רוח הקודש עוררה את מצפונם של המאזינים ודיברה אל ליבם. רבים מהם החלו להתעמק בכתובים בעניין חדש ועז יותר, השתיינים והמופקרים חזרו בתשובה, וחוטאים אחרים נטשו את מעשי העוולה וההונאה; המלאכה הקדושה שהתבצעה עתה הייתה כה מרשימה, שאפילו כוהני כנסיית המדינה נאלצו להודות שיד ה’ שרתה על התנועה. היה זה רצון ה’ שהבשורות על שיבת המושיע יתבשרו בארצות הסקנדינביות; וכאשר קולם של משרתיו הושתק, הוא הפיח את רוח קודשו בילדים, וזאת כדי שהמלאכה תתבצע. כאשר ישוע התקרב לירושלים מלווה בהמונים השמחים הקוראים קריאות ניצחון, מנפנפים בכפות תמרים ומקדמים את פניו בברכה כבן דוד, דרשו ממנו הפרושים אכולי הקנאה להשתיקם, אך ישוע השיב שקבלת הפנים של העם מבטאת את התגשמות הנבואות, ושאם ההמונים ישתתקו, האבנים עצמן תזעקנה. העם שפחד מאיומי הכוהנים והשרים חדל מקריאות השמחה והניצחון לכשנכנס בשערי ירושלים, אך אז החלו ילדי המקדש להריע למושיע ולשיר; בעודם מנפנפים בכפות תמרים, הם זימרו: “הוֹשַׁע נָא לְבֶן דָּוִד!” (מתי, כ”א 16-8). כשהפרושים הזועמים שאלו את ישוע: “אַתָּה שׁוֹמֵעַ מַה שֶּׁאֵלֶּה אוֹמְרִים?” השיב להם: “כֵּן, הַאִם מֵעוֹדְכֶם לֹא קְרָאתֶם, ‘מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז’?” כשם שאלוהים פעל באמצעות ילדים בביאת המשיח הראשונה, כך הוא פעל באמצעות ילדים בבישור ביאת המשיח השנייה. דבר ה’ חייב להתגשם, וזאת כדי שהבשורה על ביאת המושיע הממשמשת ובאה תינתן לכל העמים, הלשונות והאומות. ויליאם מילר ועמיתיו מונו לבשר באמריקה את אזהרת המשפט ואת בשורת שיבת המשיח. אמריקה הפכה למרכז התנועה הכבירה שדגלה בשיבת המשיח. כאן התגשמה הנבואה על בשורת המלאך הראשון באופן הישיר ביותר. כתביהם של מילר ועמיתיו הגיעו לארצות רחוקות. בכל מקום שהגיעו אליו מיסיונרים, הם בישרו את הבשורות המשמחות על שיבת המשיח הממשמשת ובאה. המסר של אותה בשורה נצחית התפשט בכל קצווי התבל: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ.” העדות של הנבואות, שדומה שהצביעה על אביב 1844, נחרתה בלבבות רבים. כשהמסר עבר מארץ לארץ, הוא עורר בכל מקום עניין רב. רבים השתכנעו בנכונותן של הטענות בקשר לתקופות הנבואיות. לפיכך, הם ויתרו על גאוותם והשקפתם וקיבלו את האמת בשמחה. היו כמרים שוויתרו על השקפותיהם החילוניות, עזבו את כנסיותיהם, ויתרו על משכורתם והצטרפו לתנועה שבישרה את ביאת המשיח הממשמשת ובאה. כמרים אלה שקיבלו את המסר לא היו רבים. לפיכך הופקד המסר בעיקר בידיהם של פשוטי העם. איכרים עזבו את שדותיהם, סוחרים עזבו את עסקיהם, בעלי מקצוע עזבו את משרותיהם, ועם זאת, מספר הפועלים שעבדו בשדה הבישור היה קטן בהשוואה למלאכה שבוצעה. מצבה הביש של הכנסייה הכופרת, ומצבו הנורא של העולם השרוי בחטא, ציערו את ליבם של השומרים הנאמנים הללו והעיקו על נשמתם. לכן הם עמלו בחפץ לב, עבדו קשה ונשאו מחסור וסבל כדי לקרוא לבני האדם לשוב בתשובה ולהיוושע. על אף שהשטן ניסה לסכל את מלאכתם, המלאכה התקדמה בהתמדה, והאמיתה על שיבת המשיח הקרובה התקבלה בידי רבבות בני אדם. בכל מקום נשמעה העדות הנוקבת אשר הזהירה את החוטאים, הן בקרב אנשי העולם הזה והן בקרב חברי הכנסייה, להימלט מן הזעם הממשמש ובא. בדומה ליוחנן המטביל, מבשר המשיח, הניפו המבשרים את הגרזן מעל שורש העץ, והאיצו בכל בני האדם להניב פרי טוב של תשובה, צדקה וגמילות חסדים. תוכחותיהם הנוקבות עמדו בניגוד חד להבטחות על שלום וביטחון שנשמעו מעל בימות הכנסיות הפופולריות. בכל מקום שבו ניתן מסר האזהרה, הוא עורר וטלטל את בני האדם. העדות הפשוטה והישירה של כתבי הקודש דיברה אל ליבם של בני האדם באמצעות גבורת רוח הקודש, ועוררה את נקיפות מצפונם, שאת כובדן רק מתי מעט יכלו לשאת. מלומדי הדת התעוררו משאננותם וביטחונם הכוזבים. עתה הם ראו בבירור את אשמתם, את חזרתם לסורם, את גשמיותם, חוסר אמונתם, גאוותם ואנוכיותם. רבים חילו את פני ה’ בחרטה וענווה. עתה הם מיקדו את אהבתם, שהייתה נתונה זמן כה רב להבלי העולם, בשמיים. רוח ה’ נחה עליהם, ובלבבות רכים וכנועים הם הצטרפו לזעקה: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ!” חוטאים שאלו אותם בדמעות: “מה עליי לעשות כדי להיוושע?” אנשים שכל חייהם רימו וגזלו חיכו בקוצר רוח כדי לתת לקורבנותיהם פיצוי נאות. כל מי שמצא מנוחה ושלום במשיח, נכסף לראות אנשים אחרים מתברכים באותה ברכה. הורים הביעו את אהבתם לילדיהם, וילדים השיבו אהבה להוריהם. מחסומי הגאווה והאיפוק התמוטטו. נשמעו וידויים קורעי לב, ובני משפחה עמלו למען גאולת יקיריהם. לעיתים קרובות נשמעה תפילה הפגעה שנישאה מקרב לב. בכל מקום נמצאו נשמות שהיו שרויות ביגון קודר ושטחו את תחינותיהן לפני ה’. אנשים רבים שטחו את צרותיהם ומשאת ליבם לפני ה’ במשך כל הלילה, התפללו ועתרו אליו להעניק להם הבטחה על מחילת חטאים, או ודאות על גאולת יקיריהם או רעיהם. אנשים מכל המעמדות נהרו לפגישות של התנועות האדוונטיסטיות. עניים ועשירים, נכבדים ונחותים, באו לפגישות הללו מסיבות שונות, משתוקקים לשמוע במו אוזניהם את התורה על ביאת המשיח השנייה. ה’ ריסן את רוח ההתנגדות בזמן שמשרתיו הסבירו את הסיבות לאמונתם. לפעמים כלי השרת היה חלש, אך רוח ה’ העצימה את האמת שהתבשרה מפיו. נוכחותם של מלאכי הקודש באספות הללו הייתה ממשית ועוצמתית, ואנשים רבים נוספו מדי יום אל המאמינים. כשההוכחות על ביאת המשיח במהרה שבו ונגלו, רבבות בני אדם הקשיבו בדממה מוחלטת לדברי האזהרה מעוררי היראה. נדמה ששמיים וארץ הלכו והתקרבו. רוח הקודש צלחה על זקנים, צעירים ואנשים בגיל העמידה כאחד- הכול חשו את גבורת ה’. אנשים שבו לבתיהם כששירי הלל על שפתותיהם, וקולות השמחה נישאו באוויר כל הלילה. איש מן הנוכחים במפגשים הללו לא יכול היה לשכוח לעולם את המחזות המרתקים שחזה בהם בעניין כה רב. ההכרזה על פרק הזמן המוגדר של ביאת המשיח עוררה התנגדות רבה בקרב כל המעמדות, החל מרועה הקהילה הניצב על בימת הכנסייה ועד לאחרון הפושעים המורד באלוהי השמיים. דברי הנבואה התגשמו: “בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יָבוֹאוּ לֵצִים הַמִּתְהַלְכִים לְפִי מַאֲוַיֵּיהֶם הָאִישִׁיִּים וְיִתְלוֹצְצוּ לֵאמֹר: ‘אֵיפֹה בּוֹאוֹ הַמֻּבְטָח? הֲרֵי מֵאָז שֶׁמֵּתוּ הָאָבוֹת הַכֹּל מַמְשִׁיךְ כְּמוֹ שֶׁהָיָה מֵרֵאשִׁית הַבְּרִיאָה!'” (פטר”ב, ג’ 3, 4). מאמינים רבים שטענו כי אוהבים הם את המושיע, הכריזו שאין להם שום התנגדות לתורת ביאת המשיח השנייה; הם בסך הכול מתנגדים לקביעה של פרק זמן מוגדר. אך עינו הכול-רואה של אלוהים בחנה את לבבותיהם. למעשה, הם לא רצו לשמוע על ביאת המשיח, שיבוא לשפוט את העולם בדין צדק. הם היו משרתים לא נאמנים, וידעו שפועלם ייחשף בחקירה הנוקבת של ה’ בוחן הלבבות, ולפיכך פחדו לפגוש את אדונם. בדומה לעם ישראל בעת ביאת המשיח הראשונה, הם לא התכוננו כדי לקדם את המושיע בברכה בביאתו השנייה. הם לא רק סירבו לשמוע את הנימוקים הברורים מכתבי הקודש, אלא אף לעגו למאמינים שחיכו למשיח. השטן ומלאכיו שחשו התרוממות רוח, הטיחו דברי לעג בפניהם של המשיח ומלאכיו הקדושים, וטענו כי חסידיו רוחשים אליו אהבה כה קלושה, עד שאינם נכספים לשובו. טענתם העיקרית של המתנגדים לתורת ביאת המשיח השנייה הייתה: “איש אינו יודע ‘אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה.'”
בכתבי הקודש נאמר: “אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, גַּם לֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁמַיִם וְגַם לֹא הַבֵּן, אֶלָּא הָאָב לְבַדּוֹ” (מתי, כ”ד 36). המאמינים שייחלו לאדון קיבלו תובנה בהירה של הפסוק, שעלתה בקנה אחד עם תורת כתבי הקודש; השימוש השגוי שעשו מתנגדיהם בפסוק זה, נראה כאן בבירור. מילים אלה נאמרו בידי המשיח בשעה ששוחח עם תלמידיו על הר הזיתים, אחרי שיצא מן המקדש בפעם האחרונה בחייו. אחרי שניבא את חורבן הבית שאלוהו התלמידים: “מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וּמַה הוּא אוֹת בּוֹאֲךָ וְקֵץ הָעוֹלָם?” ישוע ציין את האותות שיבשרו את שיבתו, והוסיף: “כִּרְאוֹתְכֶם אֶת כָּל אֵלֶּה דְּעוּ כִּי קָרוֹב הוּא בַּפֶּתַח” (מתי, כ”ד 3, 33, 51-42). אין לצטט אמרה אחת של המושיע מחוץ להקשרה, כאילו היא סותרת ומבטלת אמרה אחרת. על אף שאיש אינו יודע את היום ואת השעה של ביאת המשיח השנייה, אנו מצווים לבחון את אותות העיתים, ולדעת מתי מועד שיבתו ממשמש ובא. בנוסף, למדנו כי התעלמות מאזהרת המושיע וסירוב או התרשלות לבחון את העיתים ולדעת מתי קרובה שיבתו לבוא, יהוו טעות הרת אסון מבחינתנו, כפי שהיוו טעות גורלית לבני דורו של נח, אשר סירבו לשמוע על המבול הממשמש ובא. המשל שהובא בפרק זה, על העבד הנאמן והעבד הרע שגורלו נחרץ כאשר אמר “בְּלִבּוֹ ‘אֲדוֹנִי מִתְמַהְמֵהַּ,'” מעיד על האופן שבו יגמול המשיח לאלה שימצאם מייחלים לשובו, עומדים על המשמר ומלמדים על שיבתו, ולאלה שהתכחשו לשיבתו. המושיע מכריז: “אַשְׁרֵי הָעֶבֶד שֶׁיָּבוֹא אֲדוֹנָיו וְיִמְצָא אוֹתוֹ עוֹשֶׂה כֵּן.” (מתי, כ”ד 46). הוא מזהיר: “אִם לֹא תִּשְׁקֹד, אָבוֹא כְּגַנָּב וְלֹא תֵּדַע בְּאֵיזוֹ שָׁעָה אָבוֹא עָלֶיךָ” (ההתגלות, ג’ 3).
