בליסבון “נשמע קול רעם מתחת לקרקע, ובמהרה נרעדה העיר רבתי בזעזוע אלים. בתוך שש דקות בערך, שישים אלף איש קיפחו את חייהם. תחילה נסוג הים והותיר אחריו חוף יבש, ואז שב הים והתקדם במהירות ועלה על גדותיו כחמישים רגל מעל פני הים הרגילים.” “אחד האירועים יוצאי הדופן שהתרחשו בליסבון במהלך האסון הנורא שפקד את העיר הייתה שקיעתו של רציף שנבנה משיש בעלות גבוהה ביותר. אנשים רבים נקהלו עליו כדי למצוא מחסה ואולי להימלט מן החורבות המתמוטטות; אך לפתע שקע הרציף על כל אנשיו, ושום גופה לא צפה מעולם על פני המים.” ההרס שחוללה רעידת האדמה “הביא להתמוטטותם של כל הכנסיות והמנזרים, של כמעט כל הבניינים הגדולים ומבני הציבור, ושל כרבע מבתי התושבים. בתוך שעתיים פרצה אש שהתפשטה ברבעים השונים של העיר, והשתוללה בעוצמה אדירה במשך שלושה ימים שבהן נהרסה העיר כליל והפכה לשממה ועיי חורבות. רעידת האדמה התחוללה ביום קודש שבו המו הכנסיות והמנזרים מתפללים רבים, שמהם רק מתי מעט נמלטו ושרדו.” “אין מילים כדי לתאר את האימה שאחזה בלב התושבים. איש לא בכה; זה היה מעבר לדמעות. אנשים התרוצצו הנה והנה, מטורפים מאימה ותדהמה, מכים בפניהם וחזותיהם וזועקים: ‘רחמים! חנני ה’! סוף העולם הגיע!’ אימהות שכחו את ילדיהם, ורצו אנה ואנה כשעל כתפיהן מוטלים פסלי המושיע הצלוב. לרוע המזל, רבים רצו במהירות אל הכנסיות כדי למצוא בהן מחסה, אך תשמישי הקדושה לא הועילו לאיש. לשווא נאחזו האומללים בקרנות המזבח. פסלים, כמרים ואנשים נקברו יחדיו בקבר אחים.”
“טוענים שתשעת אלפים איש אבדו ביום הקטלני הזה.” מקץ עשרים וחמש שנים הופיע האות הבא שאוזכר בנבואה: השמש והירח חשכו. הדבר שהפך את התופעה הזו בולטת יותר היה העובדה שמועד התגשמותה צוין מפורשות. בשיחתו של המושיע עם תלמידיו על הר הזיתים, אחרי שתיאר באוזניהם את תקופת הצרות הממושכת שתפקוד את הקהילה המשיחית – את 1260 שנות הרדיפות מיד האפיפיורות, [שהוא הבטיח לקצר את פרק הזמן שלה, כנאמר: “וְלוּלֵא קִצֵּר אֲדֹנָי אֶת הַיָּמִים לֹא הָיָה נִצָּל כָּל בָּשָׂר”] – בתוך כך, הוא אזכר מספר אירועים מסוימים שיקדמו לשיבתו, וקבע את המועד שבו יתרחש הראשון שבהם: “בַּיָּמִים הָהֵם, אַחֲרֵי הַצָּרָה הַהִיא, תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ” (מרקוס, י”ג 20, 24).
מניין 1260 השנים הסתיים בשנת 1798. רבע מאה קודם לכן חדלו הרדיפות כמעט לחלוטין. על פי דברי המשיח, בין שני תאריכים אלה תחשך השמש. ב-19 במאי 1780, התגשמה הנבואה. “יום האפלה של ה-19 במאי 1780 הוא כמעט היחיד הנחשב כתופעה המסתורית והלא-מוסברת ביותר מסוגה – האפלה שאין להסבירה, של כל השמיים והאטמוספירה בניו אינגלנד.”
אפלה זו לא נגרמה מליקוי ירח, שכן הירח היה אז כמעט מלא. היא גם לא נגרמה מעננות כבדה, שכן בכמה אתרים שבהם שררה האפלה השמיים היו כה בהירים, עד שניתן היה לצפות בכוכבים. בהקשר לחוסר היכולת של המדע למצוא גורם משביע רצון לתופעה זו, הכריז האסטרונום הרשל: “היום האפל בצפון אמריקה היה אחד מאותן תופעות טבע מופלאות שהפילוסופיה מתקשה להסביר.”
“מידת העלטה הייתה אף היא יוצאת דופן. היא נצפתה במחוזות המזרחיים ביותר של ניו אינגלנד; במערב, עד לאזורי הספר בקונטיקוט ובאולבני שבניו יורק; בדרום, לכל אורך החוף; בצפון, בכל מקום שבו ישבו מושבות אמריקניות. קרוב לוודאי שהחשכה התפשטה מעבר לגבולות אלה, אך הגבולות המדויקים לא נודעו מעולם בוודאות. בנוגע למשך הזמן של החשכה, בשכונה בבוסטון היא נמשכה כארבע עשרה עד חמש עשרה שעות.”
“הבוקר היה בהיר ונעים, אך בערך בשעה שמונה נצפה אות לא מוכר על פני השמש. השמיים היו חפים מעננים, אך האוויר היה סמיך ונראה כמסך עשן; השמש שזרחה באור חיווריין התקדרה והלכה, עד שלבסוף לא נראתה עוד.” “בצוהרי היום” שררה “אפלה כבחצות הליל.” התופעה המוזרה עוררה בהלה עזה, טרדה את מנוחתם של אנשים רבים, ואף הטילה אימה בלב בעלי החיים; התרנגולות נמלטו בפחד ללוליהן, הציפורים עפו לקניהן והבהמות נחפזו למכלאותיהן. הצפרדעים החלו לקרקר וניצי הלילה השמיעו קולם. התרנגולים החלו לקרוא כדרכם בשעה שמפציע השחר. החקלאים נאלצו לעזוב את עבודתם בשדות. העסקים נסגרו, ונרות הודלקו בבתים. “ישיבת בית המחוקקים בקונטיקוט, שנערכה באותה השעה בהרטפורט, ננעלה, שכן אי אפשר היה להמשיך בדיונים ולפתור בעיות. כל דבר לבש קדרות המאפיינת את שעות הלילה.”
העלטה הכבדה ששררה בשעות היום התפוגגה כשעה או שעתיים לפנות ערב, וחשפה שמיים בהירים באופן חלקי, ואת השמש, ששבה והופיעה, על אף שהייתה עדיין מוסתרת ומכוסה ערפל שחור וסמיך. אולם, “ההפוגה הייתה קצרת מועד, ואחריה שבה האפלה לשרור בעוצמה רבה יותר ובסמיכות רבה יותר, דבר שגרם לשמורת הלילה הראשונה להיות חשוכה באופן נוראי יותר ממה שחוו מיליוני בני האדם שראו אותה. מיד לאחר שקיעת החמה ועד לחצות הליל, לא פילחה אף קרן אור מן הירח או הכוכבים את כיפת השמיים. הוכרז שזו הייתה ‘עלטה כבדה כחושך מצריים!'” עד ראייה אמר: “לא יכולתי שלא לחשוב באותו הזמן, שאם כל גוף שמיימי הזורח ביקום היה מתעטף באפלה בלתי חדירה, או כבה ומת, האפלה שהייתה משתררת ביקום לא יכלה להיות מוחלטת יותר.” על אף שהייתה זו רק השעה תשע ועל אף שהירח שהיה במילואו זרח באותו לילה, “הוא לא הועיל כהוא זה כדי לגרש את צללי העלטה שדמו לצללי מוות.” אחרי חצות התפוגגה העלטה, והירח, שנגלה לעין לראשונה, נראה כדם. וייטייר המשורר אמר על היום הבלתי נשכח הזה: “באחד מימי חודש מאי, בשנה העתיקה אלף שבע מאות ושמונים, נפלה אימה נוראה – עלטה כבדה – על השדות הפורחים, על מי המעיין המתוקים, על האדמה הרעננה ועל שמי הצהריים.”
“גברים התפללו, נשים התייפחו; כל האוזניים התחדדו כדי לשמוע את תקיעת השופר המבשרת את ביאת יום הדין ומפלחת את השמיים השחורים.”
יום ה-19 במאי, 1780 ייזכר לעד בהיסטוריה כ”יום העלטה המוחלטת כחושך מצריים.” מאז ימי משה, לא תועד אף אירוע נוסף של עלטה כבדה הזהה בעוצמתה ובמשך זמן התרחשותה. תיאור האירוע הזה מעדי הראייה, שנרשם בעטם של המשורר וההיסטוריון שצוטטו לעיל, מהווה אך ורק הד קלוש לדברי ה’ שתועדו בנבואת הנביא יואל אלפיים חמש מאות שנה לפני התגשמותם: “הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ, וְהַיָּרֵחַ לְדָם, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא” (יואל, ג’ 4).
המשיח הורה לחסידיו לעמוד על המשמר, לצפות לאותות שיבתו, ולשמוח לכשיחזו באותות שיעידו על ביאת מלכם. הוא אמר: “כַּאֲשֶׁר יַתְחִילוּ לִקְרוֹת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הִתְעוֹדְדוּ וְהָרִימוּ רָאשֵׁיכֶם, כִּי קְרֵבָה גְּאֻלַּתְכֶם.” הוא הצביע בפני תלמידיו על העצים המלבלבים באביב, ואמר: “כְּשֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתָם מְלַבְלְבִים, יוֹדְעִים אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם כִּי קָרוֹב הַקַּיִץ. כֵּן גַּם כְּשֶׁתִּרְאוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִתְקַיְּמִים, דְּעוּ כִּי קְרוֹבָה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים” (לוקס, כ”א 28, 30, 31).
אך לאחר שגאווה והקפדה יתרה על דקדוקי עניות תפסו את מקומן של רוח ענווה ומסירות בקהילת המשיח, האהבה למשיח התקררה, והאמונה בשיבתו התפוגגה. אנשי ה’ ששקעו בהבלי העולם וברדיפה אחר מותרות ותענוגות, היו עיוורים להוראותיו של המושיע בנוגע לאותות שיבשרו את שיבתו. תורת ביאת המשיח השנייה נזנחה; פסוקים או פרקים בכתבי הקודש שדיברו על ביאת המשיח עומעמו באמצעות פרשנויות שגויות, עד שלבסוף תורה זו כמעט נשכחה כליל. הדבר אפיין במיוחד את הכנסיות באמריקה. החירות והנוחות שמהן נהנו כל המעמדות, והתשוקה השאפתנית לעושר ומותרות, הולידו תשוקה שלא ידעה שובעה לעשיית רווחים ולהשגה מהירה של פרסום ושררה, שנדמה היה שהן מצויות בהישג ידם של כל בני האדם. כתוצאה מכך, הכול מיקדו את עיניהם ותקוותם בחומר, וסימנו בעתיד הרחוק את היום הכביר והקדוש, שבו סדר הדברים בעולם הזה יגיע לקיצו. כשהמושיע הצביע בפני תלמידיו על האותות שיקדמו לשיבתו, הוא ניבא על הכפירה שתשרור בתקופה שתקדם לביאתו השנייה, שבמהלכה יחזרו בני האדם לסורם.
בימים האלה ימשיכו, כפי שהיה בימי נוח, העשייה והשאון של העולם העסקי, והרדיפה אחר תענוגות – אנשים יקנו, ימכרו, ייטעו, יבנו, יתחתנו ויחתנו את בניהם ובנותיהם – מתוך שכחה מוחלטת את אלוהים והעולם הבא. אזהרתו של המשיח לאנשים שיחיו בעת ההיא, היא: “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם שֶׁלֹּא יִכְבַּד לְבַבְכֶם בִּשְׁתִיָּה וּבְשִׁכָּרוֹן וּבְדַאֲגוֹת הַחַיִּים וְהַיּוֹם הַהוּא יָבוֹא עֲלֵיכֶם פִּתְאוֹם.” לָכֵן, עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר בְּכָל עֵת וְהִתְפַּלְּלוּ שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחֲכֶם לְהִמָּלֵט מִכָּל הָעֲתִידוֹת הָאֵלֶּה וּלְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי בֶּן-הָאָדָם” (לוקס, כ”א 34, 36).
מצבה של קהילת המשיח בימים אלה צוין בדברי המושיע בספר ההתגלות: “יֵשׁ לְךָ שֵׁם שֶׁאַתָּה חַי, וְאַתָּה מֵת.” “לָכֵן, זְכֹר כֵּיצַד קִבַּלְתָּ וְשָׁמַעְתָּ, וּשְׁמֹר וַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה.” לאלה המסרבים להיחלץ משאננותם וזחיחותם ולוותר על תחושת הביטחון הכוזבת, ניתנה האזהרה החמורה הבאה: “אִם לֹא תִּשְׁקֹד, אָבוֹא כְּגַנָּב וְלֹא תֵּדַע בְּאֵיזוֹ שָׁעָה אָבוֹא עָלֶיךָ” (ההתגלות, ג’ 1, 3). בני האדם חייבים להתעורר לסכנה הזו; הם חייבים לקום ולהתכונן לאירועים הכבירים והחמורים הקשורים לתום תקופת המבחן. נביא ה’ מכריז: “כִּי גָדוֹל יוֹם יְהוָה וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ?” (יואל, ב’ 11). מי יוכל לעמוד לכשיופיע המושיע, אשר הוא “טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל” (חבקוק, א’ 13). בעבור אלה הזועקים: “אֱלֹהַי, יְדַעֲנוּךָ,” ובעת ובעונה אחת מחללים ביודעין את תורתו, ממהרים לנהות אחרי אלוהים אחרים (הושע ח’ 2, 1; תהילים ט”ז 4), מטפחים בסתר ליבם את עוונותיהם ואוהבים את דרכי הרוע – יום ה’ יהיה יום אפל: “הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם יְהוָה, וְלֹא אוֹר; וְאָפֵל, וְלֹא נֹגַהּ לוֹ” (עמוס, ה’ 20). ה’ אמר: “וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת; וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים, הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם: ‘לֹא יֵיטִיב יְהוָה וְלֹא יָרֵעַ'” (צפניה, א’ 12). “וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה, וְעַל רְשָׁעִים עֲוֹנָם; וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים, וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל” (ישעיה, י”ג 11). “גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה, וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ.” “וְהָיָה חֵילָם לִמְשִׁסָּה, וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה” (צפניה, א’ 18, 13).
הנביא ירמיהו אשר חזה בעתיד המר והנורא הזה, הכריז: “הֹמֶה לִּי לִבִּי, לֹא אַחֲרִשׁ.” “כִּי קוֹל שׁוֹפָר שמעתי (שָׁמַעַתְּ) נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה. שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא” (ירמיה, ד’ 19, 20). “יוֹם עֶבְרָה, הַיּוֹם הַהוּא: “יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה…” (צפניה, א’ 15, 16). “הִנֵּה יוֹם יְהוָה בָּא, אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף, לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה, וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה” (ישעיה, י”ג 9).
