח.” לאחר שאמר את דברו, הוא הוסיף את שמו למסמך. נסיך נוסף שאחז בעט, אמר: “אם כבודו של ישוע המשיח דורש זאת, אני מוכן ומזומן לעזוב מאחור את רכושי, מעמדי וחיי.” הוא המשיך: “אני מעדיף לוותר על נתיניי ועל מדינותיי, אני מעדיף לעזוב את ארץ אבותיי עם מטה בידי, מאשר לקבל כל תורה אחרת זולת זו שנכללה בכתב הודאה זה.” כאלה היו האמונה והתעוזה של אנשי אלוהים אלה.
השעה היעודה לבוא בפני הקיסר, הגיעה. צ’ארלס החמישי, שישב על כס מלכותו בעודו מוקף באלקטורים ונסיכים, שמע את דבריהם של מתקני הדת הפרוטסטנטים. ההודאה – ה”אני מאמין” של אמונתם – הוקראה. בכנס זה של נכבדי ואצילי הארץ הוצגו אמיתות הבשורה בצורה ברורה, וצוינו תורות השקר של הכנסייה הקתולית. לא לחינם כונה היום הזה “היום הגדול ביותר של הרפורמציה, ואחד הימים המזהירים ביותר בתולדות האמונה המשיחית וימי האנושות.” רק שנים ספורות חלפו מאז שעמד הנזיר מוויטנברג לבדו לפני המועצה הלאומית בוורמס. עתה, תפסו את מקומו הנסיכים האציליים והעוצמתיים ביותר בממלכה. על לותר נאסר לבוא לכנס באוגסבורג, אך הוא נכח בו באמצעות מילותיו ותפילותיו. הוא כתב: “אני שמח מאוד שזכיתי לחיות עד השעה הזו, שבה המשיח רומם קבל עם ועולם בידי מאמינים מהוללים שכאלה באספה כה מזהירה. כאן מתגשמות מילותיהן של כתבי הקודש: ‘וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ, נֶגֶד מְלָכִים'” (תהל’, קי”ט 46). בימי שאול השליח, הבשורה שלמענה נאסר הוכרזה בפני שרי ואצילי העיר המלכותית. וכך, באירוע זה, “הדבר שהקיסר אסר על הטפתו מעל בימת הכנסייה, הוכרז בארמון; הדבר שרבים סברו שהוא כה פסול, שאין להשמיעו אפילו באוזני עבדיהם, נשמע בהשתאות בידי שועי ואדוני הממלכה. מלכים ונכבדים שמעו את הדברים, המטיפים היו נסיכים עטורים בכתריהם, והדרשה הייתה האמת המלכותית של אלוהים.” אחד הכותבים אמר: “מאז ימי השליחים לא נעשתה מלאכה כה כבירה, ולא היה וידוי כה מרשים שהעיד על ישוע המשיח.” “כל הלותרנים דיברו אמת, ואיננו יכולים להכחיש זאת,” הכריז בישוף קתולי. “האם תוכלו להפריך בנימוקים הגיוניים את עיקרי ה’אני מאמין’ של האלקטור ובני בריתו?” שאל מישהו אחר את דוקטור אק. “לא בעזרת כתבי השליחים והנביאים,” הייתה התשובה, “אך אוכל לעשות זאת בעזרת אבות הכנסייה ומועצותיהם.” “אם כך,” השיב השואל, “אני מבין שהלותרנים מתבצרים בכתבי הקודש, ואילו אנו היחידים שנותרו בחוץ.” כמה מנסיכי גרמניה השתכנעו וקיבלו על עצמם את האמונה המתוקנת. הקיסר בכבודו ובעצמו הכריז כי המאמרים הפרוטסטנטיים הם אמת לאמיתה. כתב ההודאה תורגם לשפות רבות, הופץ ברחבי אירופה והתקבל בידי מיליוני בני אדם בדורות הבאים כ”אני מאמין” של אמונתם.
משרתי ה’ המסורים לא עמלו בגפם. בזמן ש”רָשֻׁיּוֹת וּשְׂרָרוֹת, מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה וכֹּחוֹת רוּחָנִיִּים רָעִים בַּשָּׁמַיִם” נערכו נגדם, ה’ לא נטש את חסידיו. אילו נפקחו עיניהם, הם היו רואים את ההוכחה הניצחת לשכינת ה’ ולגבורתו השורים בקרבם, כפי שהובטח לנביא ה’ בימי קדם. כאשר נערו של אלישע הצביע על צבאות האויב המכתרים אותם וחוסמים כל נתיב בריחה אפשרי, הנביא התפלל: “יְהוָה, פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה” (מלכים ב’, ו’ 17). לאחר שה’ פקח את עיניו, הוא הסתכל, “וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע” (שם). צבאות ה’ חנו סביב איש האלוהים והגנו עליו. כך הגנו המלאכים על אלה שעמלו במלאכת תיקון הדת.
