שמעון כיפא אומר: “מַפְצִיר אֲנִי בָּכֶם לְהִנָּזֵר מִתַּאֲווֹת בְּשָׂרִים הַנִּלְחָמוֹת נֶגֶד הַנֶּפֶשׁ” (פטר”א, ב’ 11). כניעה ליצר הרע נוטה להקהות את יכולותינו ולהצמית את תפיסותינו השכליות והרוחניות. כתוצאה מכך, דבר ה’ או רוח ה’ יכולים להטביע על ליבנו רושם קלוש בלבד. שאול השליח כותב למאמינים הקורינתיים: “נְטַהֵר אֶת עַצְמֵנוּ מִכָּל טֻמְאַת גּוּף וְרוּחַ וְנַשְׁלִים קְדֻשָּׁתֵנוּ בְּיִרְאַת אֱלֹהִים” (קור”ב, ז’ 1). בין פירות הרוח שהם “אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, עֲנָוָה,” הוא מציין גם “רִסּוּן עַצְמִי” (אל הגלטים, ה’ 22, 23). חרף התכונות הנעלות הללו, המעוררות השראה, משיחיים מושבעים רבים מחלישים את כוחותיהם ברדיפה אחר הממון או בסגידה לאופנה; הם משחיתים את צלם האלוהים הטבוע בהם באמצעות זללנות, שתיינות או התמכרות לתענוגות אסורים. והכנסייה, במקום להוכיח אותם, דווקא מעודדת אותם להמשיך בדרכם הרעה כשהיא פונה לתאוות החיך, תאוות הבצע או אהבת התענוגות שלהם, וזאת כדי למלא מחדש את בית אוצרה, שהאהבה למשיח דלה מדי מכדי למלאו. אילו נכנס ישוע לכנסיות בימינו וחזה בחגיגות ובמסחר הטמא הנערכים בהן בשם הדת, האם לא היה מגרש את מחללי הקודש הללו כפי שגירש את חלפני הכספים מן המקדש? יעקב השליח מכריז כי “הַחָכְמָה אֲשֶׁר מִמַּעַל, רֵאשִׁית טְהוֹרָה הִיא.” אילו פגש השליח את האנשים, ששמו היקר של ישוע שגור על שפתותיהם שטומאו בטבק, שנשימתם ואישיותם זוהמו בריחו המבאיש, והם מזהמים את אוויר השמיים וגורמים לכל הסובבים אותם לנשום את הרעל הזה; אילו נתקל בהרגל מגונה זה, המנוגד כל כך לטוהר של הבשורה, האם לא היה מוקיע אותו כמנהג “אַרְצִי וְנוֹבַע מִן הַיֵּצֶר וְהַשֵּׁדִים?” אנשים אלה, המשועבדים לטבק, אשר טוענים כי זכו בברכת ההתקדשות, נוהגים לדבר על תקוותם השמיימית. אך בדבר ה’ נאמר מפורשות: “וְלֹא יִכָּנֵס אֵלֶיהָ [אל עיר הקודש השמיימית] כָּל טָמֵא…” (ההתגלות, כ”א 27). “הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי גּוּפְכֶם הוּא הֵיכָל שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹכְכֶם, אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵאֵת אֱלֹהִים, וְכִי אֵינְכֶם שַׁיָּכִים לְעַצְמְכֶם? הֲלֹא בִּמְחִיר נִקְנֵיתֶם, לָכֵן כַּבְּדוּ אֶת אֱלֹהִים בְּגוּפְכֶם” (קור”א, ו’ 19, 20). המאמין המשיחי, שגופו הוא היכל של רוח הקודש, לא ישתעבד להרגל מזיק ומסוכן. יכולותיו וכישוריו שייכים למשיח אשר רכש אותם בדמו. גופו הוא בבחינת נכס השייך לאדון. כיצד יוכל להיות אשם בבזבוז ההון היקר הזה שהופקד בידיו? אנשים המתיימרים להיות משיחיים, מבזבזים מדי שנה הון עתק על תענוגות סרק או תענוגות מסוכנים, בזמן שנשמותיהם גוועות ללא דבר-החיים. הם גוזלים מאלוהים את מעשרותיו ומנחותיו, בזמן שהם מכלים על מזבח תאוותם ההרסנית הרבה יותר כספים ומשאבים מאלה שהם תורמים לעזרת העניים או לקידום הבשורה. אילו כל האנשים שמתיימרים להיות תלמידי המשיח היו מקודשים באמת, הם היו מפנים את ממונם לאוצר ה’ במקום לבזבזו על תענוגות חסרי שחר ואפילו מזיקים, ומשמשים דוגמה משיחית מופתית של מתינות, התכחשות עצמית והקרבה עצמית. הם היו הופכים להיות אור העולם. העולם משועבד להתמכרויות, תאוות ותענוגות. “תַּאֲוַת בְּשָׂרִים, תַּאֲוַת הָעֵינַיִם וְגַאֲוַת הַנְּכָסִים” שולטות בהמונים. אך תלמידי המשיח נקראו לייעוד קדוש יותר. “צְאוּ מִתּוֹכָם וְהִבָּרוּ, נְאֻם יהוה, וְטָמֵא אַל תִּגָּעוּ.” לאורו של דבר ה’, אנו צודקים כשאנו טוענים כי התקדשות אינה אמיתית, אם היא אינה גורמת לאדם לוותר לחלוטין על הרגליו הרעים, תענוגותיו האסורים והבלי העולם הזה. הבטחתו של אלוהים למאמינים שיקבלו את התנאים האלה ויתבדלו מן הטמאים, היא: “וְהָיִיתִי לָכֶם לְאָב וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְבָנִים וּלְבָנוֹת, נְאֻם יהוה צְבָאוֹת” (קור”ב, ו’ 17, 18). זוהי זכותו וחובתו של כל משיחי להיות בעל חוויה רוחנית עשירה ומלאה. ישוע אמר: “אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. אִישׁ הַהוֹלֵךְ אַחֲרַי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, אֶלָּא אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לוֹ” (יוחנן, ח’ 12). “וְאֹרַח צַדִּיקִים, כְּאוֹר נֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר, עַד נְכוֹן הַיּוֹם” (משלי, ד’ 18). כל צעד של אמונה וציות מקרב את הנשמה לאור העולם, אשר “אוֹר הוּא וְכָל חֹשֶׁךְ אֵין בּוֹ.” קרני האור של שמש הצדקה זורחות על משרתי ה’, האמורים לשקף אותם. כשם שהכוכבים מלמדים אותנו על קיומו של מאור גדול בשמיים, המקנה להם את האור הזורח מהם, כך המשיחיים אמורים לגלות לעולם, באמצעות מופת חייהם, את אלוהים היושב על כס מלכותו ומושל ביקום, שאופיו ראוי לסגידה, הלל וחיקוי. חסדי רוח קודשו והטהרה והקדושה של אופיו יתגלו בחייהם של עדיו. שאול השליח מציג באיגרתו אל הקולוסים את הברכות השופעות שהובטחו לילדי האלוהים. הוא אומר: “אֵינֶנּוּ חֲדֵלִים לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וּלְבַקֵּשׁ שֶׁתִּמָּלְאוּ דַּעַת רְצוֹנוֹ, בְּלִוְיַת כָּל חָכְמָה וּתְבוּנָה רוּחָנִית, לְמַעַן תִּתְהַלְּכוּ כַּיָּאוּת לִפְנֵי הָאָדוֹן, כְּכָל חֶפְצוֹ, וּלְמַעַן תָּנִיבוּ פְּרִי בְּכָל מַעֲשֶׂה טוֹב וְתִגְדְּלוּ בְּדַעַת אֱלֹהִים, וְתִתְחַזְּקוּ בְּכָל כֹּחַ כְּפִי עֹצֶם כְּבוֹדוֹ, וְתִהְיֶה לָכֶם סַבְלָנוּת וְאֹרֶךְ רוּחַ בַּכֹּל, וּבְשִׂמְחָה” (אל הקולוסים, א’ 11-9). פעם נוספת הוא כותב על תשוקתו שאחיו באפסוס יבינו לעומק את זכות היתר שניתנה למשיחיים. הוא מבהיר להם מפורשות את העוצמה והידע המופלאים שהם עתידים לנחול כבניו ובנותיו של האל העליון. הוא מתפלל: “שֶׁיִּתֵּן לָכֶם כֹּחַ, כְּפִי עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ, לְהִתְחַזֵּק עַל יְדֵי רוּחוֹ בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁלָּכֶם,” וזאת, כדי ש”תִהְיוּ מֻשְׁרָשִׁים וּמְיֻסָּדִים בְּאַהֲבָה,” ו”כָּךְ תּוּכְלוּ לְהָבִין יַחַד עִם כָּל הַקְּדוֹשִׁים מָה הָרֹחַב וְהָאֹרֶךְ וְהַגֹּבַהּ וְהָעֹמֶק, וְלָדַעַת אֶת אַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ הַנִּשְׂגָּבָה מִדַּעַת.” אך גולת הכותרת של זכות היתר הזו מובעת בתפילתו של השליח כשהוא אומר: “לְמַעַן תִּמָּלְאוּ בְּכָל מְלוֹא הָאֱלֹהִים” (אל האפסים, ג’ 19-16). כאן נחשפים ההישגים והיתרונות הכבירים שנוכל לנחול דרך אמונה בהבטחותיו של אבינו שבשמיים, כאשר נציית למצוותיו. באמצעות זכויותיו ומעלותיו של המשיח, יש לנו גישה אל כס המלכות של מלך מלכי המלכים. “הוּא אֲשֶׁר לֹא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ, הַאִם לֹא יַעֲנִיק לָנוּ אִתּוֹ אֶת הַכֹּל?” (אל הרומים, ח’ 32). האב העניק לבן את רוח קודשו במלואו, וגם אנו יכולים לנחול את מלוא רוח הקודש. ישוע אומר: “הֵן אַתֶּם הָרָעִים יוֹדְעִים לָתֵת מַתָּנוֹת טוֹבוֹת לִבְנֵיכֶם, כָּל שֶׁכֵּן הָאָב שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתֵּן אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ!” (לוקס, י”א 13). “אִם תְּבַקְשׁוּ מִמֶּנִּי דָּבָר בִּשְׁמִי, אֲנִי אֶעֱשֶׂה.” “בַּקְּשׁוּ וּתְקַבְּלוּ לְמַעַן תִּמָּלֵא שִׂמְחַתְכֶם” (יוחנן, י”ד 14; ט”ז 24). החיים המשיחיים אמורים להתאפיין בענווה ובצניעות, ולא בדכדוך, בקדרות ובזלזול עצמי. זכותו של כל אדם לחיות בדרך הנושאת חן בעיני ה’ וליהנות מברכותיו. אין זה רצונו של אבינו שבשמיים שנחיה עם תחושות אשמה ונשרה באפלה. אם נתהלך בראש שחוח, כשליבנו גדוש במחשבות על עצמנו, אין בכך שום הוכחה לענווה אמיתית. מוטב שנבוא אל ישוע, ניטהר ונעמוד בגאון לפני תורת ה’, ללא בושה וחרטה. “לָכֵן, אֵין עַכְשָׁו שׁוּם הַרְשָׁעָה עַל אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ… הַמִּתְהַלְּכִים לֹא לְפִי הַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ” (אל הרומים, ח’ 1, 4). בזכות ישוע הפכו צאצאיו החוטאים של אדם הראשון ל”בני האלוהים.” “הֵן גַּם הַמְקַדֵּשׁ גַּם הַמְקֻדָּשִׁים, כֻּלָּם מֵאֶחָד הֵמָּה, וְלָכֵן אֵינוֹ בּוֹשׁ מִקְּרֹא לָהֶם אַחִים” (האיגרת אל העברים, ב’ 11). החיים המשיחיים אמורים להיות חיי אמונה, ניצחון ושמחה באלוהים. “כָּל הַנּוֹלָד מֵאֵת אֱלֹהִים מְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם. וְזֶהוּ הַנִּצָּחוֹן הַמְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם – אֱמוּנָתֵנוּ” (יוח”א, ה’ 4). צדק משרת ה’, נחמיה, כשאמר: “חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם” (נחמיה, ח’ 10). שאול השליח אומר: “שִׂמְחוּ בָּאָדוֹן בְּכָל עֵת; אֹמֵר שׁוּב, שִׂמְחוּ.” “שִׂמְחוּ תָּמִיד; הַתְמִידוּ לְהִתְפַּלֵּל; הוֹדוּ עַל כָּל דָּבָר; כִּי זֶהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים לְגַבֵּיכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ” (אל הפיליפים, ד’ 4; תסל”א, ה’ 18-16). אלה הם פירותיה הטובים של חזרה בתשובה והתקדשות על פי כתבי הקודש; משום שעקרונות הצדקה הנשגבים שכוננו בתורת ה’ זוכים להתעלמות כה גורפת בעולם הנוצרי, פירות אלה נדירים מאוד. מסיבה זו, רק לעיתים רחוקות ניתן לראות את פועלה העמוק והמתמיד של רוח הקודש, שאפיין את התחיות הרוחניות בעבר. אנו משתנים באמצעות התבוננות והתעמקות בתורת ה’. כאשר נזנחות המצוות הקדושות שבאמצעותן גילה ה’ לאדם את קדושתו ואופיו כליל השלמות, וליבם של בני האדם הולך שבי אחר תיאוריות אנושיות, אין להתפלא על ההידרדרות המוסרית והרוחנית בכנסייה. ה’ אמר: “אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם” (ירמיה, ב’ 13). “אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים… כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל. וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ” (תהילים, א’ 3-1). רק אם נשיב את תורת ה’ למעמדה החוקי תיתכן תחיה רוחנית של האמונה הקדומה ויראת ה’ שאפיינו את חסידי ה’. “כֹּה אָמַר יְהוָה: ‘עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם, אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ, וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם” (ירמיה, ו’ 16).
