פרק כ”ב
הנבואות מתגשמות
כאשר חלף המועד שבו ציפו לראשונה לשיבת האדון – האביב של שנת 1844 – המאמינים שציפו באמונה לביאתו שקעו לזמן מה בספקות ובחוסר ודאות. בעוד שהעולם ראה בהם אנשים מובסים שהאמינו באשליות, הם המשיכו לשאוב את נחמתם מדבר ה’. רבים מהם המשיכו להתעמק בכתבי הקודש, לבחון מחדש את ההוכחות לאמונתם, וללמוד בתשומת לב את הנבואות כדי לרכוש תובנות רבות יותר. עדותם של כתבי הקודש המאששים את עמדתם, היו ברורים ופסקניים. אותות שלא ניתן היה לטעות בהם הצביעו על ביאת המשיח הממשמשת ובאה. ברכת ה’ המיוחדת, שהתבטאה הן בחזרה בתשובה של החוטאים והן בתחייה הרוחנית שהתעוררה בקרב המשיחיים, העידה כי המסר היה מאלוהים. ועל אף שהמאמינים התקשו להסביר את אכזבתם, הם היו סמוכים ובטוחים שה’ הנחה אותם בחוויה שעברה עליהם. הלימוד וההנחיות שהם קיבלו עתה, שהתבססו על נבואות שהעידו לטעמם על מועד ביאת המשיח השנייה, הותאמו לחוסר הוודאות והמתח שהיו שרויים בו, ועודדו אותם להמשיך להמתין באורך רוח, ולדבוק באמונה שמה שנבצר עתה מבינתם יתבהר להם בשעה היעודה. בין הנבואות הללו הייתה נבואת חבקוק: “עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר; וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי, וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי. וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה, וַיֹּאמֶר: ‘כְּתֹב חָזוֹן, וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ. כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה לוֹ – כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר. הִנֵּה עֻפְּלָה, לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ; וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה'” (חבק’, ב’4-1). כבר בשנת 1842, ההנחיה שניתנה בנבואה זו: ‘כְּתֹב חָזוֹן, וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בו,” העניקה השראה לצ’ארלס פיטץ’ להכין טבלה נבואית הממחישה את חזיונות ספר דניאל וספר ההתגלות. פרסום הטבלה נחשב כהתגשמות הצו שניתן לחבקוק. ואולם, איש לא שם לב אז לעיכוב הברור בהתגשמות החזון – פרק זמן של ציפייה שצוין בנבואה זו. אחרי האכזבה לבשה הפסקה הבאה מן הכתובים חשיבות רבה: “כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה לוֹ – כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר… וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.” חלק מנבואת יחזקאל שימש אף הוא כמקור לעוצמה ונחמה למאמינים: “וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: ‘בֶּן אָדָם, מָה הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן? לָכֵן, אֱמֹר אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה… קָרְבוּ הַיָּמִים, וּדְבַר כָּל חָזוֹן. כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד כָּל חֲזוֹן שָׁוְא וּמִקְסַם חָלָק בְּתוֹךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲנִי יְהוָה, אֲדַבֵּר אֵת אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה… אֲדַבֵּר דָּבָר וַעֲשִׂיתִיו, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.'” “בֶּן אָדָם, הִנֵּה בֵית יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים, ‘הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה, לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא.’ לָכֵן, אֱמֹר אֲלֵיהֶם, ‘כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד כָּל דְּבָרָי, אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה’.” (יחזקאל, י”ב 25-21, 27, 28). הממתינים לשיבת המשיח שמחו, בעודם מאמינים שאלוהים, היודע את האחרית מן הראשית, הביט לאורך הדורות, חזה באכזבתם והעניק להם מילות עידוד ותקווה. אלמלא קראו פסוקים אלה בכתבי הקודש, שהאיצו בהם להמתין באורך רוח ולשים יהבם בדבר ה’, אמונתם הייתה אוזלת בשעת המבחן הזו. משל עשר העלמות בפרק כ”ה בבשורת מתי, אף הוא ממחיש את חווייתם של האדוונטיסטים. בפרק זה, בתשובה לשאלת תלמידיו בנוגע לאות שיעיד על שיבתו ועל קץ העולם, ציין המשיח אחדים מן האירועים החשובים ביותר בתולדות העולם והקהילה המשיחית, מביאתו הראשונה עד ביאתו השנייה; דהיינו, חורבן ירושלים, הצרה הגדולה שתיפול על הקהילה המשיחית מידיהם של רודפיה האליליים והקתוליים, החשכת השמש והירח ונפילת הכוכבים מן השמיים. לאחר מכן, הוא דיבר על ביאת מלכותו, וסיפר את המשל על שני סוגי העבדים שהמתינו לבואו. פרק כ”ה פותח במילים: “אָז תִּדְמֶה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת (אֲשֶׁר לָקְחוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן וְיָצְאוּ לִקְרַאת הֶחָתָן).” כאן מוצגת הקהילה המשיחית הקדומה, שאף צוינה בסוף פרק כ”ד. במשל זה, חוויותיהן של העלמות הממתינות מומחשות באמצעות אירועי ההתכוננות לחתונה שהיו נהוגים בישראל הקדומה. “אָז תִּדְמֶה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת, אֲשֶׁר לָקְחוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן וְיָצְאוּ לִקְרַאת הֶחָתָן. חָמֵשׁ מֵהֶן הָיוּ כְּסִילוֹת וְחָמֵשׁ הָיוּ נְבוֹנוֹת, שֶׁכֵּן הַכְּסִילוֹת לָקְחוּ אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְלֹא לָקְחוּ אִתָּן שֶׁמֶן, אֲבָל הַנְּבוֹנוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בִּכְלֵיהֶן יַחַד עִם מְנוֹרוֹתֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁהִתְמַהְמַהּ הֶחָתָן נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ. בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נִשְׁמְעָה קְרִיאָה, ‘הִנֵּה הֶחָתָן, צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ!'” (מתי כה’:1-6). ביאת המשיח שהוכרזה בבשורת המלאך הראשון פורשה כמייצגת את ביאת החתן. הרפורמציה הנרחבת שהתעוררה בעקבות ההכרזה על ביאת המשיח הממשמשת ובאה, השיקה ליציאתן של העלמות לקראת החתן. במשל זה בבשורת מתי מיוצגים שני סוגי מאמינים. הכול נטלו את מנורותיהם – כתבי הקודש – ויצאו לאורם כדי לפגוש את החתן. ואולם, בשעה שהעלמות “הַכְּסִילוֹת לָקְחוּ אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְלֹא לָקְחוּ אִתָּן שֶׁמֶן,” העלמות “הַנְּבוֹנוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בִּכְלֵיהֶן יַחַד עִם מְנוֹרוֹתֵיהֶן.” המאמינים שהעלמות הנבונות מייצגות אותם קיבלו את חסד ה’, ואת ההתחדשות והגבורה המאירה של רוח הקודש, אשר הפכה את דבר ה’ נר לרגלם ואור לנתיבם. הם למדו את כתבי הקודש מתוך יראת ה’ כדי לעמוד על האמת, והשתדלו בלהט לטהר את ליבם וחייהם. הם זכו לחוויה אישית, ונחלו אמונה שלמה בדברו, ששום אכזבות ועיכובים לא יוכלו למוטט. מאמינים אחרים, “לָקְחוּ אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְלֹא לָקְחוּ אִתָּן שֶׁמֶן.” הם נהגו בפזיזות. פחדיהם התעוררו בעקבות המסר הרציני ששמעו, אך הם הסתמכו על אמונת אחיהם, והסתפקו באור המהבהב של רגשותיהם החיוביים, ללא הבנה מלאה של האמת, ומבלי שהתחולל בליבם שינוי אמיתי בעזרת חסד ה’. הם יצאו לפגוש את האדון בעודם חדורי תקווה מן הסיכוי לזכות בגמול מידי; אך הם לא היו מוכנים לעיכוב ואכזבה. כאשר הגיעו הקשיים והמבחנים התעמעמה אמונתם ונרותיהם כבו. “כֵּיוָן שֶׁהִתְמַהְמַהּ הֶחָתָן, נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ.” התמהמהות החתן מייצגת את חלוף הזמן במועד שבו ציפו המאמינים לשיבת האדון, את האכזבה שהם נחלו ואת העיכוב שהתרחש למראית עין. בפרק זמן זה של אי-ודאות, העניין בביאת המשיח, ששלהב את הלב השטחי והחצוי, החל לדעוך במהרה והמאמצים חדלו; אך אלה שאמונתם התבססה על בקיאותם בכתבי הקודש, ניצבו על סלע איתן, שגלי האכזבות לא יכלו לסחוף.
“נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ”; סוג אחד של מאמינים שאננים ואדישים זנח את האמונה, ואילו הסוג השני המתין באורך רוח עד שיינתן אור גדול יותר. ואולם, בליל הניסיון הזה דומה שגם המאמינים מן הסוג הזה איבדו במידת מה את להטם ומסירותם. חצויי הלב לא יכלו עוד להסתמך על אמונת אחיהם. כל אחד חייב לעמוד בכוחות עצמו או ליפול בגפו. בערך באותה התקופה התעוררה קנאות דתית. אנשים שהתיימרו להאמין בדבקות במסר השמיימי, מאסו בדבר ה’ בטענה שהוא מהווה מדריך לא מהימן, טענו שרוח הקודש מנחה אותם, והחלו להישלט כליל בידי רגשותיהם, רעיונותיהם ושיגיונותיהם. היו אנשים שהפגינו להט וקנאות עיוורת אשר הוקיעו כל אדם שלא צידד בדרכם. רעיונותיהם ומנהגיהם הפנאטיים לא זכו לאהדה מן החלק הארי של האדוונטיסטים; ואף על פי כן, הם המיטו קלון על תכלית האמת. בעזרת אמצעי זה ניסה השטן לסכל ולהשמיד את מלאכת ה’. התנועה האדוונטיסטית ריגשה ועוררה אנשים רבים, אלפי חוטאים חזרו בתשובה, ומאמינים מסורים הקדישו עצמם למלאכת בישור האמת, אפילו בתקופת ההתמהמהות. שר הרשע החל לאבד את נתיניו, וכדי להמיט קלון על תכלית האל, הוא ניסה להוליך שולל את האנשים שהתיימרו לדבוק באמונה, והובילם לרעיונות ולמעשים קיצוניים. או אז עמדו סוכניו, מוכנים ומזומנים לעלות על כל טעות, כל כישלון, כל מעשה לא ראוי, לנפנף בהם לפני בני האדם ולהציגם באור הקיצוני ביותר, וזאת כדי להפוך את האדוונטיסטים ואת אמונתם מושמצים ושנואים. וכך, ככל שיעלה בידו לגרום לאנשים רבים יותר להצהיר על אמונתם בביאת המשיח השנייה בעודו מושל בליבם, כך יתרבו היתרונות שישיג כאשר יסב את תשומת הלב הציבורית אליהם כמי שמייצגים את גוף המשיח. השטן הוא “שׂוֹטֵן אַחֵינוּ”, ורוחו היא זו שמעוררת את בני האדם לחפש טעויות ופגמים באנשי ה’ ולהציגם לעיני כול, תוך התעלמות מוחלטת ממעשיהם הטובים. הוא תמיד פועל כאשר אלוהים פועל למען גאולת הנשמות. כשבני האלוהים באים לה’ כדי להציג עצמם לפניו, השטן נוהג להתלוות אליהם. בכל תחייה רוחנית, הוא מוכן ומזומן לעורר אנשים שליבם אינו טהור ונפשם אינה מאוזנת. כאשר הם מקבלים כמה אמיתות ומשיגים עמדה בקרב המאמינים, הוא פועל דרכם כדי להחדיר לקהילה תורות שקר שיוליכו שולל את המאמינים שאינם עומדים על המשמר. התחברות עם חסידי ה’, ואפילו השתתפות בתפילה בציבור ובסעודת האדון, אינן ערובה לכך שאדם הוא מאמין אמיתי. השטן נוהג להשתתף במפגשים הקדושים ביותר בדמותם של מאמינים שבכוחו להשתמש בהם כסוכניו. שר הרשע נאבק על כל פיסת אדמה שעליה מתקדמים חסידי ה’ במסעם אל העיר השמיימית. בכל תולדות הקהילה המשיחית, מעולם לא התבצעה רפורמציה על מי מנוחות; מכשולים גדולים עמדו תמיד בדרכה. כך קרה בימיו של שאול השליח; בכל פעם שהשליח יסד קהילה, היו כמה אנשים שהצהירו על קבלת האמונה, אך החדירו לקהילה תורות כפירה, שאילו היו מתקבלות, הן היו מכבות לבסוף את התשוקה לאמת. גם לותר סבל מבוכה רבה ומצוקה רבה מהתנהגותם של מאמינים פנאטים, שטענו כי אלוהים דיבר אליהם ישירות, ולפיכך הציגו את רעיונותיהם והשקפותיהם כנעלים על עדות כתבי הקודש. אנשים רבים שהיו חלשים באמונה וחסרי ניסיון, אך בעלי ביטחון עצמי, ושאהבו לשמוע רעיונות חדשים ולהפיצם, הלכו שולל אחר תורות השקר של המורים החדשים, וחברו לסוכני השטן במלאכת הריסת מלאכת התיקון שעשה לותר בהשראת ה’. בני הזוג וסלי, ומאמינים אחרים שבירכו את העולם באמצעות המופת והאמונה שלהם, נתקלו על כל צעד ושעל בתחבולות השטן, אשר דחף אנשים קנאים, לא יציבים ולא טהורים לקנאות דתית, לפעמים מתונה ולפעמים קיצונית. ויליאם מילר לא תמך בהשפעות כאלה שהובילו לקנאות. הוא הכריז פה אחד עם לותר, כי יש לבחון כל תורה וכל רוח בעזרת דבר ה’. “לשטן,” אמר מילר, “יש כוח עצום על מוחם וליבם של כמה אנשים בימינו. כיצד נדע איזו רוח מפעילה אותם? כתבי הקודש מעניקים לנו את התשובה: ‘בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם.’ רוחות רבות מנשבות בעולם; אנו מצווים לבחון את הרוחות. רוח שאינה מעוררת אותנו לחיות בעולם בצלילות דעת, בצדקה, בטהרה וביראת ה’, אינה רוח המשיח. אני משוכנע יותר ויותר שלשטן יש יד בתנועות המטורפות האלה. רבים בקרבנו, המתיימרים להיות טהורים וקדושים, הולכים בעקבות מסורות אנושיות; מסתבר שהם בורים לגבי האמת בדיוק כמו אנשים שאינם מעלים טענות יומרניות כאלה.”
“רוח השקר מרחיקה אותנו מן האמת, ואילו רוח ה’ מובילה אותנו אל האמת. אך אם תשאלו, מה בדבר אדם המאמין בשקר וסבור כי האמת בידו? תשובתנו היא: רוח ה’ ודבר ה’ תמימי דעים הם. כאשר אדם בוחן את ליבו לאורו של דבר ה’, ומגלה שאופיו והתנהגותו עולים בקנה אחד עם דבר ה’ כולו, הוא יכול להיות סמוך ובטוח שהוא דבק באמת; אך כאשר הוא מגלה כי הרוח המובילה אותו אינה עולה בקנה אחד עם המגמה והצביון הכללי של תורת ה’ או דבר ה’, או אז עליו לצעוד במשנה זהירות, שמא ייפול במלכודת השטן. לעיתים קרובות, השגתי הוכחה חותכת יותר לחסידות וקדושה ממבט יוקד, לחי רטובה או קול חנוק, מאשר מכל הרעש וההמולה בעולם הנוצרי.”
