ד”ר וולף נסע לארצות הנידחות והברבריות ביותר, ללא שום הגנה מסמכות אירופאית כלשהי. הוא סבל תלאות וקשיים רבים, ואינספור סכנות ארבו לו מכל עבר. הוא ספג הלקאות, הורעב, נמכר לעבדות ושלוש פעמים נגזר למיתה. הוא הותקף ונשדד בידי שודדים, ולפעמים כמעט מת מצמא. פעם אחת, לאחר שכל רכושו נשדד, הוא הלך ברגל מאות קילומטרים דרך ההרים, כשהשלג צלף בפניו ורגליו היחפות איבדו כל תחושה במגען עם האדמה הקפואה. כשהוזהר מפני היתקלות בשבטים פראיים ועוינים, הוא הכריז כי הוא חמוש ב”תפילה, קנאה למשיח וביטחון בעזרתו.” הוא אמר: “בנוסף, ליבי גדוש באהבה לאלוהים ולרעי, וגם כתבי הקודש מצויים בידי.” הוא נשא עימו לכל מקום את כתבי הקודש בעברית ובאנגלית. על אחד ממסעותיו האחרונים, הוא מספר: “החזקתי את כתבי הקודש פתוחים. חשתי שכוחי טמון בהם, ושעוצמתם תחזקני.” כך הוא החזיק מעמד במלאכת הבישור, עד שאזהרת המשפט בושרה בחלק גדול בעולם המיושב.
וולף מסר את דבר ה’ ליהודים, טורקים, פרסים, הודים ואנשים מעמים וגזעים רבים אחרים, וכל זאת בשפתם, ובישר בכל מקום את מלכות המשיח הממשמשת ובאה. במסעותיו בבוכרה, הוא נתקל בקבוצה קטנה ומבודדת של אנשים שהאמינו בשיבת האדון במהרה. לדבריו, “לערבים בתימן יש ספר בשם ‘סירא’, המבשר את ביאת המשיח ומלכותו בכבוד ותהילה; אנשים אלה מצפים לגדולות ונצורות שיתרחשו בשנת 1840.” “בתימן ישבתי שישה ימים עם הרכבים (בני רכב). הם אינם שותים יין, אינם נוטעים כרמים ואינם זורעים. הם חיים באוהלים, ומשננים את דבריו של יוהנדב בן רכב. בקרבם של בני רכב, חיים בני ישראל משבט דן… המייחלים יחד איתם לשיבתו המהירה של המשיח בענני השמיים.” מבשר משיחי נוסף מצא אמונה דומה בקרב הטטרים בטטרסטן. כוהן טטרי שאל את המבשר מדוע יבוא המשיח בשנית. כשהמבשר השיב כי אינו יודע על כך דבר, הכוהן, שהופתע מאוד מבורותו של אדם המתיימר ללמד את כתבי הקודש, הצהיר כי הוא מאמין בביאת המשיח בשנת 1844 לערך, וזאת על סמך הנבואות. כבר בשנת 1826 החלה להתבשר באנגליה הבשורה על שיבת האדון הממשמשת ובאה. התנועה האדוונטיסטית באנגליה לא הייתה כה מגובשת והחלטית כמו זו באמריקה. לרוב, איש לא הכריז את המועד המדויק של שיבת המשיח, אך האמיתה הנשגבה על ביאת המשיח במהרה בגבורה ובכבוד בושרה בכל מקום, ולא רק בקרב מתנגדי הכנסייה הקתולית ואנשים שמרדו במוסכמות. מואנט ברוק, מחבר אנגלי, מצהיר כי כשבע מאות כמרים מכנסיית אנגליה עסקו בבישור “בשורת המלכות”. המסר, שהצביע על שנת 1844 כעל המועד לשיבת האדון, בושר גם בסקוטלנד ובוולס. פרסומים על שיבת האדון שראו אור בארצות הברית זכו לתפוצה עצומה. באנגליה, ספרים וכתבי עת שדנו בנושא ראו אור מחדש. בשנת 1842, רוברט וינטר, אנגלי שקיבל את האמונה בביאת המשיח באמריקה, שב למולדתו כדי לבשר את שיבת האדון הממשמשת ובאה. אנשים רבים חברו אליו במלאכת הבישור, ובשורת המשפט הוכרזה במקומות שונים באנגליה. בדרום אמריקה, בלב הברבריות והאלילות, ספרדי ישועי בשם לקונזה החל להתעמק בכתבי הקודש וקיבל את האמיתה על שיבת המשיח במהרה. הוא חש כי עליו למסור את מסר האזהרה, אך משום שרצה לחמוק מידי הצנזורים של הכנסייה הקתולית, פרסם את השקפותיו תחת שם העט “רבי בן ישראל”, והציג עצמו כגר יהודי. הוא חי במאה השמונה עשרה, אך בערך בשנת 1825 הגיע ספרו ללונדון ותורגם לאנגלית. פרסום הספר העצים את העניין שהלך וגבר בביאת המשיח השנייה ברחבי אנגליה. במאה השמונה עשרה בגרמניה, בנגל, כוהן דת בכנסייה הלותרנית ומלומד וחוקר בעל שם של כתבי הקודש, לימד את התורה על שיבת המשיח. בתום לימודיו, הוא הקדיש עצמו ללימוד התיאולוגיה, “שאליה נטה באופן טבעי בזכות רוחניותו ואדיקותו, שהתעצמו בראשית חינוכו והכשרתו. בדומה לצעירים רציניים אחרים השקועים בהרהורים, הוא נאבק בספקות והתלבטויות בקשר לדת ולאמונה. הוא רומז, ברגש עז, על ‘החיצים הרבים שפילחו את ליבו האומלל, והקשו עליו לשאת את ימי נעוריו’.” כשהפך לחבר במועצת החשמנים של ואטנברג, הוא תמך במתן חופש פולחן ודת והטעים כי “יש להעניק חופש סביר לכל מי שחש מחויב, מטעמי מצפון, לעזוב את הכנסייה הממסדית שאליה הוא משתייך.” בזמן שהכין דרשה (שהתבססה על פרק י”א בספר ההתגלות), לקראת “יום א’ של ההתגלות השנייה”, התובנה על ביאת המשיח השנייה הפציעה לפתע בליבו. הנבואות בספר ההתגלות התבהרו לו ביתר שאת. נסער ונרגש מן התחושה המפעימה של החשיבות העצומה והתהילה הנשגבה של החזיונות שתיאר הנביא, הוא נאלץ לחדול לזמן מה מהגות בנושא. אך כאשר עמד על בימת הכנסייה שב הנושא וכבש את ליבו ורוחו במלוא עוצמתו וחיותו. מרגע זה ואילך, הוא הקדיש עצמו ללימוד הנבואות, במיוחד האפוקליפטיות, ובמהרה הגיע למסקנה שהן מצביעות על ביאת המשיח הממשמשת ובאה. התאריך שהוא קבע לביאת המשיח השנייה היה לא רחוק (שנים ספורות בלבד) מן התאריך שקבע מילר בתקופה מאוחרת יותר. כתביו של בנגל הופצו ברחבי העולם הנוצרי. השקפותיו על הנבואות התקבלו כמעט בתמימות דעים מלאה בוואטנברג, ובמידת מה באזורים אחרים בגרמניה. התנועה המשיכה לפעול לאחר מותו; הבשורה על ביאת המשיח הממשמשת ובאה בושרה בגרמניה, ואף זכתה לתשומת לב רבה בארצות אחרות. בתקופה מוקדמת יותר, אחדים מן המאמינים הללו היגרו לרוסיה ויסדו בה מושבות; הכנסיות הגרמניות ברוסיה דבקות עד עצם היום הזה באמונה על ביאת המשיח הקרבה לבוא. האור זרח גם בצרפת ובשוויץ. בג’נבה, שבה פארל וקלווין הפיצו את אמיתות הרפורמציה, אדם בשם גאוסן בישר את בשורת ביאת המשיח השנייה. בתקופת לימודיו, גאוסן נתקל ברוח השכלתנות ששררה באירופה בשלהי המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה. כאשר החל לשרת ככומר, הוא לא רק היה בור לגבי האמונה האמיתית, אלא אף נטה לספקנות. בצעירותו, הוא התעניין מאוד בלימוד הנבואות. לאחר שקרא את הספר, “ההיסטוריה הקדומה על פי רולין”, הוא התמקד בפרק ב’ בספר דניאל, והשתאה מן הדיוק המופלא שבו התגשמה הנבואה, כפי שמעיד התיעוד ההיסטורי. כאן הייתה עדות על ההשראה האלוהית שבה נכתבו כתבי הקודש. עדות זו שימשה כעוגן בעבורו בעיצומן של הסכנות שאפפוהו בשנים מאוחרות יותר. הוא לא שבע רצון מתורות השכלתנות, וכאשר התעמק בכתבי הקודש וחיפש תובנות רבות יותר, הוא נחל אמונה צרופה יותר. כאשר המשיך בחקר הנבואות, הוא הגיע למסקנה שביאת המשיח אכן ממשמשת ובאה. נפעם ונרעש מן הרצינות והחשיבות של האמיתה הנשגבה הזו, הוא חפץ לבשרה ברבים, אך האמונה הרווחת שגרסה כי נבואות ספר דניאל הן רז שנבצר מבינת אנוש הייתה לאבן נגף כבירה בדרכו. לבסוף, הוא החליט (כמו פארל בשעתו כשבישר בג’נבה), להתחיל לבשר לילדים, ודרכם, כך קיווה, יעלה בידו לעניין את ההורים. “רציתי שהנושא הזה יובן,” הוא אמר מאוחר יותר בנוגע לתכלית פועלו זה, “לא מפני שחשיבותו של הנושא פעוטה. נהפוך הוא, ערכו רב מאוד. לכן חפצתי להציגו בצורה ידידותית, בדרך שבה הצגתיו לילדים. השתוקקתי שישמעו את דבריי, וחששתי שמא לא ישמעוני אם אציג תחילה את דבריי בפני המבוגרים. לכן, החלטתי לפנות תחילה לילדים. אני נוהג לאסוף סביבי קהל ילדים. אם הקבוצה הולכת וגדלה, והילדים מקשיבים לדבריי בעניין וברצון, מבינים את הנושא ומבהירים אותו לזולת, אני סמוך ובטוח שקהל נוסף יבוא בעקבותיהם, ושהמבוגרים יראו שכדאי להם ללמוד את הנושא. כשזה קורה, אני יודע שהשגתי את מטרתי.” המאמץ הוכתר בהצלחה. כאשר גאוסן דיבר בפני ילדים, קהל מבוגר יותר נהר לשמוע אותו. אולם הכנסייה שלו, על כל יציעיו, היה גדוש מפה לפה במאזינים קשובים. היו בקרבם אנשי שם, מלומדים דגולים וזרים שביקרו בג’נבה. כך הועבר המסר דרכם למקומות אחרים. מעודד מהצלחתו, גאוסן פרסם את משנתו, בתקווה לקדם את לימוד ספרי הנבואות בכנסיות דוברות צרפתית. הוא אמר: “לפרסם פרשנות המיועדת לילדים זה לומר למבוגרים, שבדרך כלל זונחים ספרים כאלה באמתלה שהם סתומים: ‘איך ייתכן שהם סתומים אם הם נהירים לילדיכם? הוא מוסיף: “הייתה בי תשוקה עזה למסור לצאן מרעיתי את הידע על הנבואות, שיהפוך לנחלת הכלל. למעשה, אין שום לימוד שנראה לי הולם יותר את צרכי השעה. באמצעותו, אנו מתכוננים לקראת הצרה הגדולה, הממשמשת ובאה, בעודנו מייחלים ומצפים לביאת ישוע המשיח.”
על אף שגאוסן היה אחד המטיפים הבולטים והאהובים ביותר שהטיפו בשפה הצרפתית, מקץ זמן מה הוא הודח מתפקידו בשירות הכנסייה, וזאת בעוון שימוש בכתבי הקודש כאשר לימד ילדים, במקום להשתמש במדריך להוראת עיקרי הנצרות (בעזרת שאלות ותשובות) – מדריך משעמם ושכלתני, שאין בו שמץ של אמונה חיה. לאחר הדחתו, הוא כיהן כמורה בבית ספר תיאולוגי, ובמקביל, בימי א’, המשיך בעבודתו עם ילדים – הוא לימדם את עיקרי האמונה, והנחיל להם תובנות על כתבי הקודש. פועלו בסוגיית הנבואות עורר אף הוא עניין רב. מכיסאו כמורה, מפרי עטו ובהוראתו לילדים, הוא המשיך להשפיע רבות לאורך שנים רבות, ושימש כלי שרת בהסבת תשומת הלב הציבורית לנבואות שניבאו את שיבת האדון הקרובה. גם בסקנדינביה בושר המסר על שיבת האדון הקרבה ועורר עניין רב ונרחב. אנשים רבים ניעורו מאדישותם, שאננותם ותחושת ביטחונם הכוזבת, התוודו על חטאיהם וחילו את פני ה’ בשם המשיח כדי לקבל מחילה. אך הכמורה בכנסייה השלטת התנגדה לתנועה, ובאמצעות השפעתה, רבים ממבשרי המסר נעצרו והושלכו לכלא. במקומות רבים שבהם הושתקו מבשרי שיבת האדון, אלוהים הפיץ את המסר בדרך נס באמצעות ילדים קטנים. משום שהיו קטינים, לא ניתן היה לאכוף את החוק לגביהם, ולכן הם הורשו לדבר ולבשר ללא הפרעה. התנועה פעלה בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים, ואנשים נקהלו בבתיהם הצנועים של הפועלים כדי לשמוע את מסר האזהרה. רוב הילדים-המבשרים היו בעצמם בני שכונות עוני. אחדים מהם היו כבני שש או שמונה, ובעוד שחייהם העידו על אהבתם למושיע ועל השתדלותם לחיות בציות למצוות ה’ הקדושות, הם הפגינו באופן טבעי אך ורק את התבונה והיכולת האופייניות לילדים בגילאים אלה. ואולם, כאשר הם עמדו לפני קהל, היה ברור שהדבר שהניע אותם היה כוח השפעה כביר, שהיה מעל ומעבר לכישוריהם ויכולותיהם הטבעיים. נימת קולם, סגנון דיבורם והתנהגותם השתנו כליל, והם בישרו את אזהרת יום הדין בעוצמה מעוררת יראה, ואף ציטטו מדבר ה’: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ!” הם הוכיחו את בני האדם על כל חטאיהם, לא רק על עבירות מוסר, גערו בהם על גשמיותם, נהנתנותם וחזרתם לסורם, והזהירו אותם למהר ולהימלט מחרון ה’ הממשמש ובא.
