פרק י”ט
אור זורח באפלה
פועלו של ה’ בעולם מייצג בכל עידן ועידן דמיון בולט לכל התעוררות רוחנית כבירה או תנועה דתית סוחפת. עקרונותיו של אלוהים בטיפולו בבני האדם אינם משתנים לעולם. לתנועות הרוחניות החשובות שקמו בימינו יש מקבילות בדורות הקודמים, ולחוויה של הקהילה המשיחית בדורות הקודמים יש חשיבות עצומה לדורנו. בכתבי הקודש אין אמיתה מפורשת יותר מזו שאלוהים, באמצעות רוח קודשו, מכוון ומדריך את חסידיו עלי אדמות בהקמת התנועות הרוחניות הכבירות למען קידום מלאכת הבישור והגאולה. בני האדם משמשים כלי שרת ביד ה’ כדי להגשים את מטרותיו ולהרעיף את חסדו ורחמיו על העולם. על כל אדם מוטל תפקיד שחובה עליו לבצע; לכל אדם מובטחת מידה מסוימת של אור, בהתאם לצרכים המסוימים של דורו, שדי בה כדי לסייע לו לבצע את המלאכה שהוטלה עליו ביד ה’. אך אף אדם, גם אם הוא מוערך ומכובד בשמיים, לא השיג מעולם תובנה מלאה של תוכנית הגאולה הכבירה, ואפילו לא הבין לאשורו את התכלית האלוהית למלאכה שיועדה לדורו. נבצר מבני האדם להבין לעומק את התכלית שיעד ה’ למלאכה שהטיל עליהם; אין הם מבינים לאשורו את המסר שהם מוסרים בשמו. “הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא? אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?” “כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם יְהוָה. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם.” “אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד, אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי. מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ” (איוב, י”א 7; ישעיה, נ”ה 8, 9; מ”ו 9, 10). אפילו נביאי ה’ שזכו לתובנות מיוחדות מרוח קודשו, לא הבינו לאשורו את ההתגלויות שניתנו להם. משמעות הנבואות וההתגלויות תיחשף בכל דור ודור, בזמן שחסידי ה’ יזדקקו להנחיות הכלולות בהן. שמעון כיפא שכתב על הגאולה שהתבשרה והובהרה באמצעות הבשורה, אומר: “אֶת הַיְשׁוּעָה הַזֹּאת חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ הַנְּבִיאִים שֶׁנִּבְּאוּ עַל הַחֶסֶד הַמְיֻעָד לָכֶם. הֵם חָקְרוּ מָה הָעֵת וְהַנְּסִבּוֹת שֶׁהוֹדִיעָה רוּחַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם, כְּשֶׁהֵעִידָה מֵרֹאשׁ עַל סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ וְעַל הַכָּבוֹד וְהַתִּפְאֶרֶת שֶׁיָּבוֹאוּ אַחֲרֵיהֶם. וְנִגְלָה לָהֶם כִּי לֹא לְמַעַן עַצְמָם אֶלָּא לְמַעַנְכֶם שֵׁרְתוּ בַּדְּבָרִים הָהֵם…” (פטר”א, א’ 12-10). ועם זאת, על אף שלא ניתן לנביאים להבין לאשורו את הדברים שנגלו להם, הם חיפשו ברצינות אחר האור שה’ הואיל בטובו לחשוף. הם “חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ,” “הֵם חָקְרוּ מָה הָעֵת וְהַנְּסִבּוֹת שֶׁהוֹדִיעָה רוּחַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם.” איזה לקח מאלף לחסידי ה’ בעידן המשיחי, שלתועלתם ניתנו הנבואות האלה למשרתיו! “וְנִגְלָה לָהֶם כִּי לֹא לְמַעַן עַצְמָם, אֶלָּא לְמַעַנְכֶם שֵׁרְתוּ בַּדְּבָרִים הָהֵם.” הביטו בקדושי ה’ הללו, בעודם “חוקרים ומחפשים בשקדנות” ומתעמקים בהתגלויות שניתנו להם למען הדורות הבאים שטרם נולדו. השוו בין הלהט הקדוש שאחז בהם, לבין האדישות וחוסר העניין שאפיינו את יחסם של בחירי ה’ בדורות האחרונים לאור השמיימי הזה. איזו תוכחה נוקבת לאוהבי התענוגות האדישים אשר מסתפקים בהכרזה שהנבואות סתומות הן ולא ניתן להבינן. על אף שנבצר מבינת האדם המוגבלת להבין את עצותיו ומשפטיו של האל העליון, או להבין לאשורו את אופן הגשמת מטרותיו, עם זאת, לפעמים מתקשים בני האדם להבין את מסרי השמיים בשל טעות כלשהי שעשו או משום שלא התעמקו בהם. אין זה נדיר ששכלם ועיני רוחם של בני האדם, ואפילו של משרתי ה’, התעוורו מן ההשקפות, המסורות ותורות השקר שחדרו לליבם, ולפיכך, יכולים הם להבין רק באופן חלקי את הדברים הנשגבים שחשף ה’ בדברו. כך קרה לתלמידי המשיח, אפילו בזמן שהמושיע עדיין היה איתם. מוחם וליבם היו חדורים באמונה הרווחת על המשיח כמלך בשר ודם, אשר ירומם את ישראל ויהפוך אותה למלכות כבירה שתמשול על העולם כולו. לכן נבצר מהם להבין את משמעות דבריו של המושיע כשניבא על סבלותיו ומותו. המשיח בכבודו ובעצמו שלח אותם להכריז את המסר הבא: “מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים! שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהַאֲמִינוּ בַּבְּשׂוֹרָה!” (מרקוס, א’ 15). מסר זה התבסס על הנבואה בפרק ט’ בספר דניאל. שישים ותשעה השבועות שהוכרזו בידי המלאך, יימשכו “עַד מָשִׁיחַ נָגִיד.” לפיכך, התלמידים שהיו חדורי תקוות נשגבות וציפיות מלאות שמחה, ייחלו בכיליון עיניים לכינון מלכות המשיח בירושלים, מלכות כלל-עולמית. הם הכריזו את המסר שקיבלו מהמשיח, על אף שהם עצמם לא הבינוהו לאשורו. בעוד שהכרזתם התבססה על הכתוב בדניאל, ט’ 25, הם לא שמו לב שהפסוק הבא מנבא שהמשיח ייכרת. משחר ילדותם ייחל ליבם למלכות העולמית המפוארת, והדבר עיוור את עיני רוחם הן לגבי פרטי הנבואות והן לגבי דברי המשיח. הם ביצעו את תפקידם כשהושיטו לעם ישראל את הזמנת החסד, אך אז, בדיוק בזמן שציפו לראות את אדונם עולה על כס דוד, הם חזו בו כאשר נאסר כפושע, הולקה, הושם ללעג, הושפל, הוקע, הורשע, והוצא להורג בצלב בגולגולתא. ייאוש גדול ויגון קודר גדשו את ליבם של התלמידים בימים שבהם אדונם היה טמון בקבר! המשיח בא בדיוק בעיתוי ובאופן שנובאו בנבואות. עדות התנ”ך התמלאה בכל פרט ופרט בכהונתו עלי אדמות. הוא בישר את בשורת הגאולה אשר ניתנה “בְּהוֹכָחָה שֶׁל רוּחַ וּגְבוּרָה.” מאזיניו שמעו את דברי השמיים שנחקקו על ליבם, וקיבלו את העדות שניתנה משמיים. דבר ה’ ורוח ה’ העידו על השליחות האלוהית שהוטלה על בן האלוהים. התלמידים המשיכו לאהוב את אדונם האהוב בכל ליבם ומאודם. ועם זאת, ליבם היה אפוף ספקות וחוסר ודאות. בשל יגונם וצערם העז נבצר מהם להיזכר במילות המשיח שניבאו את סבלותיו ומותו. אם ישוע מנצרת היה באמת המשיח האמיתי, האם היה ליבם כבד כל כך מצער ואכזבה? זו הייתה השאלה שעינתה את נשמתם בזמן שהמושיע שכב בקברו באותן שעות חסרות תקווה שחלפו מאז מותו ועד תחייתו. אך חרף היגון הקודר והאפלה שהלכו והתעצמו ואפפו את תלמידי ישוע, הם לא נעזבו לנפשם. הנביא מכריז: “כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, יְהוָה אוֹר לִי… יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר, אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ.” “גַּם חֹשֶׁךְ, לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ. וְלַיְלָה, כַּיּוֹם יָאִיר; כַּחֲשֵׁיכָה, כָּאוֹרָה.” אלוהים אמר: “זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים.” “וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ; בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר. אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים” (מיכה, ז’ 8, 9; תהילים, קל”ט 12; קי”ב, 4; ישעיה מ”ב 16). ההכרזה שהכריזו התלמידים בשם האדון הייתה נכונה בכל פרטיה, והאירועים שצוינו בה החלו כבר אז להתרחש. המסר היה: “מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים!” כאשר “מלאה העת” – שישים ותשעה השבועות שאוזכרו בפרק ט’ בדניאל, שהיו אמורים להימשך “עַד מָשִׁיחַ נָגִיד,” דהיינו, עד שהמשיח קיבל את משיחת רוח הקודש לאחר שהוטבל בירדן בידי יוחנן המטביל. “מלכות האלוהים” שהתלמידים בישרו את התקרבותה כוננה באמצעות מות המשיח. המלכות לא הייתה, כפי שלימדו אותם להאמין, מלכות ארצית. היא גם לא הייתה אותה מלכות נצחית עתידית שתכונן כאשר “הַמַּלְכוּת וְהַשִּׁלְטוֹן וְגְּדֻלָּת הַמַּמְלָכוֹת תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִנָתְּנוּ לְעַם קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן.” היא לא היתה אותה “מַמְלֶכֶת עוֹלָם,” שבה “כָל הַשִּׁלְטוֹנוֹת יַעַבְדוּ וְיִשָּׁמְעוּ לוֹ” (דניאל, ז’ 27). “מלכות האלוהים” שאוזכרה בכתבי הקודש מציינת הן את מלכות החסד והן את מלכות הכבוד. מלכות החסד תוארה בידי שאול השליח באיגרתו אל העברים. לאחר שהצביע על המשיח, הכוהן הגדול הרחמן אשר מפגיע בעבורנו שכן ביכולתו “לָחוּשׁ עִמָּנוּ אֶת חֻלְשׁוֹתֵינוּ,” מכריז השליח: “נִקְרְבָה בְּבִטָּחוֹן אֶל כֵּס הַחֶסֶד לְקַבֵּל רַחֲמִים וְלִמְצֹא חֶסֶד לְעֶזְרָה בְּעִתָּהּ” (האיגרת אל העברים, ד’ 16). כֵּס הַחֶסֶד מייצג את מלכות החסד, שכן קיומו של הכס מעיד על קיומה של המלכות. ישוע משתמש ברבים ממשליו בביטוי “מלכות השמיים” כדי לציין את פועלו של חסד ה’ בלב האדם. בדומה, כס הכבוד מייצג את מלכות הכבוד. זוהי המלכות שאליה התייחס המושיע כשאמר: “כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן-הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל הַמַּלְאָכִים אִתּוֹ, יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְיֵאָסְפוּ לְפָנָיו כָּל הַגּוֹיִים” (מתי, כ”ה 31, 32). מלכות זו תוקם בעתיד. היא לא תכונן עד ביאת המשיח השנייה. מלכות החסד קמה מיד לאחר חטאם של אדם וחווה, כשנהגתה התוכנית לגאולת האנושות החוטאת. מלכות זו שרירה וקיימת מאז ואילך על פי תכליתו והבטחתו של האל הנצחי; באמצעות אמונה יכולים בני האדם להפוך לנתיניה. ואולם, היא לא כוננה הלכה למעשה עד מות המשיח. אפילו לאחר שהמושיע החל את שליחותו עלי אדמות, הוא, שעייף מקשי ליבם וכפיות התודה של בני האדם, יכול היה לסגת מן התוכנית של מותו כקורבן תמורה ולא למות בגולגולתא. בגן גת שמנים רעדה כוס היגון בידו. הוא יכול היה אפילו למחות את אגלי זיעת הדם ממצחו, ולהותיר את האנושות החוטאת להתבוסס בעוונותיה. אילו עשה זאת, לאנושות החוטאת לא הייתה שום גאולה. אך כאשר המושיע מסר את חייו ובנשימת אפו האחרונה זעק: “נִשְׁלַם”, הובטחה התגשמות תוכנית הגאולה. הבטחת הגאולה שניתנה לזוג החוטא בגן עדן אושררה; מלכות החסד שהייתה קיימת לפני כן באמצעות הבטחת ה’, כוננה. וכך, מותו של המשיח – האירוע שהתלמידים ראו בו את ההתנפצות הסופית של תקוותם – היה האירוע המכונן שאשרר את הגאולה לנצח-נצחים. בעוד שאירוע זה הסב להם אכזבה מרה, הוא היה גולת הכותרת של ההוכחה הניצחת שאיששה את אמונתם. אירוע זה שמילא את ליבם צער, ייאוש ואבל, פתח את דלת התקווה לכל צאצאיו של אדם הראשון, ועליו מתבססים חיי הנצח והאושר הנצחי – נחלתם של כל חסידי ה’ בכל הדורות. מטרות החסד האלוהי התגשמו במלואן, וזאת, חרף אכזבתם של התלמידים. בזמן שליבם נכנע לחסד ה’ ולגבורה שנבעה מתורתו של המושיע אשר “מֵעוֹלָם לֹא דִּבֵּר אִישׁ כְּמוֹהו”, נמהלה באהבתם לישוע, שהייתה צרופה כזהב טהור, הסגסוגת הירודה של גאווה ארצית ושאיפות אנוכיות. אפילו בחדר העלייה (שבו עשו את הפסח), בשעה הקודרת שבה אדונם התעטף בצללי גן גת שמנים, “מְרִיבָה הָיְתָה בֵּינֵיהֶם בַּשְּׁאֵלָה מִי מֵהֶם נֶחְשָׁב לַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר” (לוקס, כ”ב 24). הם שאפו לגדולות, וחזונם היה מלא וגדוש בכס, במלכות, בכתר ובתהילה, בשעה שקלון ויגון ציפו למושיע בגת שמנים, בהיכל המשפט ועל הצלב בגולגולתא. גאוות ליבם ותשוקתם לכבוד ולתהילה ארציים גרמו להם לדבוק בתורת השקר שרווחה בימיהם, ולהתעלם מדברי המושיע שהעידו על טיבה האמיתי של מלכותו והצביעו על יגונו, ייסוריו ומותו. טעויות אלה המיטו עליהם את המבחן הקשה אך הנחוץ שה’ התיר להעבירם בו כדי לחנכם ולתקנם. על אף שהתלמידים שגו בהבנת משמעות המסר שקיבלו, וחרף העובדה שציפיותיהם נופצו, הם השמיעו את האזהרה שקיבלו מה’, ולכן ה’ יגמול להם על אמונתם וציותם. הוא יפקיד בידיהם את השליחות לבשר לכל האומות את הבשורה המהוללת של אדונם שקם לתחייה. ה’ הרשה לחוויה כה מרה לפקוד אותם כדי להכשירם למלאכה זו.
