יריביהם עשו כל מאמץ כדי להסב את מחשבת בני האדם מנושא ביאת המשיח השנייה. לימוד הנבואות על ביאת המשיח השנייה וקץ העולם נאסר ונחשב לחטא מביש. בדרך זו, כוהני הדת האהודים ערערו את האמונה בדבר ה’. תורותיהם הפכו את חסידיהם לכופרים, ורבים מהם פרקו עול ונתנו דרור לתאוותיהם הרעות. אך כוהני הדת המושחתים האשימו בכך את האדוונטיסטים.
בעוד שמילר משך קהלים רבים של אנשים נבונים ומאזינים קשובים, שמו אוזכר לעיתים רחוקות בלבד בדברי הדפוס הנוצריים, חוץ מאשר בלעג או בהוקעה. הכופרים הרשעים והנמהרים שפעלו בגיבוי מורי הדת בעלי השררה, לא בחלו בשום גידופים ומילים פוגעניות כדי להכפיש את שמו ולפגוע בפועלו. הם כינוהו בכינויי גנאי מעליבים ופוגעניים, ולעגו לו בעזרת בדיחות ואמרות שנונות מן הסוג השפל והגס ביותר.
האיש ששערו האפיר בזמן שעזב את ביתו הנוח ונסע על חשבונו מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, ועמל ללא הרף כדי למסור לעולם את האזהרה החמורה על המשפט הממשמש ובא – הוקע בבוז כקנאי, שקרן ונוכל, העוסק בחישובי קיצים חסרי שחר. הלעג, השקרים והגידופים שהופנו נגדו עוררו מחאה זועמת אפילו בעיתונות החילונית. אנשי העולם הזה הכריזו כי ניבולי פה כאלה ויחס כה מזלזל לנושא כה נשגב והרה חשיבות, שתוצאותיו כה מרות ונוראות, מהווים לא רק פגיעה ברגשותיהם של הדוגלים בו, אלא גם “זלזול בוטה ביום הדין, לעג לאלוהים בכבודו ובעצמו, ולגלוג על העונשים הכבדים שה’ יפסוק.” השטן, מקור כל הרוע, ביקש לא רק לבטל את השפעת הבשורה על שיבת המשיח, אלא גם להשמיד את השליח. מילר השתמש באמיתות של כתבי הקודש בתבונה ובמעשיות כדי לדבר לליבם של מאזיניו, בעודו מוכיח אותם על חטאיהם, מטלטלם ומחלצם משאננותם, אך מילותיו הגלויות והנוקבות עוררו את שנאתם. ההתנגדות למסר של מילר שהפגינו חברי הכנסייה, עודדה את האספסוף לעשות הכול כדי להיפטר ממנו; שונאיו זממו להרוג אותו כאשר יצא מאסיפה שבה השתתף. אך מלאכים קדושים נכחו בקהל, ואחד מהם שלבש דמות אדם נטל את זרועו של משרת ה’ והנחה אותו למקום מחסה, הרחק מן האספסוף הזועם. מלאכתו של מילר טרם הושלמה, ולכן, השטן ונציגיו כשלו ומזימתם סוכלה. חרף ההתנגדות העזה, העניין הרב בתנועה האדוונטיסטית הלך וגבר. הקהילות האדוונטיסטיות הלכו והתרבו, מעשרות למאות ועד לאלפים. מאמינים חדשים רבים הצטרפו לכנסיות השונות, אך מקץ זמן מה התעוררה התנגדות, והכנסיות נקטו צעדי ענישה כלפי אלה שאימצו את השקפותיו של מילר. צעד זה חייב תגובה מפרי עטו; בפנייה לכל המשיחיים מכל הזרמים בנצרות, מילר טען שאם משנתו היא תורת שקר, עליהם להוכיח זאת על סמך כתבי הקודש. הוא אמר: “מהו הדבר שאנו מאמינים בו, שלא צוונו בכתבי הקודש להאמין בו, שאתם עצמכם קבעתם שהוא-הוא החוק – החוק היחיד של אמונתנו ודתנו? מה עשינו שהביא להוקעתנו ולגינויים כה ארסיים נגדנו מעל בימות הכנסיות ובעיתונות, ונתן לכם סיבה מוצדקת לסלק אותנו [האדוונטיסטים] מכנסיותיכם ומחברתכם?”
“אם טעינו, אנא, הראו לנו במה טעינו. הוכיחו לנו את טעותנו על סמך כתבי הקודש; שבענו לעג ולגלוג; דברי לעג לא ישכנעונו לעולם בטעותנו; דבר ה’ לבדו יכול לשנות את השקפותינו. הגענו למסקנותינו לאחר ששקלנו אותן בכובד ראש ובתפילה, והשתכנענו באמיתותן לאור הוכחות מכתבי הקודש שבהם התעמקנו.”
בכל דור ודור התקבלו האזהרות ששלח ה’ ביד משרתיו בחוסר אמון, ספקנות וחוסר אמונה. כשעוונותיהם של בני דור המבול עוררו את חרון ה’ וגרמו לו להמטיר את המבול על העולם, הוא הודיע להם תחילה על תוכניתו כדי לתת להם הזדמנות לסור מדרכיהם הרעות ולחזור למוטב. במשך מאה ועשרים שנים הדהדה באוזניהם האזהרה לשוב בתשובה, שמא ימיט עליהם חרון ה’ שמד. ואולם, הם ראו בה מעשייה בטלה ותו לא, וסירבו להאמין בה. בעזות מצח שגובתה ברשעותם, הם לעגו לשליח ה’, זלזלו באזהרותיו והפצרותיו, ואפילו האשימוהו שהוא נביא שקר המתיימר לחזות את העתיד ומעז להוכיחם. איך מעז אדם אחד לצאת נגד כל אנשי השם של העולם? אם אכן המסר של נוח הוא אמת לאמיתה, מדוע כל העולם אינו רואה זאת ואינו מאמין במסר? טענה של אדם אחד מול חוכמת ההמונים! הם סירבו להאמין במסר האזהרה ולבקש מקלט בתיבה שנוח בנה. המלעיגים הצביעו על עולם הטבע – עונות השנה הקבועות, השמיים הבהירים, שלא המטירו ולו טיפת גשם אחת, השדות המוריקים, הרעננים מטיפות הטל העדינות שירדו עליהם בלילה – וזעקו: “האם דבריו של נוח אינם אלא פטפוטים בעלמא?” הם הכריזו בבוז כי מבשר הצדקה הוא קנאי דת מטורף, והמשיכו בלהט רב יותר במרדף אחר תענוגותיהם, בעודם מתמקדים ביתר שאת בדרכיהם הרעות. אך חוסר אמונתם לא מנע את התרחשות האירוע שגזר ה’; ה’ נשא באורך רוח את רשעותם ועוונותיהם, והעניק להם שפע של הזדמנויות לשוב בתשובה, אך בשעה היעודה הומטו עונשיו על האנשים שמאסו בחסדו. המשיח הכריז כי חוסר אמונה דומה ישרור בעולם בקשר לביאתו השנייה. כשם שבני דורו של נוח “לֹא יָדְעוּ עַד שֶׁבָּא הַמַּבּוּל וְסָחַף אֶת הַכֹּל, כָּךְ יִהְיֶה גַּם בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן-הָאָדָם” (מתי, כ”ד 39). כאשר חסידי ה’ מתאחדים עם העולם, חיים כמו אנשי העולם ומתענגים יחדיו על תענוגותיו האסורים; כשהמותרות של העולם הופכים למותרות של הכנסייה; כשפעמוני החתונה מצלצלים, והכול נושאים עיניהם בתקווה ומייחלים לשנים רבות של עושר ושגשוג – או אז, לפתע, לכשיבזיקו ברקי השמיים, יקיץ הקץ על חזיונותיהם הזוהרים ותקוותיהם המתעתעות. כשם שאלוהים שלח את משרתו להזהיר את העולם מפני המבול הממשמש ובא, כך הוא שלח את שליחיו הנבחרים לבשר לעולם על יום הדין האחרון הממשמש ובא. כשם שבני דורו של נוח לעגו לנבואותיו של מטיף הצדקה, כך בימיו של מילר, אנשים רבים, אפילו בקרב חסידי ה’, לעגו לאזהרותיו. מה הייתה הסיבה לכך שתורת ביאת המשיח השנייה לא התקבלה בשמחה בכנסיות? בזמן שבעבור הרשעים ביאת האדון תמיט עליהם צער וחורבן, לצדיקים זוהי בשורה משמחת וחדורת תקווה. אמיתה כבירה זו שמשה כנחמתם של חסידי ה’ בכל הדורות; מדוע היא הפכה, בדומה למי שהגה אותה, ל”אבן נגף” לאלה שהתיימרו להיות חסידיו? האדון בכבודו ובעצמו הבטיח לתלמידיו: “אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַּח אֶתְכֶם אֵלַי” (יוחנן, י”ד 3). המושיע הרחמן אשר חזה בבדידות וביגון של תלמידיו, הורה למלאכים לנחמם בעזרת ההבטחה על שיבתו הממשית באותו האופן שבו עלה השמיימה. כשהתלמידים עמדו ונשאו עיניהם השמיימה, בעודם נותנים מבט אחרון באדונם האהוב, הוסבה תשומת ליבם למילים הבאות שהוכרזו באוזניהם: “אַנְשֵׁי הַגָּלִיל, לָמָּה אַתֶּם עוֹמְדִים וּמִסְתַּכְּלִים אֶל הַשָּׁמַיִם? יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר נִשָּׂא מֵעֲלֵיכֶם הַשָּׁמַיְמָה – בּוֹא יָבוֹא בְּאוֹתוֹ אֹפֶן שֶׁרְאִיתֶם אוֹתוֹ עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם” (מעשי השליחים, א’ 11). לשמע בשורת המלאכים שבה התקווה לפעם בליבם. התלמידים “חָזְרוּ לִירוּשָׁלַיִם בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְהִתְמִידוּ לִהְיוֹת בַּמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁהֵם מְבָרְכִים אֶת הָאֱלֹהִים” (לוקס, כ”ד 52, 53). הם לא שמחו על הנתק ממושיעם ועל שנותרו להתמודד לבדם במבחני ובפיתויי העולם; הם שמחו בגלל ההבטחה על שיבתו שקיבלו מן המלאכים. הבשורה על שיבת המשיח אמורה לשמש היום – כמו אז, כאשר ניתנה לרועי בית לחם – כבשורה טובה המפיחה שמחה רבה. מי שאוהב את המושיע בכל ליבו ומאודו, לא יכול שלא לקדם בברכה ובשמחה את הבשורה המעוגנת בדבר ה’, על הגואל אשר בו מתמקדות תקוותיו לחיי נצח, אשר עומד לשוב לעולם, לא כדי לשאת עלבונות, חרפות, בוז ומאיסה כפי שחווה בביאתו הראשונה, אלא כדי לשוב בגבורה ובכבוד כדי לגאול את חסידיו. רק אלה שאינם אוהבים את המושיע חפצים שהוא יתמהמה; הזעם והשנאה שמעורר מסר שמיימי זה מהווים את ההוכחה החותכת ביותר לנטישתן של הכנסיות את האלוהים. אנשים רבים חוצצים מזה שנים רבות בין המשיח והעולם; “עתה הם חשו כי הגיעה השעה לנקוט עמדה. חיי הנצח הציבו בפניהם מציאות זרה. השמיים הלכו והתקרבו, והם ניצבו לפני ה’ כשהם אכולי אשמה. הנוצרים התעוררו לחיים רוחניים חדשים. הם חשו שהזמן קצר והמלאכה מרובה, ולכן עשייתם בעבור אחיהם בני האדם חייבת להתבצע במהירות. העולם הלך והתרחק, ונדמה שהנצח נפתח בפניהם, והנשמה על כל מעלותיה ומגרעותיה נותרה מאחור כדי להאפיל על כל מטרה זמנית בעולם הזה.” רוח אלוהים נחה עליהם ואזרה אותם בגבורה, בעודם מתאמצים בכל ליבם ומאודם להאיץ באחיהם, כמו גם בחוטאים, להתכונן ליום הדין. העדות הדוממת של חייהם המופתיים היומיומיים שימשה תוכחה מתמדת לחברי הכנסייה הרשמית והכנסייה הלא-ממסדית. הללו חפצו להמשיך ללא הפרעה ברדיפתם אחר תענוגות, במסירותם לעשיית רווחים ובחתירתם לכבוד ארצי. כך התעוררו שנאה והתנגדות נגד האמונה בשיבת המשיח והדוגלים בה. כשהתברר כי הטיעונים לגבי התקופות הנבואיות הם מוצקים, ניסו המתנגדים לרפות את ידי המאמינים מחקירת הנושא בכך שלימדו כי הנבואות חתומות. בדרך זו, הפרוטסטנטים הלכו בעקבות הקתולים. בעוד שהכנסייה הקתולית הסתירה את כתבי הקודש מן העם, הכנסיות הפרוטסטנטיות טענו כי חלק חשוב בכתבי הקודש הוא סתום – החלק שמציג אמיתות החלות במיוחד על ימינו. כהני דת ואנשים מן השורה הכריזו כי נבואות דניאל וספר ההתגלות מהוות רזים שנבצרו מבינתנו. אך המשיח כיוון את תלמידיו לדברי הנביא דניאל בקשר לאירועים שיתרחשו בימיהם, ואמר: “עַל הַקּוֹרֵא לְהָבִין” (מתי, כ”ד 15). הטענה כי ספר ההתגלות הוא רז שלא ניתן להבינו עומדת בסתירה לשמו של הספר ולתכליתו: “הִתְגַּלּוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֱלֹהִים כְּדֵי לְהַרְאוֹת לַעֲבָדָיו אֶת אֲשֶׁר צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּמְהֵרָה. וְהוּא שָׁלַח בְּיַד מַלְאָכוֹ… אַשְׁרֵי הַקּוֹרֵא וְאַשְׁרֵי הַשּׁוֹמְעִים אֶת דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְשׁוֹמְרִים אֶת הַכָּתוּב בָּהּ, כִּי קְרוֹבָה הָעֵת” (ההתגלות, א’ 3-1). הנביא מכריז: “אַשְׁרֵי הַקּוֹרֵא” – יהיו מי שלא יקראו את הנבואות ולא יזכו בברכות. אך יהיו גם “שּׁוֹמְעִים” שיסרבו לשמוע כל דבר הקשור לנבואות – וגם הם לא יזכו בברכות. רק “הַשּׁוֹמְעִים אֶת דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְשׁוֹמְרִים אֶת הַכָּתוּב בָּהּ…” יזכו בברכות. אך אנשים רבים יסרבו לציית לאזהרות ולהנחיות הכלולות בספר ההתגלות. איש מאלה שלא יקרא או לא יציית לכתוב, לא יוכל לתבוע לזכותו את הברכות. כל מי שילגלג על נושאי הנבואות וילעג לסמלים הנשגבים שניתנו בהן, כל מי שיסרב לתקן את דרכיו ולהתכונן לביאת בן-האדם, לא יתברך בברכות ה’. לאור עדותם של כתבי הקודש שנכתבו בהשראה אלוהית, כיצד יעזו בני התמותה ללמד כי ספר ההתגלות הוא רז הנבצר מבינת אנוש? ספר ההתגלות הוא ספר פתוח אשר מגלה נסתרות וחושף רזים. לימוד ספר ההתגלות מכוון את הלב ואת השכל לנבואות דניאל; הן נבואות ספר ההתגלות והן נבואות דניאל מעניקות לנו לימוד חשוב ורב ערך מאת ה’, באשר לאירועים שיתרחשו באחרית הימים, בקץ העולם. יוחנן זכה לראות מחזות מרגשים ומרתקים שיהיו מנת חלקה של הקהילה המשיחית. הוא חזה בתלאות, בסכנות, במאבקים, ולבסוף, בתשועה הסופית של חסידי ה’. הוא מתאר את המסרים האחרונים שיבשילו בקציר העולם בתור שיבולים שייאספו למען האסם השמיימי או עשבים שוטים המיועדים לאש השמד. נושאים הרי חשיבות התבהרו לו, במיוחד לגבי קהילת אחרית הימים, שמי בקרב חבריה שייוותר על תורות השקר לטובת האמת, יקבל הנחיות לגבי הסכנות והמאבקים הצפויים לו. איש אינו אמור לשרות באפלה לגבי האירועים שיתרחשו בעולם. לכן, מדוע רווחת בורות כזו בנוגע לחלק כה חשוב בכתבי הקודש? מדוע שורר אי רצון כללי להתעמק בתורותיהם? זוהי התוצאה של מאמץ מכוון של שר האופל להסתיר מבני האדם את דבר ה’ אשר חושף את שקריו. מסיבה זו, המשיח, חושף הרזים, שחזה מראש במלחמה שתינטש נגד לימוד ספר ההתגלות, בירך את כל מי שיקרא בתשומת לב את מילות הנבואה ויציית להן.
