בזהירות, ברצינות וביראת כבוד התקרבו מקבלי המסר אל המועד שבו ייחלו לפגוש את אדונם. מדי בוקר הם חשו כי חובתם הראשונה הייתה לאשש את ההוכחות שהעידו על היותם רצויים בעיני ה’. לבבותיהם התאחדו כשהתפללו רבות איש עבור רעהו. הם הרבו להיפגש במקומות מבודדים כדי להתייחד עם אלוהים, וקולה של תפילת הפגעה נישא השמיימה מן השדות והחורשות. האישוש על כך שהם נשאו חן בעיני המושיע היה נחוץ להם הרבה יותר מלחם חוקם, וכשענן הקדיר את ליבם, הם לא שקטו ולא נחו עד שעלה בידם לסלקו. כשחשו בעדות פנימית במחילת ה’ רבת החסד, הם נכספו לחזות בפני גואלם, אהוב ליבם. אך שוב נכונה להם אכזבה. המועד המיוחל חלף עבר, ומושיעם לא הופיע. באמונה שלמה ובביטחון מלא הם ציפו לבואו, אך עתה הם הרגישו כמו מרים, תלמידת ישוע, שבאה אל קברו של המושיע, מצאה אותו ריק וזעקה בבכי: “לָקְחוּ אֶת אֲדוֹנִי וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיפֹה הִנִּיחוּ אוֹתוֹ” (יוחנן, כ’ 13). תחושה של יראה ופחד, שמא נכון מסר האזהרה, שימשה לזמן מה כרסן לעולם הכופר. במרוצת הזמן, תחושת הפחד לא התפוגגה מיד; תחילה, הכופרים לא העזו לשמוח לאידם של המאוכזבים; אך כשלא נגלו שום אותות לזעמו של האל, הם התגברו על פחדיהם, ושבו ללעוג למאמינים ולגנותם. אנשים רבים שהצהירו על אמונתם בשיבת האדון הקרובה, התכחשו לאמונתם. היו מאמינים שהיו כה בטוחים בשיבת האדון, שגאוותם נפגעה אנושות, והם רק רצו לברוח מן העולם וייחלו למותם. בדומה ליונה, הם התלוננו לה’, ואמרו לו שהם בוחרים במוות על פני החיים. אנשים שביססו את אמונתם על השקפות הזולת, ולא על דבר ה’, היו עתה מוכנים ומזומנים, באותה הלהיטות, לשנות את השקפותיהם. המלגלגים גייסו לשורותיהם את החלשים והפחדנים, והכריזו פה אחד שאין יותר ממה לפחד או למה לצפות. המועד חלף, המשיח לא בא, והעולם ימשיך לנהוג כמנהגו לאורך אלפי שנים. המאמינים הרציניים, הנלהבים, שהקריבו הכול למען המשיח, חשו בנוכחותו יותר מתמיד. הם האמינו שהם מסרו לעולם את אזהרתם האחרונה, ומשום שציפו במהרה להתקבל לחברת אדונם השמיימי ומלאכי השמיים, הם פרשו מן הציבור, בעיקר מחברתם של אנשים שמיאנו לקבל את מסר האזהרה. הם התפללו בכוונה רבה: “בוא, אדון ישוע, בוא במהרה.” אך הוא לא בא. המחשבה שעליהם לחזור לשגרת חייהם הרצופה קשיים, דאגות ובעיות, ובנוסף לשאת את לגלוגיהם והערותיהם הפוגעניות של המלעיגים, הייתה קשה מנשוא, ונראתה להם כמבחן קשה ביותר לאמונתם ולאורך רוחם. ואולם, אכזבה זו לא הייתה מרה כמו זו שנחלו התלמידים בביאת המשיח הראשונה. כשישוע נכנס בניצחון אל ירושלים, חסידיו האמינו שהוא יעלה על כס דוד ויושיע את ישראל מכובשיה. בלבבות חדורי תקוות גדולות וציפיות שמחות, הם התחרו איש ברעהו מי יפגין כבוד רב יותר למלכם. רבים מהם פרשו את בגדיהם כשטיח על האדמה או נפנפו לפניו בכפות תמרים. בשמחה חדורת התלהבות, הם קידמוהו בברכה בקריאת השמחה: “הוֹשַׁע נָא לְבֶן-דָּוִד!” כשהפרושים, שזעמו על פרץ השמחה הזה שטרד את שלוותם, ביקשו מישוע לגעור בתלמידיו, הוא השיב: “אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם אֵלֶּה יִשְׁתְּקוּ, הָאֲבָנִים תִּזְעַקְנָה” (לוקס, י”ט 40). הנבואות חייבות להתגשם. תלמידי המשיח הגשימו את תכליתו של אלוהים, ואף על פי כן, הם נחלו אכזבה מרה. רק ימים ספורים חלפו מאז שהם חזו במותו המייסר של המושיע וטמנו את גופתו בקבר. כל ציפיותיהם נכזבו, כל תקוותיהם אפסו ומתו עם ישוע. עד שהאדון קם לתחייה ויצא כמנצח מן הקבר, הם לא הבינו שהכול נובא בנבואות, וש”הַמָּשִׁיחַ הָיָה צָרִיךְ לִסְבֹּל וְלָקוּם מִן הַמֵּתִים” (מה”ש, י”ז 3). חמש מאות שנים קודם לכן הכריז ה’ מפי הנביא זכריה: “גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת” (זכריה, ט’ 9). אילו הבינו התלמידים שהמשיח עושה דרכו אל משפטו והוצאתו להורג, הם לא היו מסוגלים להגשים את הנבואה הזו. בדומה, מילר ועמיתיו הגשימו את הנבואה ומסרו מסר שהנבואה ניבאה את מסירתו לעולם, אך הם לא היו מסוגלים למסור אותו אילו הבינו את הנבואות שניבאו את אכזבתם, ואילו הכריזו מסר אחר שיבושר לכל העמים לפני שיבת האדון. בשורותיהם של המלאך הראשון והשני בושרו בשעה היעודה, ומילאו את התכלית שה’ יעד להן. העולם חיכה וציפה לכך שכאשר המועד יחלוף והמשיח לא יבוא, תיזנח התורה שבה דגלה התנועה האדוונטיסטית. אך בעוד שמאמינים רבים שנלחמו בפיתוי נכנעו וויתרו על אמונתם, היו מאמינים שניצבו איתנים. הפירות שהתנועה האדוונטיסטית הניבה בזכות פועלה – רוח של ענווה וחשבון נפש, ויתור על הבלי העולם, שינוי הלב ואורחות החיים – העידו שהיא נבעה מאלוהים. האדוונטיסטים לא העזו להתכחש לכך שגבורת רוח הקודש איששה את הבישור על ביאת המשיח השנייה, ולא יכלו למצוא שום טעות בחישובים שהם ערכו לגבי התקופות הנבואיות. יריביהם המוכשרים ביותר לא הצליחו להפריך את שיטת הפרשנות הנבואית שלהם.
האדוונטיסטים לא הסכימו לוותר, ללא הוכחות חותכות מכתבי הקודש, על השקפות שהגיעו אליהן מתוך התעמקות בכתבי הקודש, בלווי תפילה יוקדת, כששכלם הואר על ידי רוח הקודש ולבבם יקד בעוצמת גבורתה. הם סירבו לוותר על עמדות ודעות שעמדו בביקורות הנוקבות ביותר שהציגו מתנגדיהם המרים ביותר, מורי דת נודעים וחכמי העולם הזה, ששילבו כוחות וידיים ותרמו מחוכמתם, השכלתם וכושר הביטוי שלהם, ולעגו באותה המידה לנכבדים ולפשוטי העם בקרב האדוונטיסטים. נכון, הם כשלו בתחזית המדויקת של האירוע המצופה, אך אפילו עובדה זו לא הצליחה לערער את אמונתם בדבר ה’. כשיונה הנביא הכריז ברחובות נינווה שבתוך ארבעים יום תיחרב נינווה, ה’ קיבל ברצון את השפלתם ותחינתם של אנשי נינווה והאריך את תקופת המבחן שלהם; ואף על פי שהנבואה לא התגשמה, היא נשלחה בידי יונה מאת ה’, ונינווה נבחנה על פי רצונו. האדוונטיסטים מאמינים שה’ הדריך אותם, כשם שהדריך את יונה, למסור את האזהרה על המשפט הממשמש ובא. הם הכריזו: “האזהרה בחנה את ליבם של כל מי ששמעוה, ועוררה בו אהבה וכיסופים לביאת האדון; או שהיא עוררה שנאה לביאת המשיח, שלפעמים ניתן היה לחוש בה ולפעמים לא, אך ה’ ידע עליה. האזהרה התוותה את קו הגבול, וזאת כדי שאלה שיבחנו את ליבם יוכלו לדעת באיזה צד הם יימצאו לכשיבוא האדון; האם הם יכריזו בשמחה: “הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ, זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ”; או שמא יזעקו להרים ולסלעים ויפצירו בהם ליפול עליהם כדי להסתירם מפני ה’ היושב על כס מלכותו ומזעמו של שה האלוהים. אנו מאמינים שאלוהים בחן בדרך זו את חסידיו; בחן את אמונתם כדי לברר אם ייסוגו בשעת המבחן מן המקום שבחפצו להנחילם, אם ירפו מן העולם הזה ויבטחו במלאכת ה’ [דברו] באמונה שלמה.” רגשותיהם של אלה שעדיין האמינו כי ה’ הנחה אותם בכל מה שעבר עליהם, הובעו בדבריו של ויליאם מילר: “אילו היה עלי לחיות את חיי מחדש, עם אותה הוכחה שהייתה בידי אז, ולנהוג ביושרה עם אלוהים ואדם, הייתי פועל בדיוק כפי כשפעלתי. מקווה אני שטיהרתי את בגדיי מדם [מאשמת] הנשמות; הנני מאמין כי שחררתי את עצמי כמיטב יכולתי מכל האשמה שהן תלו בי.” איש אלוהים זה כתב: “על אף שהתאכזבתי פעמיים, עדיין אינני מדוכדך או מיואש. תקוותי בביאת המשיח איתנה מתמיד. עשיתי רק את הדבר שהאמנתי (מקץ שנים רבות, שבהן בחנתיו בכובד ראש ובצלילות הדעת), כי הוא חובתי הקדושה. אם טעיתי, נבע הדבר מתוך החמלה והאהבה שרחשתי לאחיי בני האדם, ומתוך אמונה לגבי החובה שלי לאלוהים. דבר אחד יודע אנוכי, הטפתי רק את מה שהאמנתי בו; יד ה’ שרתה עימי וגבורתו ניכרה במלאכה שביצעתי, ובטובה הרבה שצמחה ממנה. רבבות בני אדם, כך זה נראה, החלו ללמוד את כתבי הקודש בעקבות ההטפות בימינו; באמצעות כתבי הקודש, וכן בזכות אמונה בדמו המכפר של המשיח, הם התפייסו עם ה’.
מעולם לא התאמצתי להעלות חיוך על פניהם של בעלי הגאווה, מעולם לא פחדתי מזעפו של העולם. גם עכשיו לא אנסה לזכות באהדתם, ולא אחרוג מגבולות תפקידי כדי לא לעורר את שנאתם. לעולם לא אפקיד את חיי בידיהם; לא אירתע בפחד, כך מקווה אני, שמא אאבד את חיי, אם אלוהים בחסדו ובטובו כך יצווה.”
אלוהים לא זנח את חסידיו; רוח קודשו עדיין שוכנת בקרבם של אנשים שלא מיהרו להתכחש לאור שקיבלו, ולהוקיע את התנועה האדוונטיסטית. האיגרת אל העברים מעניקה מילות עידוד ואזהרה לאלה שנבחנו והמשיכו להמתין בשעת משבר זו: “אַל תַּשְׁלִיכוּ אֶת בִּטְחוֹנְכֶם אֲשֶׁר גָּדוֹל שְׂכָרוֹ, שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים אַתֶּם לְסַבְלָנוּת כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח לְאַחַר שֶׁתַּעֲשׂוּ אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים; כִּי ‘עוֹד מְעַט קָט וְהַבָּא יָבוֹא, וְלֹא יְאַחֵר. צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה; וְאִם יִסּוֹג לֹא רָצְתָה נַפְשִׁי בּוֹ.’ אֲבָל אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ מִן הַנְּסוֹגִים אֱלֵי אֲבַדּוֹן, כִּי אִם בְּנֵי הָאֱמוּנָה לְשֵׁם יְשׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ” (אל העברים, י’ 39-35). תוכחה זו ניתנה לקהילת המשיח באחרית הימים. הדבר עולה מן המילים המציינות את ביאת האדון הממשמשת ובאה: “כִּי ‘עוֹד מְעַט קָט וְהַבָּא יָבוֹא, וְלֹא יְאַחֵר.” נרמז כאן מפורשות שיהיה עיכוב לכאורה; שייראה כאילו המשיח מתמהמה. ההנחיה שניתנה כאן תאמה במיוחד את חווייתם של האדוונטיסטים בעת ההיא. המאמינים שהאיגרת מתייחסת אליהם כאן נמצאו בסכנה של אובדן האמונה. הם עשו את רצון ה’ כאשר מילאו את הנחיית רוח קודשו ודברו, ועם זאת, נבצר מהם להבין את תכלית ה’ בחוויה שעברה עליהם, ולזהות את הדרך שנסללה לפניהם, לכן הם התפתו לפקפק בהנחיית ה’ ולא היו משוכנעים שהוא באמת הנחה אותם. בעת ההיא, המילים “צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” היו הולמות. כשאור בוהק זרח על נתיבם, “בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה” כאשר “נִשְׁמְעָה הקְרִיאָה: ‘הִנֵּה הֶחָתָן!'” הם ראו את הנבואות החתומות נפתחות ומתגשמות, ואת התגשמותם המהירה של האותות המעידים על ביאת המשיח הקרובה, וצעדו לאורו. אך עתה, כשניצבו שחוחים בשל תקוותיהם שנכזבו, הם יכלו לעמוד בגאון רק בזכות אמונה באלוהים ובדברו. העולם לעג להם באומרו: “הולכתם שולל. ותרו על אמונתכם והכריזו כי התנועה האדוונטיסטית נבעה מן השטן.” אך דבר ה’ הכריז לגבי המאמינים: “וְאִם יִסּוֹג, לֹא רָצְתָה נַפְשִׁי בּוֹ.” לוותר על האמונה כעת, ולכחש בגבורת רוח הקודש שנלוותה לאזהרה, הווה אומר נסיגה אלי אבדון. האדוונטיסטים התעודדו מדבריו הנחושים של שאול השליח: “אַל תַּשְׁלִיכוּ אֶת בִּטְחוֹנְכֶם אֲשֶׁר גָּדוֹל שְׂכָרוֹ, שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים אַתֶּם לְסַבְלָנוּת כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח… כִּי ‘עוֹד מְעַט קָט וְהַבָּא יָבוֹא, וְלֹא יְאַחֵר.'” הדרך הבטוחה היחידה בעבורם הייתה לבטוח באור שהם קיבלו מה’, לדבוק בהבטחותיו, להמשיך להתעמק בכתבי הקודש, ולהמתין בסבלנות לקבלת אור נוסף.
