בתקופת הרפורמציה, אויביה תלו את כל הרעות החולות שנבעו מן הקנאות הדתית באנשים שפעלו בלהט נגד קנאות דתית. מתנגדי התנועה האדוונטיסטית נהגו בדרך דומה. הם לא הסתפקו בסילוף ובהגזמת טעויותיהם של מאמינים קיצוניים ופנטיים, אלא הפיצו שמועות כוזבות, שלא היה בהן שמץ של אמת. אנשים אלה פעלו מתוך שנאה ודעה קדומה. שלוותם הופרעה מן ההכרזה שרגלי המושיע בפתח. בסתר ליבם, הם חששו שמא הדבר יתברר כאמת אך קיוו שיתבדו – זה היה המניע הסודי למאבקם באדוונטיסטים ובאמונתם. העובדה שקומץ מאמינים פנאטיים התגנבו לשורות האדוונטיסטים אינה סיבה מספקת לקבוע שהתנועה כולה לא הייתה מאלוהים, בדיוק כשם שנוכחותם של מאמינים פנאטיים או מורי שקר בקהילה בימי שאול השליח או בימי לותר לא הייתה סיבה מספקת לגנות את פועלם של שליחים אלה. מן הראוי שחסידי ה’ יתעוררו משנתם ויתחילו לחולל בלהט תשובה המונית ותיקון דתי, להתעמק בכתבי הקודש כדי ללמוד את האמת הגלומה בישוע המשיח, להתקדש ולהתמסר לה’ בכל ליבם ומאודם – או אז, לא יחסרו שפע של ראיות לפעילותו ולערנותו של השטן. הוא יפגין את מלוא כוחו כאשר ישתמש בכל תחבולותיו והטעיותיו, ויזמן לעזרתו את המלאכים הסרים למרותו, שסר חינם בעיני ה’. לא הייתה זו ההכרזה על שיבת המשיח השנייה שעוררה מחלוקת, פילוג וקנאות דתית. בעיות אלה החלו בקיץ של שנת 1844, כשהאדוונטיסטים היו שרויים בבלבול, מבוכה וספקות בקשר לעמדתם האמיתית.
בשורת המלאך הראשון, והקריאה שנשמעה “בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה”, נטו מטבען לדכא קנאות דתית ומחלוקת. המאמינים שהשתייכו לתנועות קדושות אלה היו תמימי דעים; לבבותיהם רחשו אהבה איש לרעהו, וכמובן לישוע, שאותו ייחלו לראות במהרה. הם דבקו באמונה אחת ובתקווה מבורכת אחת, שרוממו אותם מעל כל ההשפעות האנושיות, והוכחו כמגן מפני מתקפות השטן. “כֵּיוָן שֶׁהִתְמַהְמַהּ הֶחָתָן, נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ. בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נִשְׁמְעָה קְרִיאָה, ‘הִנֵּה הֶחָתָן, צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ!’ אָז הִתְעוֹרְרוּ הָעֲלָמוֹת הָהֵן וְהֵכִינוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן” (מתי, כ”ה 7-5). בקיץ של שנת 1844, במחצית הדרך בין המועד שסברו תחילה שיחתום את 2300 הימים לבין הסתיו של אותה שנה (שתוארך בשלב מאוחר יותר לפי חישובם החדש), בושר המסר, ככתבו וכלשונו, של דבר ה’: “הִנֵּה הֶחָתָן!” הדבר שהוביל לכינון התנועה האדוונטיסטית היה הגילוי שהצו שנתן המלך ארתחששתא לשיקום ירושלים, שנוסח בראשית תקופת 2300 הימים, יצא לפועל בסתיו בשנת 457 לספירה, ולא בראשית השנה, כפי שסברו מלכתחילה. כאשר מחשבים את מניין השנים מסתיו של שנת 457, מגלים ש-2300 השנים מסתיימות בסתיו של שנת 1844 [ראו הערה 3 בנספח]. טיעונים שהסתמכו על סמלי התנ”ך הצביעו אף הם על הסתיו שבו יתרחש האירוע שיוצג ב”טיהור המקדש”. דבר זה הובהר מפורשות כאשר תשומת הלב הוסבה לאופן התגשמותם של סמלי התנ”ך, המיוחסים לביאת המשיח הראשונה. זבח שה הפסח סימל את מות המשיח כקורבן תמורה. שאול השליח אומר: “שֶׁהֲרֵי נִזְבַּח שֵׂה הַפֶּסַח שֶׁלָּנוּ – הַמָּשִׁיחַ” (קור”א, ה’ 7). אלומת ביכורי השעורים (המכונה מנחת העומר או עומר התנופה), שהונפה בחג הפסח לפני ה’, סימלה את תחיית המשיח. שאול השליח אומר בקשר לתחיית האדון וחסידיו: “הַמָּשִׁיחַ,” אשר “קָם מִן הַמֵּתִים,” הוא “בִּכּוּרֵי כָּל יְשֵׁנֵי עָפָר.” “בַּמָּשִׁיחַ הַכֹּל יָחְיוּ… הָרִאשׁוֹן הוּא הַמָּשִׁיחַ; אַחֲרֵי כֵן, בְּבוֹאוֹ, הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ” (קור”א, ט”ו 20, 21, 23). בדומה לאלומת העומר (ביכורי שיבולי השעורים שנאספו בראשית הקציר(, המשיח הוא פרי הביכורים בקציר הגאולים הנצחי, כאשר בעת תחיית המתים ייאספו גאולי ה’ אל אסם ה’. סמלים אלה התגשמו לא רק באירועים שהם סימלו אלא גם במועדם. “בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ” [בלוח השנה העברי בישראל הקדומה], בדיוק ביום ובחודש שבהם, במשך מאות בשנים נשחט זבח הפסח – המשיח, אחרי שסעד את סעודת הפסח בחברת תלמידיו, כונן את סעודת החג האמורה להנציח את מותו כ”שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם.” בלילה ההוא נאסר ישוע בידי רשעים כדי שייצלב ויישחט. בדומה לסמל של מנחת העומר קם אדוננו לתחייה ביום השלישי כ”בִּכּוּרֵי כָּל יְשֵׁנֵי עָפָר” (קור”א, ט”ו 20) – דוגמה ומופת לכל הצדיקים שיקומו לתחייה, ו”גופם הנחות” ישתנה וידמה “לְגוּפוֹ הֶהָדוּר כָּבוֹד” (אל הפיליפים, ג’ 21). בדומה, הסמלים המיוחסים לביאת המשיח השנייה חייבים להתגשם במועד שצוין בעבודת המקדש הסמלית. על פי תורת משה, טיהור המקדש, או יום הכיפורים הגדול והנורא צוין בעשירי לחודש השביעי (ויקרא, ט”ז 34-29). ביום זה כיפר הכוהן הגדול על חטאי כל עם ישראל, והסיר את חטאיהם מן המקדש. לאחר מכן, הוא בירך את העם. לכן האמינו המשיחיים שהמשיח, הכוהן הגדול העליון שלנו, יבוא לטהר את העולם באמצעות השמדת החטאים והחוטאים, לברך את חסידיו המייחלים לבואו ולהנחילם חיי נצח. היום העשירי בחודש השביעי, מועד טיהור המקדש, שבשנת 1844 נפל על ה-22 באוקטובר, נחשב ליום שיבת האדון. חישוב זה עלה בקנה אחד עם ההוכחות שהעידו על סיום 2300 השנים בסתיו, והמסקנה נראתה מוצקה והחלטית. במשל העלמות הנבונות והכסילות בפרק כ”ה בבשורת מתי, לאחר פרק הזמן שבו העלמות חיכו ונרדמו, מגיע החתן. אירוע זה תאם את הטיעונים שהוצגו לעיל, הן על סמך הנבואות והן על סמך הסמלים. טיעונים אלה נראו מוצקים ומשכנעים, דבר שאישש את אמיתותם; ב”חצות הלילה” הוכרזה הבשורה על ביאת החתן בידי אלפי מאמינים. התנועה סחפה את המדינה כגל גואה. היא עברה מעיר לעיר, מכפר לכפר, והגיעה למקומות הנידחים ביותר, עד שכל חסידי ה’ שציפו לשובו התעוררו. הקנאות הדתית התמוססה לשמע הבשורה המרנינה, ככפור הנמס בקרני השמש לעת שחר. המאמינים חזו בהתפוגגותם של ספקות ומבוכות, ותקווה ואומץ שבו לפעם בלבבותיהם. מלאכת הבישור נעשתה ללא הפרעה מצידם של אותם קיצוניים, הצצים תמיד כשמתעוררת התרגשות אנושית שאינה מרוסנת בעזרת כוחם המרסן של דבר ה’ ורוח הקודש. התחייה דמתה בצביונה לאותן תקופות של ענווה, חזרה בתשובה ושיבה אל ה’ של עם ישראל בעקבות התוכחות שקיבל מעבדי ה’. היא נשאה את הצביון והמאפיינים שהעידו על מלאכת ה’ בכל דור ודור. לא ניכרה בה התרוממות רוח רבה או שמחה רבה; אדרבה, אנשים ערכו חשבון נפש נוקב, התוודו על חטאיהם ונטשו את הבלי העולם. נשמות מיוסרות נכספו להתכונן למפגש עם ה’ – זה היה המשא שהעיק על ליבן. תפילה מתמדת, התקדשות והתמסרות מלאה לאלוהים היו צו השעה. מילר אמר בקשר למלאכה זו: “אין שמחה רבה מדיי; שהרי שמחה כזו שמורה לעתיד לבוא, כשהשמיים והארץ ישושו יחדיו בשמחה שאין לתארה, במלוא הודם ותהילתם. לא נשמעות שום קריאות; גם אלה שמורות לקריאות הניצחון והשמחה שיבואו מן השמיים. הזמרים מחרישים וממתינים להצטרף למקהלת צבא השמיים. אין רגשות מנוגדים, הכול מאוחדים בלב אחד ובתכלית אחת.” אדם אחר שהצטרף לתנועה, העיד: “היא עוררה בכל מקום חשבון נפש עמוק ונוקב ונמיכות רוח… היא הסיטה את הלב מהבלי העולם וגמלה אותו מאהבתו לעולם; היא יישבה מחלוקות וריפאה רגשות טינה, עוררה וידוי על חטא, גרמה לאנשים להישבר לפני ה’, לחלות את פניו בחרטה ובלב שבור, ולהפציר בו בתחינות מקרב לב להעניק להם מחילה ולקבלם. היא גרמה להשפלת הלב וכניעת הנשמה בעוצמה שכמוה לא חזינו מעולם. כפי שהורה ה’ מפי הנביא יואל, לכשיתקרב יום ה’ הגדול והנורא, על העם לשוב אל ה’ בכל ליבם, “בְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד,” ולקרוע את לבבם, לא את בגדיהם. כפי שהבטיח ה’ בידי זכריה, הוא שפך על חסידיו “רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים,” והם “הִבִּיטוּ” אליו, “אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד,” או אז ירד אבל גדול על הארץ… ומחפשי ה’ ייסרו את נפשם לפניו.” מכל התחיות הרוחניות הגדולות שהתעוררו מאז ימי השליחים, אף אחת מהן לא הייתה כה חפה מפגמים אנושיים ומתחבולות השטן, כמו זו שהתעוררה בסתיו 1844. אפילו כיום, מקץ כמעט חצי מאה, כל אלה שהשתתפו בתחייה וניצבו איתנים על בימת האמת, חשים עדיין בהשפעתה הקדושה של המלאכה המבורכת הזו, ומעידים שהיא נבעה מיד ה’. כשנשמעה הקריאה: “הִנֵּה הֶחָתָן, צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ!” “אָז הִתְעוֹרְרוּ הָעֲלָמוֹת” שהמתינו לחתן, “וְהֵכִינוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן.” המאמינים שהמתינו לשיבת אדונם למדו את דבר ה’ בעניין רב יותר מאי פעם. מלאכי השמיים נשלחו כדי לחזק את המאמינים שנכזבו והתייאשו, ולהכשירם לקבל את הבשורה. המלאכה לא התבצעה בחוכמת אנוש אלא בגבורת ה’. הראשונים ששמעו את הקריאה וצייתו, לא היו האנשים המוכשרים ביותר, הענווים ביותר או המסורים ביותר. איכרים עזבו את יבוליהם בשדות ופועלים עזבו את כליהם ויצאו בדמעות שמחה לבשר את מסר האזהרה. האנשים שעמדו בראש מלאכת הבישור היו עתה בין האחרונים שהצטרפו לתנועה האדוונטיסטית. רוב הכנסיות סגרו את שעריהן וסירבו לקבל את מסר האזהרה, ורבים ממקבלי האזהרה ניתקו את קשריהם איתן. ביד ההשגחה עלתה הכרזה זו בקנה אחד עם בשורת המלאך השני, וה’ העצים את המלאכה. הבשורה: “הִנֵּה הֶחָתָן!” לא הייתה סוגיה שנויה במחלוקת, שכן ההוכחות מכתבי הקודש היו ברורות וחותכות. היא הייתה חדורת עוצמה שטלטלה את הנשמה. לא היו ספקות, לא היו תהיות. בשעת כניסת הניצחון של המשיח לירושלים, המוני העם שעלו לעיר הקודש מכל קצווי הארץ כדי לחגוג בה את חג הפסח, נהרו להר הזיתים והצטרפו לקהל שליווה את ישוע, וכשנדבקו בהתלהבות ובהשראה שפיעמו בלב העם, הם הוסיפו את קולותיהם לקריאה: “בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה!” (מתי, כ”א 9). כך קרה גם ללא-מאמינים שנהרו לאספות האדוונטיסטיות, חלקם מתוך סקרנות או סתם כדי ללעוג למאמינים; הם חשו בעוצמת המסר “הִנֵּה הֶחָתָן!”, והשתכנעו. המאמינים באותם ימים היו חדורי אמונה שלמה שהביאה מענה לתפילות – אמונה שידעה להוקיר תמורה וגמול. כממטרי גשם על אדמה יבשה ירדה רוח החסד על מחפשי האמת הלהוטים. אלה שציפו להתייצב במהרה, פנים אל פנים, מול גואלם, חשו שמחה קדושה שאין מילים לתארה. גבורת רוח הקודש ריככה, הכניעה והמסה לבבות, והרעיפה את שפע ברכותיה על המאמינים הנאמנים.
