לטימר הטיף מעל בימות הכנסיות, וטען כי יש להקריא את כתבי הקודש בשפת העם. הוא אמר: “מחברם של כתבי הקודש הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, וכתבי הקודש חולקים את אותה גבורה ונצחיות של מחברם. אין אף מלך ואף קיסר שאינו חייב לציית להם. הבה ניזהר מאותן דרכים צדדיות של ‘מסורת אנשים מלומדה’, אין זה מענייננו מה עשו אבות הכנסייה; אדרבה, דווקא מה שהם לא עשו צריך להדאיגנו.” בארנס ופריט’, רעיו הנאמנים של טינדייל, נחלצו להגנת האמת. הרידליס וקרנמר הלכו בעקבותיהם. מנהיגים אלה של הרפורמציה באנגליה היו מלומדים, ומרביתם זכו להערכה רבה בקרב הקהילה הקתולית בשל להטם ואדיקותם. התנגדותם לשלטון הכנסייה הקתולית נבעה כתוצאה מן הידע שרכשו על הטעויות והשקרים של “הכס הקדוש”. משום שהיו בקיאים ברזי בבל, הדבר העניק יתר תוקף לטענותיהם נגדה. “אשאל אתכם שאלה מוזרה” לטימר אמר: “האם אתם יודעים מיהו הבישוף השקדן ביותר באנגליה? אני רואה שאתם מקשיבים ומשתוקקים שאומר לכם את שמו. אומר לכם, זהו השטן שאינו עוזב לעולם את אזור השיפוט שלו; לעולם לא תמצאוהו יושב בחיבוק ידיים. לכו לבקר אותו מתי שתרצו, הוא תמיד בבית, תמיד ליד המחרשה. אני מבטיח לכם שלא תראוהו אף פעם עושה עבודה רשלנית. במקום שבו מתגורר השטן אין ספרים, יש נרות; אין כתבי קודש, יש מחרוזות תפילה; אורה של הבשורה אינו מאיר את משכנו, אלא נרות שעווה דקיקים אפילו בשעות הצהריים; הבוז לצלב המשיח, השבח לכספים הניתנים למען טיהור הנשמה; הבוז לעניים ולחסרי האונים, הבוז להלבשת עירומים; השבח לצלמים, לאבנים ולבולי עץ עליזים המקשטים את היכל האל; הבוז לאלוהים ולדברו הקדוש; השבח למסורות, לוועידות דתיות ולאפיפיור העיוור והאטום. הו, הלוואי שהבישופים שלנו ישקדו על זריעת זרעי התורה הטובה כשם שהשטן שוקד על זריעת דרדרים ועשבים שוטים!” העיקרון החשוב שמתקני הדת הללו דגלו בו – הזהה לזה שהוולדנסים, ויקליף, ג’ון הס, לותר, צווינגלי ועמיתיהם דגלו בו – היה הסמכות הבלתי מעורערת של כתבי הקודש החסינים מטעויות. עיקרון זה היה אחד מעיקרי האמונה והדת שהם דגלו בו. הם התכחשו לזכותם של האפיפיורים, המועצות הדתיות, אבות הכנסייה והמלכים לפקח על המצפון בענייני האמונה. כתבי הקודש היו הסמכות היחידה שהם סרו למרותה, והן בחנו לאורם את כל הדוקטרינות והרעיונות. אמונה באלוהים ובדברו אזרה את הקדושים הללו באומץ בשעה שהקריבו את חייהם על המוקד. לטימר אמר לקדושים המעונים שנשרפו לצידו, רגע לפני שהלהבות השתיקו את קולם לעד: “התנחמו והתעודדו! אנו נראה את היום הזה מאיר באור גדול את אנגליה, ואני מאמין, שבחסד אלוהים הוא לא יכבה לעולם.”
בסקוטלנד, זרעי האמת שפוזרו בידי קולומה ועמיתיו לבישור, לא הושמדו כליל. במשך מאות בשנים לאחר שהכנסיות באנגליה נכנעו לכס הקדוש ברומא שמרו הכנסיות בסקוטלנד על חירותן.
אולם, במאה השתיים עשרה, הדת הקתולית התבססה בסקוטלנד; באף מדינה אחרת לא הייתה לה שליטה מוחלטת יותר. באף מקום אחר לא שררה חשכה עמוקה יותר. ועדיין היו קרני אור שהפציעו ופילחו את האפלה והעניקו הבטחה לעתיד. הלולארדים שבאו מאנגליה עם כתבי הקודש וכתביו של ויקליף, פעלו רבות לשימור הידע של הבשורה, ובכל מאה קמו אנשים שהעידו עליה ומתו על קידוש אמונתם. בראשית הרפורמציה הגדולה הופצו כתביו של לותר, ומאוחר יותר הופצה הברית החדשה באנגלית בתרגומו של טינדייל. שליחים אלה שחמקו מעיניה של הכנסייה הקתולית, עברו בחשאי בהרים ובעמקים, הציתו את גחלת האמת שכמעט כבתה בסקוטלנד, וביטלו את פועלה המזיק והמשחית של רומא במשך ארבע מאות שנות דיכוי. ואז, דמם של הקדושים המעונים נתן לתנועה דחיפה חדשה. ראשי הכנסייה הקתולית שהתעוררו לפתע לסכנה שאיימה על מטרתם, שלחו למוקד אחדים מבניה המכובדים והאציליים ביותר של סקוטלנד. מן המוקד שהקימו הופצו מילותיהם של העדים הגוססים ברחבי הארץ, הרטיטו לבבות והפיחו בהם תכלית נצחית לשבור את כבלי השעבוד של רומא. המילטון ווישהרט, שהיו אציליים באופיים כמו גם במוצאם, ורבבות חסידיהם שהיו מפשוטי העם, מסרו את חייהם על המוקד. אך האש היוקדת ששרפה את ווישהרט הרשימה אדם שלהבות האש לא ישתיקוהו – אדם שינחית בהנחיית ה’ מכת מחץ על שלטון הכנסייה הקתולית בסקוטלנד. ג’ון נוקס פנה עורף למסורות ולתורות הנסתר של הכנסייה והחל להזין את נשמתו באמיתות של דבר ה’ ובמשנתו של וישהרט; כתוצאה מכך, הוא היה נחוש לחדול מהתחברותו עם הכנסייה הקתולית ולהצטרף למתקני הדת הנרדפים. רעיו האיצו בו לכהן כמטיף. תחילה הוא נרתע מן המחויבות הזו, ורק לאחר מספר ימי התבודדות והתלבטות, הוא הסכים. אך מרגע שקיבל על עצמו את המשרה, הוא התקדם בנחישות, בעוז ובאומץ, כל עוד נשמת חיים פיעמה באפו.
מתקן דת נאמן ומסור זה לא פחד מאיש. להבות המוקד שליהטו סביבו, רק עוררו ביתר שאת את להיטותו לבשר ולהטיף. כשגרזן הרודן הונף מעל ראשו ואיים על חייו, הוא עמד על שלו והיכה מכות נמרצות מימינו ומשמאלו כדי לחסל את האלילות. בזמן שג’ון נוקס נפגש פנים אל פנים עם מלכת סקוטלנד, שבנוכחותה דעך להטם של רבים מראשי הפרוטסטנטים, הוא נשא עדות איתנה בעד האמת. נשיקות לא יכלו לזכות בליבו; איומים לא הפחידוהו. המלכה האשימה אותו בכפירה. לטענתה, הוא לימד את העם תורה שנאסרה בידי המדינה, ולפיכך, חילל את צו ה’ המורה לנתינים לציית לשליטיהם. נוקס השיב בהחלטיות: “כיוון שהמקור והסמכות של אמונת האמת אינם נובעים מן השליטים, אלא אך ורק מן האל הנצחי, לפיכך, הנתינים אינם מחויבים להתאים את אמונתם לזו של שליטיהם. לרוב, השליטים הם הבורים הגדולים ביותר באמונת האמת של אלוהים. גבירתי, אנא אמרי לי, אילו כל בני אברהם שהיו נתיניו של פרעה שנים רבות, היו דבקים בדת פרעה, איזו דת הייתה רווחת בעולם? אילו כל בני האדם בימי השליחים היו דבקים בדתם של קיסרי רומי, אני מפציר בך גבירתי, אנא אמרי לי, איזו דת הייתה היום בעולם?…. וכך גבירתי, את יכולה לראות שהנתינים אינם מחויבים לאמונת שליטיהם, על אף שהם מצווים לחלוק להם כבוד.” מרי השיבה: “אתה מפרש את כתבי הקודש בדרך מסוימת, ואילו הם [המורים הקתולים] מפרשים אותה בדרך אחרת; במי עליי להאמין, ומי יהיה השופט?”
מתקן הדת השיב: “עלייך להאמין באלוהים, אשר מדבר מפורשות בדברו. מעבר למה שדבר ה’ מלמד אותך, אל תאמיני לי או להם. דבר ה’ בהיר ומפורש; במקום שיש בו אי בהירות, רוח הקודש, שלעולם אינה סותרת את עצמה, תבהיר את אי הבהירות בעזרת פסוקים אחרים, ברורים יותר, וזאת כדי לא להותיר ספק בליבם של מי שמתעקשים להישאר בורים.” כאלה היו האמיתות שמתקן הדת העשוי ללא חת השמיע באוזני המלכה ואנשי חצרה, תוך סיכון חייו שלו. הוא דבק במטרתו והמשיך לפעול בעודו אזור באותו אומץ העשוי ללא חת, מתפלל ונלחם במלחמות ה’, עד שסקוטלנד שוחררה מעול הכנסייה הקתולית. באנגליה, ביסוס הדת הפרוטסטנטית כדת הרשמית של המדינה הלך ונחלש, אך לא עצר כליל את הרדיפות. בעוד שרבות מן הדוקטרינות של הכנסייה הקתולית נדחו על הסף, לא מעט פולחנים ומנהגים קתוליים נותרו על כנם. האפיפיור הודח מכיסאו כשליט עליון, אך במקומו הוכתר המלך כראש הכנסייה. פולחני הכנסייה היו עדיין רחוקים מאוד מן הטהרה והפשטות של הבשורה. העיקרון הנשגב של חופש הדת טרם הובן. על אף שמעשי האכזריות הנוראים שרומא נקטה בהם כנגד הכופרים אומצו אך ורק לעיתים רחוקות בידי השליטים הפרוטסטנטיים, עם זאת, הם עדיין לא הכירו בזכות הטבעית של כל אדם לעבוד את אלוהים על פי צו מצפונו. הכול נדרשו לקבל את הדוקטרינות ולקיים את צורות הפולחן שהוכתבו בידי הכנסייה הממוסדת. מתנגדי הדת הקתולית סבלו רדיפות קשות או מעט פחות קשות במשך ארבע מאות שנים. במאה השבע עשרה, אלפי רועי קהילות הודחו ממשרותיהם. על העם נאסר להשתתף בהתקהלויות דתיות כלשהן, זולת אלה שהותרו בידי הכנסייה. אלה שלא צייתו לצו היו צפויים לעונשים כגון קנסות כבדים, מאסר וגירוש. אותן נשמות נאמנות שלא יכלו להימנע מלהתאסף יחדיו כדי לעבוד את אלוהים, נאלצו להיפגש בסמטאות אפלות, בעליות גג נסתרות, ובתקופות מסוימות בשנה, ביערות בחצות הליל. בניו הרדופים של ה’ נאספו בהיכל ה’ שנבנה על ידו בלב היער כדי לשפוך את ליבם לפניו בתפילה ובהלל. אך חרף אמצעי הזהירות שנקטו בהם, רבים נתפסו וסבלו למען אמונתם. בתי הכלא היו עמוסים. משפחות נהרסו. רבים גורשו לארצות רחוקות. ועם זאת, אלוהים שרה עם חסידיו, והרדיפות לא הצליחו להשתיק את עדותם. רבים מהם גורשו לאמריקה, והניחו בה את יסודות החירות האזרחית והדתית שעליהם מושתתות מעוזיה וגאוותה של אומה זו.
פעם נוספת, כמו בימי השליחים, הועילו הרדיפות לקידום הבשורה. בצינוק מצחין עמוס בפושעים ובהוללים נשם ג’ון באניין את האוויר הצלול של גן העדן, וכתב את האלגוריה הנפלאה “מסעות ההלך,” על אודות מסעו של צליין משיחי מעיר ההרס (העולם הזה) אל העיר השמיימית (העולם הבא). במשך מאתיים שנה, הקול שיצא מן הכלא בבדפורד דיבר בעוצמה שהרטיטה את ליבם של בני האדם. הספרים של באניין, “מסעות ההלך” ו-“Grace Abounding to the Chief of Sinners” (“חסד רב לגדול החוטאים”), הנחו רגלים רבות אל דרך החיים. בקסטר, פלאוול, אלאין וגברים אחרים ברוכי כישרון ודעת ובעלי ניסיון משיחי עמוק, ניצבו באומץ להגנת האמונה שניתנה בעבר לקדושים. המלאכה שהם ביצעו, ששליטי העולם הזה הוציאוה אל מחוץ לחוק וקבעו את העונש עליה, לא תאבד לעולם. הספרים “מעיין החיים” ו”שיטת החסד” של פלאוול לימדו אלפי בני אדם להפקיד את ליבם בידי המשיח. ספרו של בקסטר “פסטור הרפורמציה”, שימש מקור ברכה לאנשים רבים שנכספו לתחייה במלאכת ה’, וספרו “מנוחת הנצח של הקדוש” הוביל נשמות רבות אל “המנוחה שנועדה לחסידי ה’.” מאה שנה מאוחר יותר, ביום של חשכה רוחנית כבירה, הופיעו וייטפילד ושני האחים לבית וסלי כנושאי אבוקת האור של ה’. תחת שלטונה של הכנסייה הממסדית שקעו אזרחי אנגליה במצב של התנוונות דתית שלא הייתה שונה בהרבה מאלילות. הדת הטבעית [המבוססת על התבונה האנושית והניסיון האנושי, ולא על התגלות על-טבעית], הייתה נושא הלימוד החביב על הכמרים, ורוב משנתם עסקה בו. בני המעמדות העליונים בזו לאדיקות הדתית, והתגאו בכך שהם הרבה מעל מה שהם כינוי “קנאים עיוורים”. האנשים הפשוטים היו ברובם בורים ושקעו בפשיעה ובהרגלים מגונים, בעוד שלכנסייה לא היה את האומץ או את האמונה להמשיך לפעול למען האמת שהלכה ונחלשה. התורה הנשגבה של צידוק הדין באמצעות אמונה, שלותר לימד בצורה כה בהירה, כמעט נשכחה, ואת מקומה תפס עיקר האמונה הקתולי שדגל ברכישת גאולה באמצעות מעשים טובים. ויטפילד ושני האחים לבית וסלי, שהיו חברי הכנסייה הממסדית, חיפשו אחר חסדי ה’ בכל ליבם ומאודם. הכנסייה הקתולית לימדה אותם כי ניתן להשיג את חסדי ה’ באמצעות חיי חסידות, קיום מצוות והשתתפות בטקסי הדת. כשצ’ארלס ווסלי נפל פעם למשכב וציפה למותו הממשמש ובא, שאלוהו על איזו תשתית הוא מבסס את תקוותו לחיי נצח. הוא השיב: “עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשרת את אלוהים.” כשווסלי הבחין כי החבר ששאל את השאלה אינו שבע רצון מתשובתו, הוא חשב לעצמו, “באמת? האם המאמצים שאני משקיע אינם מהווים עילה מספקת לתקווה? האם הוא יגזול ממני את מאמציי? אין בידי דבר אחר שאוכל להסתמך עליו.” כזו הייתה החשכה שירדה על הכנסייה, אשר הסתירה את מעשה הכפרה של המשיח, גזלה מן המושיע את תהילתו והסבה את ליבם של בני האדם מן התקווה היחידה לגאולה – דמו של הגואל הצלוב שמת כקורבן תמורה.
וסלי ועמיתיו למדו עכשיו שהאמונה האמיתית שוכנת בלב, ושתורת ה’ חלה לא רק על המעשים והמילים, אלא גם על המחשבות. בעודם משוכנעים בצורך בקדושת הלב ובתיקון ההתנהגות, הם החלו לחפש בלהט אחר דרך חדשה. בעזרת תפילות שקדניות ומאמצים כנים, הם ניסו להכניע את יצר הרע השוכן בלב. הם חיו חיי התכחשות עצמית, צניעות וגמילות חסדים, וקיימו בקפדנות רבה כל מצווה וכל שיטה שיכלו לדעתם לסייע להם להשיג את משאת ליבם – את הקדושה שתזכה אותם בחסד האל. אך תכליתם נכזבה. מאמציהם לשחרר את עצמם מהרשעת החטא או לשבור את כוחו עליהם, עלו בתוהו. היה זה אותו מאבק שלותר התמודד עימו בתאו בארפרט. הייתה זו אותה סוגיה שייסרה את נשמתו – “מַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל?” (איוב, ט’ 2). להבות האמת האלוהית, שכמעט כבו על מזבחות הדת הפרוטסטנטית, יוצתו מחדש בעזרת הלפיד העתיק שעבר מדור לדור בידי המשיחיים מבוהמייה. אחרי הרפורמציה נרמסה הפרוטסטנטיות בבוהמיה תחת רגלי צבאותיה של הכנסייה ברומא. כל מי שסירב להתכחש לאמת, נאלץ לברוח מארצו. אחדים מהם, שמצאו מקלט בסקסוניה, דבקו באמונה העתיקה. צאצאיהם של משיחיים אלה הביאו את האור שזרח על וסלי ועמיתיו. אחרי שג’ון וצ’רלס ווסלי הוסמכו לשירות הבשורה, הם יצאו בשליחות לאמריקה. על הספינה הייתה חבורה גדולה של מוראווינים. סופות עזות השתוללו במהלך המסע, וג’ון וסלי, שפגש בשר המוות פנים אל פנים, חש שאין בליבו וודאות על התפייסותו עם אלוהים. אך בניגוד לו הפגינו הנוסעים הגרמנים שלווה ואמון שהיו זרים לו.