כשלנגד עיניו היום הכביר והנורא הזה, שתואר בדברו במילים הנוקבות והמרשימות ביותר, קורא ה’ לחסידיו לקום מתרדמתם הרוחנית ולחלות את פניו בתשובה ובענווה: “תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי. יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי בָא יוֹם יְהוָה, כִּי קָרוֹב.” “קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים… יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יְהוָה.” “וְגַם עַתָּה, נְאֻם יְהוָה, שֻׁבוּ עָדַי, בְּכָל לְבַבְכֶם, וּבְצוֹם וּבִבְכִי, וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד” (יואל, ב’ 1, 18-15, 12, 13).
מלאכת תיקון כבירה נדרשה כדי להכין את בני האדם ליום ה’. אלוהים ראה שרבים מן האנשים שהתיימרו להיות חסידיו, לא התכוננו לחיי הנצח, ולכן, ברוב חסדו, עמד לשלוח להם אזהרה כדי לעוררם מקהות החושים ששקעו בה, ולהכשירם לקראת ביאת אדונם. אזהרה זו ניתנה בפרק י”ד בספר ההתגלות. היא הוצגה בבשורה שהכריזו שלושת המלאכים, ומיד לאחר מכן בא המושיע כדי לקצור את קציר הארץ. האזהרה הראשונה מבשרת את המשפט הממשמש ובא. הנביא חזה במלאך “מְעוֹפֵף בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לוֹ בְּשׂוֹרַת עוֹלָם לְבַשֵּׂר לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וּלְכָל אֻמָּה וְשֵׁבֶט וְלָשׁוֹן וְעַם, וְהוּא קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל: ‘יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ. הִשְׁתַּחֲווּ לְעוֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַיָּם וּמַעַיְנוֹת הַמַּיִם'” (ההתגלות, י”ד 6, 7). מסר זה הוא חלק מן הבשורה המכונה “בְּשׂוֹרַת עוֹלָם”. מלאכת בישור הבשורה לא הוטלה על המלאכים, אלא הופקדה בידיהם של בני האדם. המלאכים הקדושים מסייעים בהכוונת המלאכה הזו, והם אחראים למעשים הכבירים המתבצעים למען גאולת האנושות. אך הכרזת הבשורה עצמה מתבצעת בידי משרתי המשיח עלי אדמות. חסידי ה’ המסורים שצייתו להדרכת רוח ה’ ולמצוות תורתו, נדרשו להשמיע את האזהרה הזו לעולם. הם היו אלה שאיששו את “דְּבַר הַנְּבוּאָה,” צייתו לאזהרה הטמונה בנבואה והתייחסו אליה “כְּאֶל נֵר מֵאִיר בִּמְקוֹם אֹפֶל, עַד כִּי יִבְקַע אוֹר הַיּוֹם וְיִזְרַח” (פטר”ב, א’ 19). הם חיפשו אחר דעת ה’ יותר מאשר אחר כל האוצרות החבויים, והאמינו שדעת ה’ טובה יותר “מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ.” [דהיינו, ממסחר בכסף ובזהב.] (משלי, ג’ 14). ואכן, ה’ חשף בפניהם את האמיתות הנשגבות של מלכותו. “סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו; וּבְרִיתוֹ, לְהוֹדִיעָם” (תהילים, כ”ה 14). לא היו אלה מנהיגי הכנסייה שהבינו את האמיתה הזו ובישרוה. אילו הם היו שומרים נאמנים, העומדים תמיד על המשמר, מתפללים ללא הרף ושוקדים על התעמקות בכתבי הקודש, הם היו מכירים את שעות הליל. הנבואות היו חושפות בפניהם את האירועים העתידים להתרחש. אך הם לא עמדו על המשמר וכשלו בביצוע תפקידם, ולכן המסר ניתן לקבוצה אחרת. ישוע אמר: “הֱיוּ מִתְהַלְּכִים בְּעוֹד הָאוֹר מֵאִיר לָכֶם, פֶּן יַשִּׂיגְכֶם הַחֹשֶׁךְ” (יוחנן, י”ב 35). אלה המפנים עורף לאור שנתן ה’, או שאינם מחפשים את האור כאשר הוא שורה בקרבם, נותרים באפלה. אך המושיע מכריז: “אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. אִישׁ הַהוֹלֵךְ אַחֲרַי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, אֶלָּא אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לוֹ” (יוחנן, ח’ 8). מי שדבק בתכליתו לחפש אחר רצון ה’ ולציית לו, ומציית בכל ליבו ומאודו לאור שניתן לו, יזכה לקבל אור גדול יותר; על נשמה כזו יזרח אור שמיימי בוהק שידריכה אל כל האמת.
בעת ביאת המשיח הראשונה, הכוהנים והפרושים שחיו בעיר הקודש והיו אמונים על דבר ה’ שהופקד בידיהם, יכלו לזהות את אותות העיתים ולהכריז את ביאת המשיח המובטח. נבואת מיכה ציינה את מקום הולדתו [מיכה, ה’ 2]; דניאל ציין מפורשות את מועד ביאתו [דניאל, ט’ 25]. אלוהים הפקיד את הנבואות הללו בידיהם של ראשי הדת; לא היה להם שום תירוץ לבורותם לגבי ביאת המשיח הממשמשת ובאה, ולכך שלא בישרו לעם על ביאתו. בורותם נבעה מהזנחה פושעת. עם ישראל בנה מצבות זיכרון לנביאי ה’ שנשחטו, ובעת ובעונה אחת, כיבד את שועי הארץ, ובכך חלק כבוד למשרתי השטן. מנהיגי העם שהיו שקועים במריבותיהם וחתרו בשאפתנות להשגת עמדת שררה, איבדו את מחוות הכבוד השמימיות שמלך מלכי המלכים ביקש לחלוק להם. זקני ישראל היו אמורים להתעמק בכתובים ביראת כבוד וללמוד על המיקום, העיתוי והנסיבות של האירוע הכביר ביותר בתולדות האנושות: ביאת בן האלוהים כדי להשלים את פועל הכפרה למען גאולת האנושות.
כל בני האדם היו אמורים לעמוד על המשמר ולהמתין כדי להיות הראשונים שיקבלו בברכה את פני גואל העולם.
אך הביטו בשני הנוסעים העייפים שהגיעו לבית לחם מהרי נצרת הרחוקה, ועתה מכתתים הם לשווא את רגליהם ומגיעים עד פאתי העיר בחיפוש אחר מלון או מקום מחסה ללינת הלילה. אף דלת לא נפתחה כדי לקבלם. לבסוף, הם מצאו מקלט באבוס עלוב שיועד לבהמות, ושם נולד מושיע העולם. מלאכי השמיים ראו את הכבוד והתהילה שבן האלוהים חלק עם אביו השמיימי מקדמת דנא, בטרם נברא העולם, וייחלו בציפייה ובעניין רב לביאתו לעולם כאירוע משמח ביותר לכל בני האדם. על המלאכים הוטל לבשר את הבשורות המשמחות לאנשים שציפו להן, ייחלו להן, קיבלו אותן בשמחה ויבשרו אותן בשמחה לתושבי התבל.
המשיח השפיל עצמו וירד מגדולתו כדי ללבוש בשר ודם; עתיד הוא לשאת עול כבד מנשוא של צער וכאב בשעה שימסור את נפשו וחייו כקורבן תמורה בעבור חטאי האדם; ועם זאת, המלאכים השתוקקו שבן האלוהים, האל העליון, יופיע לפני בני האדם בכבוד והדר הראויים לו וההולמים את אופיו. האם ייאספו גדולי ושועי עולם בבירת ישראל כדי לקדם את פניו בברכה בעת ביאתו? האם רבבות המלאכים יציגו אותו בפני החבורה המצפה לו? מלאך שמיימי מבקר בעולם כדי למצוא את האנשים המוכנים ומזומנים לקדם את ישוע בברכה; אך הוא אינו מוצא שום סימנים המעידים על ציפייה כזו; הוא אינו שומע שום שירי הלל וניצחון, המבשרים את ביאת המשיח המשמשת ובאה. לזמן מה, הוא מתעכב מעל עיר הקודש ובית המקדש, שבו נגלתה השכינה במשך מאות בשנים; אך אפילו כאן שוררת אותה אדישות. הכוהנים, ברוב הדרם ורהבם, מקריבים במקדש את הקורבנות הטמאים. הפרושים נושאים דרשות לפני העם בקולי קולות או נושאים תפילות מתחסדות בקרני רחוב. בארמונות מלכים, במועצות של הוגי הדעות ובבתי המדרש של הרבנים – הכול אינם מודעים לעובדה המופלאה שמילאה את השמיים בשמחה והלל, שגואל האנושות עומד להופיע עלי אדמות. אין שום ראיה המעידה על ציפייה למשיח; לא נערכות שום הכנות כדי לקבל את פניו של שר החיים. המלאך השמיימי הנדהם עומד לשוב לשמיים עם הבשורות המרות, המביישות, כשלפתע הוא מגלה קבוצת רועים השומרים על עדריהם באשמורות הלילה. בעודם מביטים בשמיים זרועי הכוכבים, הם הוגים בנבואה על ביאת המשיח לעולם ונכספים לביאת הגואל. כאן נמצאת קבוצה המוכנה ומזומנה לקבל את המסר השמיימי. לפתע, מלאך ה’ מופיע לפני הרועים ומבשר להם את הבשורות הטובות בשמחה רבה. זוהר שמיימי מאיר את האזור כולו, “וּכְבוֹד יהוה נָגַהּ סְבִיבָם.” רבבות מלאכים נגלים לעין, כאילו הייתה השמחה רבה מדיי למבשר שמיימי אחד, ורבבות קולות פוצחים במזמור שכל האומות הנושעות ישירו בעתיד: “כָּבוֹד לֵאלֹהִים בַּמְּרוֹמִים, וּבָאָרֶץ שָׁלוֹם עַל בְּנֵי אָדָם רְצוֹנוֹ” (לוקס, ב’ 14). איזה לקח מאלף טמון בסיפור נפלא זה על בית לחם! איזו תוכחה הוא מהווה לחוסר האמונה שלנו, לגאוותנו ולביטחוננו העצמי! הוא מזהירנו פן ניכשל בזיהוי אותות העיתים בשל אדישותנו הפושעת, ולפיכך לא נדע את יום פקודתנו. לא רק על הרי יהודה, לא רק בקרב הרועים הענווים מצאו המלאכים את האנשים שייחלו לביאת המשיח. גם בארץ אלילית היו אנשים שייחלו לבואו; הם היו אנשים חכמים, עשירים ואציליים, פילוסופים מן המזרח. חכמי המזרח הללו שלמדו את עולם הטבע, ראו את אלוהים בבריאתו וביצירי כפיו. הם למדו מן הכתובים העבריים על כוכב השחר שיזרח מיעקב, והם ציפו בכיליון עיניים לביאתו של הגואל, אשר יהיה “נֶחָמַת יִשְׂרָאֵל,” אך גם “אוֹר לְהָאִיר לַגּוֹיִים” ו”יְשׁוּעָת ה’ עַד קְצֵה הָאָרֶץ” (לוקס, ב’ 25, 32; מעשי השליחים, י”ג 47).
הם חיפשו אחר האור, והאור שזרח מכס האלוהים האיר את נתיבם. בזמן שהכוהנים והרבנים בירושלים, שהאמת הופקדה בידיהם למשמרת כדי שילמדוה, היו אפופים בחשכה, הכוכב השמיימי הנחה את הזרים אל מקום הולדתו של המלך שזה עתה נולד. “לַמְחַכִּים לוֹ לִישׁוּעָה,” המשיח “יוֹפִיעַ שֵׁנִית – שֶׁלֹּא לְעִנְיַן הַחֵטְא” (האיגרת אל העברים, ט’ 28). בדומה לבשורות על הולדת המושיע, הבשורה על ביאת המשיח השנייה לא הופקדה בידיהם של ראשי הדת. הם מיאנו לתקשר עם אלוהים ולקבל אור מן השמיים; לפיכך, הם לא נמנו בין בני האור שתוארו בידי שאול השליח: “אַתֶּם, אַחַי, אֵינְכֶם בַּחֹשֶׁךְ בְּאֹפֶן שֶׁיַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם הַיּוֹם כְּגַנָּב. אַתֶּם כֻּלְּכֶם בְּנֵי הָאוֹר וּבְנֵי הַיּוֹם. לֹא בְּנֵי הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי הַחֹשֶׁךְ” (תסל”א, ה’ 4, 5). השומרים שניצבו על חומות ירושלים היו אמורים להיות הראשונים שישמעו את הבשורות על ביאת המושיע, הראשונים שיישאו את קולם כדי לבשר על בואו, הראשונים שיזהירו את העם להתכונן לבואו. אך הם עמדו נינוחים וזחוחים וחלמו בהקיץ על שלום וביטחון, בזמן שהעם נרדם בעודו שקוע בחטאיו. ישוע ראה את קהילתו כעץ תאנה עקר, המכוסה עלווה יומרנית, אך אינו מניב את פריו יקר הערך. אנשים התגאו בקיום קפדני של טקסי וכללי הדת, בזמן שרוח של ענווה אמיתית, אורך רוח ואמונה – שרק בכוחה לתת לה’ שירות הרצוי בעיניו – נעדרה מליבם. במקום החן, הנועם והחסד של רוח הקודש, התגלו דקדקנות טקסית, גאווה, יוהרה, אנוכיות ודיכוי. קהילת ה’ ששבה לסורה עצמה את עיניה ולא ראתה את אותות העיתים. אלוהים לא נטש את עמו ולא הפר את נאמנותו; אך עמו נטש אותו והתנתק מאהבתו. בעוד העם מסרב לציית לחוקיו ולתנאיו, הבטחותיו לא התגשמו בעבורם. זו הייתה התוצאה הוודאית של התרשלותם, כשלא העריכו את האור ואת זכויות היתר שהרעיף עליהם ה’, אלא מאסו בהן. אם הקהילה המשיחית לא תלך בעקבות הנחיית יד ההשגחה, לא תקבל כל קרן אור הנשלחת אליה, ולא תבצע כל חובה שתוטל עליה, האמונה תידרדר באופן בלתי נמנע לקיום דקדקני של טקסים וכללים, והרוח החיונית של חסידות ויראת שמיים, תיעלם.
אמיתה זו שבה והומחשה בתולדות הכנסייה. אלוהים דורש מחסידיו לפעול באמונה ובציות, העולים בקנה אחד עם הברכות והזכויות המורעפות עליהם. ציות דורש קורבן וכרוך בנשיאת צלב; מסיבה זו, רבים מאלה שמתיימרים להיות תלמידי המשיח מסרבים לקבל את האור השמיימי, ובדומה לעם ישראל בעת העתיקה, הם אינם יודעים את שעת פקודתם [לוקס, י”ט 44). בשל גאוותם וחוסר אמונתם, ה’ פוסח עליהם ומגלה את האמת לאנשים, שבדומה לרועים בבית לחם ולחכמים שבאו מן המזרח, שמים לב לאור שהם מקבלים ומצייתים לכל הנחיותיו.