פרק כ”ג
סוגיית המקדש
בפסוק העיקרי ששימש כתשתית וכעמוד התווך של האמונה האדוונטיסטית, ניתנה ההכרזה: “‘עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ.'” (דניאל, ח’ 14). מילים אלה היו שגורות בפיהם של כל המאמינים בביאת המשיח הקרבה. משפתותיהם של אלפי אנשים שבה ונשמעה הנבואה הזו כסיסמה שתמצתה את אמונתם. הכול חשו כי בהתגשמות האירועים שנובאו בה תלויות ציפיותיהם ותקוותיהם הוורודות ביותר. הסתמן כי תקופה נבואית זו תגיע לקיצה בסתיו של 1844. בדומה ליתר הנוצרים בעולם, האדוונטיסטים האמינו שהעולם, או חלק ממנו, היה המקדש. לשיטתם, טיהור המקדש יתבטא בטיהור העולם באמצעות להבות האש של יום הדין הגדול האחרון; הם האמינו שאירוע זה יתרחש בעת ביאת המשיח השנייה. מכאן המסקנה שהמשיח ישוב לעולם בשנת 1844. ואולם, המועד המיועד חלף עבר והאדון לא בא. המאמינים ידעו כי דבר ה’ לא יכזב ולא יכזיב; אין ספק שפרשנותם לנבואה היא מקור הבעיה, אך היכן טמונה הטעות? רבים מיהרו לפתור את הסוגיה באמצעות התכחשות לטענה שגרסה כי 2300 הימים הסתיימו ב-1844. איש לא הצליח למצוא לכך סיבה הגיונית, אך העובדה היתה שהמשיח לא בא במועד שציפו לו. הם טענו שאם הנבואות הסתיימו ב-1844, המשיח היה שב כדי לטהר את המקדש על ידי טיהור העולם באש, ומאחר שהוא לא בא, לא ייתכן ש-2300 הימים הללו הסתיימו. קבלת המסקנה הזו, הווה אומר ויתור על החישובים הקודמים של התקופות הנבואיות. מניית 2300 הימים החלה מן הצו שהוציא ארתחששתא לשיקום ובנייה מחדש של ירושלים, בסתיו של שנת 457 לספירה. ההתייחסות לתאריך זה כאל נקודת המוצא עלתה בקנה אחד עם התגשמות כל האירועים שנובאו לגבי התקופה שצוינה בדניאל, ט’ 27-25. שישים ותשעה השבועות, המהווים את 483 השנים הפותחות את 2300 השנים, והיו אמורים להגיע עד טבילת המשיח במים ומשיחתו ברוח הקודש בשנת 27 לספירה, התגשמו במלואם. המשיח היה אמור להיכרת באמצע השבוע השביעי. שלוש וחצי שנים לאחר טבילתו נצלב המשיח באביב של שנת 31 לספירה. שבעים השבועות, דהיינו, 490 השנים, נובאו במיוחד בנוגע לעם ישראל. בתום תקופה זו, האומה חתמה את מאיסתה במשיח באמצעות רדיפת תלמידיו, והשליחים פנו לאומות הגויים בשנת 34 לספירה. בתום ארבע מאות ותשעים השנים הראשונות בתקופה בת 2300 השנים, נותרו עוד 1810 שנים. כאשר מונים 1810 שנים משנת 34 לספירה, מגיעים לשנת 1844. המלאך אמר שבמועד זה יטוהר המקדש, “וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ.” כל הפירוט הקודם של הנבואה התגשם במלואו במועדו. בחישוב זה, הכול נראה בהיר ותואם, זולת העובדה שאף אירוע שהתרחש ב-1844 לא הלם את טיהור המקדש. התכחשות לסיום השנים הללו בעת ההיא משמעה לעטות את הסוגיה כולה בערפל, ולוותר על עמדות שנקבעו באמצעות התגשמות מפורשת של הנבואות. אך אלוהים הנחה את חסידיו שפעלו בתנועה הכבירה שדגלה בביאת המשיח הקרובה; גבורתו וכבודו נלוו למלאכת הבישור, והוא לא יניח לה להסתיים באפלה ואכזבה, ולהיות מוקעת כהתרוממות רוח רגעית, כוזבת ופנאטית. הוא לא יניח לדברו להימהל בספקות וחוסר ודאות. על אף שרבים זנחו את חישובי הקיצים הקודמים שנערכו על סמך התקופות הנבואיות, והתכחשו לאמיתות שהתנועה האדוונטיסטית התבססה עליהן, היו אנשים שסירבו לוותר על אמיתות הקשורות לאמונתם ולחווייתם, שאוששו בכתבי הקודש ובעדות רוח הקודש. הם האמינו שהם השתמשו בעקרונות פרשנות מהימנים בזמן שלמדו את הנבואות, ושהייתה זו חובתם לדבוק באמיתות הללו שאוששו, ולהמשיך באותה השיטה בחקר כתבי הקודש. בתפילה יוקדת הם בחנו מחדש את עמדתם והשקפותיהם, והתעמקו בכתבי הקודש כדי לגלות את טעותם. על אף שהם לא מצאו שום טעות בחישוביהם לגבי התקופות הנבואיות, הם הונחו לבחון בקפדנות רבה יותר את סוגיית טיהור המקדש [ראו הערה 6 בנספח.] בעת לימודם, הם גילו שאין כל ראיה בכתבי הקודש המאששת את ההשקפה שהעולם הוא המקדש. ואולם, הם מצאו בכתבי הקודש הסבר מלא על נושא המקדש, טיבו, מיקומו, ועבודת הקודש שנערכה בו. העדות של כתבי הקודש הייתה כה מפורשת ושופעת, שהיא יישבה את הסוגיה לחלוטין ולא הותירה צל של ספק.
שאול השליח אומר באיגרת אל העברים: “וּבְכֵן, לַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה הָיוּ גַּם דִּינֵי עֲבוֹדָה וְגַם מִקְדָּשׁ גַּשְׁמִי בָּאָרֶץ; כִּי הוּקַם מִשְׁכָּן חִיצוֹן אֲשֶׁר בּוֹ הַמְּנוֹרָה וְהַשֻּׁלְחָן וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְהוּא נִקְרָא קֹדֶשׁ. וּמִבֵּית לַפָּרֹכֶת הַשְּׁנִיָּה מִשְׁכָּן הַנִּקְרָא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וּבוֹ מִזְבַּח זָהָב לִקְטֹרֶת וַאֲרוֹן הַבְּרִית הַמְצֻפֶּה זָהָב סָבִיב. וּבָאָרוֹן צִנְצֶנֶת זָהָב, אֲשֶׁר הַמָּן בְּתוֹכָהּ, מַטֵּה אַהֲרֹן אֲשֶׁר פָּרַח, וְלוּחוֹת הַבְּרִית; וּמִמַּעַל לוֹ כְּרוּבֵי הַכָּבוֹד הַסּוֹכְכִים עַל הַכַּפֹּרֶת” (אל העברים, ט’ 5-1). המקדש ששאול מתייחס אליו כאן הוא המשכן שבנה משה בצו ה’, שנועד לשמש כמקום משכנו של האל העליון. “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות, כ”ה 8). היה זה הצו שניתן למשה כששהה על ההר עם ה’. בני ישראל נדדו במדבר, המשכן שנבנה באופן כזה שיוכל להיות נייד נישא עימם ממקום למקום, אך עם זאת היה מרשים ומפואר מאוד. קירותיו היו עשויים קורות ותומכות שצופו בזהב, גגו כוסה בסדרת וילונות או כיסויים, החיצונים שבהם היו עשויים עורות, והפנימיים, פשתן טהור שעוטר באופן יפהפה בדמויותיהם של הכרובים. חוץ מן החצר החיצונה שהכילה את מזבח העולה, במשכן עצמו היו שתי לשכות שכונו “קודש” ו”קודש הקודשים”, שהכפורת (מסך מרהיב ביופיו ועושרו) הפרידה ביניהן. מסך זהה חתם את הכניסה ללשכה הראשונה. בקודש, בצד הדרומי, הוצבה המנורה על שבעת נרותיה, המאירים את ההיכל יומם וליל; בצד הצפוני ניצב שולחן לחם הפנים; לפני הכפורת, שהפרידה בין הקודש לקודש הקודשים, ניצב מזבח הקטורת העשוי זהב, ממנו נישאו מדי יום אל ה’ ניחוחות הקטורת עם תפילות ישראל. בקודש הקודשים ניצב ארון הברית – תיבה מעץ יקר שצופתה זהב טהור, בתוכה הופקדו למשמרת שני לוחות הברית, שעשרת הדיברות של תורת ה’ נחקקו עליהם באצבע אלוהים. מעל ארון הברית שימשה הכפורת, העשויה זהב טהור, ככיסוי לארון הקודש. הכפורת הייתה מלאכת מחשבת מרהיבה שעליה סוככו שני כרובים שניצבו פנים אל פנים. אחרי שבני ישראל התיישבו בכנען הוחלף המשכן במקדש שבנה שלמה, שעל אף שהיה מבנה קבע ונבנה על שטח גדול יותר, היה זהה בממדיו למשכן, ורוהט ואובזר באותו האופן. בצורתו זו ניצב בית המקדש על מכונו (למעט התקופה בימי דניאל שבה עמד בחורבותיו), עד לחורבנו בידי הרומים בשנת 70 לספירה. בית המקדש הזה הוא המקדש היחיד שהיה קיים מעולם עלי אדמות, שכתבי הקודש סיפקו עליו מידע. שאול השליח אמר שהוא נועד להיות בית המקדש בעידן הברית הראשונה. אך האם בעידן הברית החדשה אין מקדש? בבדיקה נוספת באיגרת אל העברים יגלו מחפשי האמת את קיומו של מקדש נוסף (בעידן הברית החדשה), שנרמז בדברי שאול שצוטטו לעיל: “וּבְכֵן, לַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה הָיוּ גַּם דִּינֵי עֲבוֹדָה וְגַם מִקְדָּשׁ גַּשְׁמִי בָּאָרֶץ.” המילה “גם” מרמזת ששאול כבר אזכר את המקדש הזה. אם נשוב לתחילת הפרק הקודם באיגרת נגלה שהוא מלמד על השרות בקודש בשמיים: “עִקַּר הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ הוּא: יֵשׁ לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל הַיּוֹשֵׁב לִימִין כִּסֵּא הַגְּדֻלָּה בַּשָּׁמַיִם, וְהוּא מְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וּבַמִּשְׁכָּן הָאֲמִתִּי אֲשֶׁר כּוֹנֵן אֱלֹהִים וְלֹא אָדָם” (אל העברים, ח’ 1, 2). כאן נחשף המשכן בעידן הברית החדשה. המשכן בעידן הברית הראשונה כונן ביד אדם ונבנה בידי משה; המשכן בשמיים כונן ביד ה’, לא ביד אדם. בבית המקדש בירושלים שירתו בקודש הכוהנים שעסקו בעבודת ה’; במקדש של מעלה משרת בקודש המשיח, הכהן הגדול העליון שלנו, לימין האלוהים. המשכן הארצי עמד עלי אדמות, המשכן הזה ניצב בשמיים. זאת ועוד, המשכן שבנה משה נבנה על פי תבנית. ה’ ציווה עליו: “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו; וְכֵן תַּעֲשׂוּ.” פעם נוספת ניתן הצו: “וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה: בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר” (שמות, כ”ה 9, 40). לדברי שאול, המשכן הראשון היה “מָשָׁל לַזְּמַן הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר מַקְרִיבִים מְנָחוֹת וּזְבָחִים;” שקודשיו היו “תַּבְנִית הַדְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בַּשָּׁמַיִם;” שהכוהנים שהעלו בו מנחות וזבחים לפי התורה שירתו “בַּקֹּדֶשׁ לְפִי תַּבְנִית וְצֵל שֶׁל הַדְּבָרִים הַשְּׁמֵימִיִּים.” שאול מכריז ש”הַמָּשִׁיחַ לֹא נִכְנַס אֶל מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם וַאֲשֶׁר הוּא בָּבוּאָה שֶׁל הָאַמִתִּי, כִּי אִם בָּא אֶל עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לְהֵרָאוֹת עַתָּה בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים” (אל העברים, ט’ 9, 23; ח’ 5; ט’ 24). ההיכל השמיימי שבו משרת המושיע בעבורנו, הוא המקדש המקורי הכביר שעל פי תבניתו בנה משה את המשכן. ה’ הניח את רוח קודשו על בוני המקדש עלי אדמות. הכישורים האומנותיים שהופגנו בבניית המשכן היו התגלות חוכמת ה’. הקירות שנצצו בזהב טהור שיקפו לכל עבר את אורם של שבעת הקנים של מנורת הזהב. שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת נצצו כזהב ממורק. המסך הנפלא שיצר את התקרה, שהיה מעוטר בדמויות מלאכים בצבעי תכלת, שני וארגמן, תרם ליופיו של המחזה המרהיב. מעבר למסך השני שכנה השכינה הקדושה, התגלות כבוד ה’, שאיש זולת הכוהן הגדול לא יכול היה לעמוד במחיצתה ולהישאר בחיים (שכן, איש זולת הכוהן הגדול לא הורשה להיכנס לקודש הקודשים). פארו של המשכן הארצי שאין לו אח ורע שיקף לעין אדם את יופיו, הדרו ותהילתו של ההיכל השמיימי, בו משרת בעבורנו המשיח, החלוץ שלנו, לפני כס הכבוד של ה’. לעומת מקדש שמיימי זה, המשמש מקום מושבו של מלך מלכי המלכים, בו “אֶלֶף אֲלָפִים” מלאכים משרתים אותו “וְרִבּוֹא רְבָבוֹת עוֹמְדִים לְפָנָיו” (דניאל, ז’ 10), ואשר הוא מלא בכבוד כס מלכותו הנצחי, כשהשרפים, שומריו הזוהרים, מכסים את פניהם בהערצה – יהווה המבנה המפואר ביותר שנבנה ביד אדם השתקפות קלושה גרידא לכבירותו, פארו ותהילתו. עם זאת, המקדש הארצי, על עבודת הקודש שנערכה בו, לימד אותנו אמיתות חשובות בקשר למקדש השמיימי והשירות בקודש הנשגב, הנערך בו למען גאולת האדם. הקודש וקודש הקודשים בשמיים יוצגו בשתי לשכות אלה במקדש עלי אדמות. כשיוחנן השליח זכה לראות בחיזיון את היכל ה’ בשמיים, הוא ראה שם “שִׁבְעָה לַפִּידֵי אֵשׁ בּוֹעֲרִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא” (ההתגלות, ד’ 5). הוא ראה מלאך, “בְּיָדוֹ מַחְתַּת זָהָב, וּקְטֹרֶת רַבָּה נִתְּנָה לוֹ כְּדֵי לָשִׂים אוֹתָהּ בִּתְפִלּוֹת כָּל הַקְּדוֹשִׁים עַל מִזְבַּח הַזָּהָב אֲשֶׁר לִפְנֵי הַכִּסֵּא” (התג’, ח’ 3). כאן זכה הנביא לחזות בלשכה הראשונה בהיכל השמיימי. הוא ראה שם “שִׁבְעָה לַפִּידֵי אֵשׁ” ואת “מִזְבַּח הַזָּהָב” שיוצגו בידי קני הזהב של המנורה ומזבח הקטורת במשכן עלי אדמות. ו”אָז נִפְתַּח הֵיכַל אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם” (התג’, י”א 19). הנביא הביט פנימה וראה מעבר לפרוכת את קודש הקודשים. כאן הוא חזה “בארון הברית” שיוצג בארון הברית הקדוש שבנה משה כדי להפקיד בו את תורת ה’. בדרך זו, המאמינים שחקרו את הנושא מצאו הוכחות חותכות לקיומו של היכל שמיימי. משה בנה את המשכן עלי אדמות על פי התבנית שהראה לו ה’. שאול השליח מכריז כי תבנית זו הייתה ההיכל האמיתי השוכן בשמיים. יוחנן מעיד שהוא ראה את היכל ה’ בשמיים. בהיכל השמיימי, משכנו של ה’, כונן כס מלכותו בצדקה ומשפט. בקודש הקודשים שוכנת תורתו, חוקת הצדקה הנשגבה, שכל האנושות נבחנת על פיה. ארון הברית הקדוש הצופן בחובו את לוחות הברית, מכוסה בכפורת, שלפניה מלמד המושיע זכות על החוטא בעזרת דמו המכפר. כך מיוצגת האחדות בין הצדק והחסד בתוכנית הגאולה של האנושות. את האחדות הזו רק החוכמה האלוהית יכולה להגות, ורק גבורתו הכול יכולה מסוגלת לממש. אחדות מופלאה זו ממלאת את השמיים כולם בפליאה והערצה. הכרובים במקדש עלי אדמות, המביטים למטה בהערצה לעבר הכפורת, מייצגים את העניין הרב שבו צבא השמיים הוגה בפועל הגאולה. זה הרז של חסד ה’, שהמלאכים נכספים לראותו – שאלוהים ממשיך למשול כאלוהי הצדק בעודו מצדיק את החוטא ששב בתשובה, ומתפייס עם האנושות החוטאת; שהמשיח יירד מרום מעמדו כדי לחלץ רבבות על גבי רבבות של נשמות מתהומות הנשייה והאבדון, ולעטותן בבגדי צדקתו הצחורים, כדי שיוכלו להתאחד עם המלאכים שלא חטאו מעולם ולשכון לעד בנוכחות ה’. פועלו של המשיח כסנגור המלמד זכות על האדם ומפגיע בעבורו, הוצג בנבואה המליצית של זכריה בקשר ל”אִישׁ, צֶמַח שְׁמוֹ.” הנביא אומר על אודותיו: “וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל יְהוָה, וְהוּא יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ [כס אביו שבשמיים]; וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ, וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם” (זכריה, ו’ 13).
