“רבים שואלים אותי,” אמר הנואם, “מה יעלה בגורלם של אנשים שהלכו לעולמם כחוטאים, למשל, אנשים שמתו שתויים, אנשים שמתו כשכתמי הדם של פשעם מכתימים את בגדיהם, או אנשים שמתו בדמי ימיהם, כמו בחור זה – אנשים שמעולם לא התוודו על אמונתם או נהנו מחוויה דתית. חשוב לציין שאנו מתבססים על כתבי הקודש ומסתפקים בהם; המענה שהם מספקים לנו פותר את הסוגיה הקשה והמפחידה הזו. אמנון היה חוטא גדול; הוא מעולם לא חזר בתשובה, הוא היה שתיין, ובזמן שהיה שתוי, הוא נרצח. דוד היה נביא ה’; הוא ודאי ידע האם גורל מר או מזהיר מצפה לאמנון בעולם הבא. אילו תחושות הציפו את ליבו? ליבו יצא לאבשלום, שכן הוא ‘נִחַם עַל אַמְנוֹן, כִּי מֵת.’ מה נוכל להסיק מהתבטאות זו? האם ניתן להסיק ממנה כי ייסורים נצחיים לא היו חלק מהשקפתו הדתית של דוד? כך אנו מאמינים; וכאן אנו מוצאים טיעון חותך המאשש את התיאוריה המשמחת, המוארת והנדיבה יותר בדבר טוהרה ושלווה אוניברסליים ואולטימטיביים. דוד התנחם כאשר ראה שבנו מת. מדוע? שכן כנביא, הוא חזה בעיני רוחו בעתיד הנפלא והמזהיר הצפון לו; הוא ראה את בנו בעולם הבא, לאחר ששוחרר מכל הפיתויים ומן השעבוד לחטא, טהור מטומאת החטא ומהשחתתו, נעשה קדוש ומואר דיו, ומתקבל לחברת המלאכים והרוחות הצוהלים ושמחים. נחמתו היחידה של דוד הייתה בכך שאמנון, בנו האהוב, נלקח ממצבו הנוכחי כחוטא השרוי בסבל, אל מקום שבו לחישותיה הנשגבות של רוח הקודש יאירו את נשמתו האפלה; מקום שבו שכלו יואר בחוכמת השמיים וליבו יפעם באהבה הנצחית המתוקה; וכך, לאחר שטבעו טוהר וקודש, הוא יוכל להתענג על השלום והשלווה בחברתם של אלה שנחלו חיי נצח. ממחשבות אלה ניתן להסיק שאנו מאמינים כי גאולתנו הנצחית אינה תלויה בדבר שבכוחנו לעשות בעולם הזה, ואף אינה תלויה בשינוי הלב, באמונה שאנו דבקים בה או בהצהרת אמונתנו.” בדרך זו, שב וחוזר כוהן הדת הזה, המתיימר לשרת את המשיח, על השקר שאמר השטן בגן עדן: “לֹא מוֹת תְּמֻתוּן… כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים.” אדם זה מכריז כי רשעים גמורים – רוצחים, גנבים ונואפים – יוכשרו לאחר מותם לקראת כניסתם לחיי אושר נצחיים. ומהיכן שואב מורה השקר הזה, המסלף את כתבי הקודש, את מסקנותיו? מפסוק אחד המביע את קבלת הדין של דוד את הגורל שנגזר עליו ביד ההשגחה העליונה. כלתה נפשו של דוד “לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם: כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן, כִּי מֵת.” צערו העמוק ואבלו העז התרככו עם הזמן, והוא חדל לחשוב על בנו המת והתמקד בבנו החי, אשר נמלט מאימת העונש הצודק שיוטל עליו בגין פשעו. וזוהי ההוכחה לכך שאמנון, הפושע, השתיין, שאף חטא בגילוי עריות, נלקח מידית בשעת מותו אל מעונות האושר בשמיים, וזאת כדי שיוכשר ויטוהר כדי לשבת בחברת המלאכים החפים מחטא! אין ספק, זוהי אגדה נחמדה הקולעת לתשוקותיו של הלב הגשמי! זוהי תורתו של השטן, והיא עושה את מלאכתה נאמנה. עם תורה כזו, האם יש להתפלא על כך שהרשע רווח בכול? משנתו של מורה שקר זו מדגימה את משנתם של מורי שקר רבים אחרים. מילים בודדות שהוצאו מהקשרן בכתבי הקודש מראות במרבית המקרים, כי משמעותן שונה לחלוטין מן הפרשנות שהולבשה עליהן; פסוקים כאלה שהוצאו מהקשרם, הם מסולפים, ומשמשים אישוש לדוקטרינות חסרות שחר שאין להן שום תימוכין בכתבי הקודש. הדברים שצוטטו לעיל, כהוכחה לכך שאמנון השיכור יושב בגן עדן, אינם אלא מסקנה גרידא, המנוגדת לחלוטין לדברים המפורשים וההחלטיים של כתבי הקודש, שעל פיהם השתיינים לא ינחלו את מַלְכוּת הָאֱלֹהִים (קור”א, ו’ 10). כך מסלפים המפקפקים, הכופרים והספקנים את האמת, והופכים אותה לשקר. רבבות בני אדם שהוטעו על ידי פלפלנותם המטעה, נרגעו ונרדמו בתחושת ביטחון כוזבת. אילו היה זה נכון שנשמותיהם של כל בני האדם עולות היישר לשמיים ברגע הניתוק מן הגוף בשעת המוות, אזי מוטב היה לנו לשאוף למוות ולבחור במוות על פני החיים. אנשים רבים שהלכו שולל אחר אמונה זו, שמו קץ לחייהם. כשצרה, מצוקה, מבוכה ואכזבה מציפים אנשים כאלה, התאבדות נראית להם כצעד קל – לקפד את פתיל החיים ולנסוק אל האושר הנצחי בעולם הבא. אלוהים נתן בדברו הוכחות חותכות לעונשים שישית על מחללי תורתו. אלה המשלים את עצמם ומאמינים שה’ רחמן מכדי לתת לחוטא דין צדק, יכולים רק להביט בצלב בגולגולתא. מותו של בן האלוהים החף מחטא מעיד על כך ש”שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת,” שכל חילול של תורת ה’ חייב בעונש צודק. המשיח שהיה חף מחטא הפך לחטא בעבור בני האדם. הוא נשא את אשמת החטא ואת הסתרת הפנים של אביו בשמיים, עד שליבו נשבר וחייו נלקחו. קורבן התמורה הנשגב הזה ניתן כדי שהחוטאים יוכלו להיוושע. אין שום דרך אחרת שבאמצעותה יכול האדם להיחלץ מן העונש על חטאיו. כל נשמה המסרבת להשתמש בכפרה שנרכשה בעבורה במחיר כה כבד, חייבת לשאת בעצמה באשמה ובעונש על חטאיה. עתה, נבחן מה נאמר בכתבי הקודש על הכופרים ועל אלה המסרבים להתחרט ולחדול מחטאיהם, שעל פי הדוגלים בתורת האוניברסליות יושבים להם בגן העדן כמלאכים קדושים ומאושרים. המושיע מבטיח: “אֲנִי אֶתֵּן לַצָּמֵא מִמַּעְיַן הַמַּיִם שֶׁל הַחַיִּים – חִנָּם” (ההתגלות, כ”א 6, 7). הבטחה זו מיועדת אך ורק לצמאים. רק אלה הנזקקים ונכספים למי החיים, ומחפשים אחריהם גם במחיר של אובדן כל הדברים האחרים, יזכו בהם. “הַמְנַצֵּחַ יִירַשׁ אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי אֶהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים וְהוּא יִהְיֶה לִי לְבֵן” (ההתגלות, כ”א 6, 7). גם כאן פורטו התנאים שנדרשו מן המנצחים. אם ברצוננו לנחול הכול, עלינו לגבור על החטא ולהביסו. ה’ מכריז באמצעות הנביא ישעיהו: “אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב: כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ.” “אוֹי לְרָשָׁע רָע: כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ” (ישע’, ג’ 10, 11). החכם באדם מכריז: “אֲשֶׁר חֹטֶא, עֹשֶׂה רָע מְאַת, וּמַאֲרִיךְ לוֹ: כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי, אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע” (קוהלת, ח’ 12, 13). שאול השליח אומר שהחוטא צובר לעצמו “זַעַם לְיוֹם זַעַם, בַּיוֹם שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִשְׁפַּט הַצֶּדֶק שֶׁל אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יִשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשָׂיו;” “צָרָה וּמְצוּקָה עַל נֶפֶשׁ כָּל אָדָם הָעוֹשֶׂה רַע” (אל הרומים, ב’ 5, 6, 9). “כָּל זוֹנֶה אוֹ טָמֵא אוֹ בַּעַל תַּאֲווֹת, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא עוֹבֵד אֱלִילִים, אֵין לוֹ נַחֲלָה בְּמַלְכוּת הַמָּשִׁיחַ וְהָאֱלֹהִים” (אל האפסים, ה’ 5). “רִדְפוּ שָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם, וְגַם אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבִּלְעָדֶיהָ לֹא יִרְאֶה אִישׁ אֶת הָאָדוֹן” (אל העברים, י”ב 14). “אַשְׁרֵי הַמְכַבְּסִים אֶת גְּלִימוֹתֵיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לָהֶם זְכוּת עַל עֵץ הַחַיִּים וְיִכָּנְסוּ הָעִירָה דֶּרֶךְ הַשְּׁעָרִים. בַּחוּץ יִהְיוּ הַכְּלָבִים וְהַמְכַשְּׁפִים, הַזּוֹנִים וְהַמְרַצְּחִים, עוֹבְדֵי אֱלִילִים וְכָל אוֹהֵב שֶׁקֶר וְעוֹשֵׂהוּ” (ההתגלות, כ”ב 14, 15). אלוהים הכריז את אופיו והסביר כיצד ינהג בחטא, כשאמר: “יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה” (שמות, ל”ד 6, 7). “שׁוֹמֵר יְהוָה אֶת כָּל אֹהֲבָיו; וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד.” “וּפֹשְׁעִים, נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו; אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה” (תהילים, קמ”ה 20; ל”ז 38). שלטון ה’ יפעיל את כוחו וסמכותו כדי לדכא כל מרד. עם זאת, הדרכים שבהן יטיל ה’ את עונשיו הצודקים, יעלו בקנה אחד עם אופיו כ”אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד.” אלוהים אינו כופה את רצונו או את דעתו על איש, ואינו מתענג על צייתנות הנובעת מכפייה ושיעבוד. הוא חפץ שכל יצירי כפיו יאהבוהו משום שהוא ראוי לאהבתם. הוא רוצה שהם יאהבוהו מתוך הערכה מושכלת של חוכמתו, צדקו וחסדו. כל אלה שיבינו נכונה את תכונותיו אלה, יאהבוהו משום שהם מעריכים ומעריצים את מעלותיו. עקרונות החסד, החמלה והאהבה שמושיענו לימד וגילם בחייו המופתיים, מהווים תעתיק של רצונו ואופיו של אלוהים.
המשיח הכריז שהוא לא לימד דבר זולת מה שקיבל מאביו שבשמיים. עקרונות ממשלת ה’ עולים בקנה אחד עם עיקרון האהבה של המושיע, אשר ציווה עלינו: “אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם.” אלוהים עושה דין צדק עם הרשעים למען רווחת היקום, ואפילו לטובתם של אלה שעונשיו פוקדים אותם. אילו היה יכול, מתוקף חוקי ממשלתו ועקרונות הצדק של אופיו, הוא היה משמח אותם ותורם לאושרם. הוא עוטף אותם במחוות אהבתו, מעניק להם ידע על חוקתו ושב ומציע להם את חסדו. אך הם בזים לאהבתו, מבטלים את תוקפה של תורתו ומואסים בחסדו. בעודם שבים ומקבלים את מתנותיו, הם ממיטים חרפה על הנותן. הם שונאים את אלוהים, שכן הם יודעים שהוא מתעב את חטאיהם. ה’ מפגין אורך רוח כלפי דרכם הנלוזה ועיקשותם, אך השעה המכרעת בוא תבוא לבסוף וגורלם ייגזר. מתי יאסור ה’ את המורדים הללו? מתי יאלצם לציית לו? אלה שבחרו בשטן כמנהיגם והם נשלטים על ידו, אינם מוכנים להיכנס למלכות האלוהים. גאווה, רמייה, פריצות ואכזריות השתרשו באופיים. האם הם יכולים להיכנס לגן העדן ולשכון לנצח עם האנשים שהם בזו להם ושנאו אותם עלי אדמות? האמת לעולם לא תנעם לשקרן; הענווה לעולם לא תספק את בעל הגאווה; הטוהר לעולם יתקבל אצל אדם מושחת; האהבה הצרופה, אהבה שאינה תלויה בדבר לעולם לא תקסום לאדם אנוכי. אילו הנאות יכולים השמיים להציע לאנשים השקועים בהבלי העולם ובתאוותיהם האנוכיות? האם אנשים שבזבזו את חייהם על מרד נגד אלוהים, יוכלו להינשא לשמיים ולחזות בקדושה הנשגבה וכלילת השלמות השוררת בשמיים לנצח – שבה כל נשמה חדורת אהבה וכל פרצוף קורן משמחה? שירה ערבה, שובת לב, נישאת מפי כול לכבודם של אלוהים ושה האלוהים, וקרני אור אינסופיים נוגהים על הנושעים מפניו של היושב על הכס. האם יוכלו אלה שלבבותיהם גדושים בשנאה לאלוהים ולאמת ולקדושה, להתחבר עם צבאות השמיים ולהצטרף לשירת ההלל שלהם? האם יוכלו לשאת את כבוד ה’ וכבוד השה? לא, ודאי שלא. תקופת המבחן התארכה, ושנים רבות ניתנו להם כדי שישתנו ואופיים יהלום את מלכות השמיים, אך הם לא ניסו מעולם להכשיר את ליבם לאהוב את הטוהר והקדושה; הם לא למדו את שפת השמיים, ועתה הם איחרו את המועד. הטוהר, הקדושה והשלווה השורים במלכות השמיים יהוו עינוי מבחינתם, וכבוד ה’ יהיה כאש מאכלת. הם ישתוקקו להימלט מן המקום הקדוש הזה. הם יקדמו בברכה חורבן ואבדון כדי להסתתר מפני המושיע אשר מת כדי להושיעם. הרשעים בוחרים בעצמם בגורלם. הרחקתם מגן העדן עולה בקנה אחד עם רצונם, ועם הצדק והחסד של ה’.
בדומה לממטרי המבול מכריזות להבות האש ביום הדין הכביר את גזר הדין של ה’: שהרשעים חשוכי מרפא וחסרי תקנה הם. הם אינם מסוגלים לציית לאלוהים. רצונם פועל בשירות מריים, וכשחייהם מגיעים לקיצם, הם מאחרים את המועד – עתה מאוחר מדי מכדי להסב את מחשבותיהם לכיוון ההפוך, לחדול מחטאיהם ולציית לה’, להיפטר משנאתם ולהתחיל לאהוב. בכך שאלוהים חס על חייו של קין הרוצח, הוא נתן לעולם דוגמה למה שקורה כאשר מאפשרים לחוטא להמשיך לחיות ולהתמיד בחטאיו שלוחי הרסן. באמצעות ההשפעה הרעה של קין, רבבות מצאצאיו הלכו בעקבותיו וחטאו, עד אשר “רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל הַיּוֹם.” “וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס” (בראשית, ו’ 5, 11). אלוהים שעשה חסד לעולם מחה את תושבי התבל הרשעים בימי נוח. בחסדו הרב, הוא השמיד את תושבי סדום הרשעים. החוטאים משיגים את אהדת והערצת הבריות בעזרת כוח ההטעיה של השטן, ובכך הם מובילים את בני האדם למרד. כך קרה בימיהם של קין ונוח, אברהם ולוט; כך קורה גם בימינו. ה’ יעשה חסד עם היקום לכשישמיד לבסוף את המואסים בחסדו. “שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת, אֲבָל מַתְּנָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הִיא חַיֵּי עוֹלָם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ” (אל הרומים, ו’ 23). בעוד שהחיים הם נחלת הצדיקים, המוות הוא מנת חלקם של הרשעים. ה’ אמר לעם ישראל: “רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע” (דברים, ל’ 15). המוות שפסוקים אלה מתייחסים אליו אינו המוות שהושת על אדם הראשון בעטיו של חטאו, ונגזר על האנושות כולה. זהו “המָּוֶת הַשֵּׁנִי”, המוצג בניגוד חד לחיי הנצח. כתוצאה מחטאו של אדם הראשון, המוות הפך לנחלת האנושות. הכול יורדים אלי קבר. בעזרת אמצעי החסד של תוכנית הגאולה, כל המתים ייצאו מקברותיהם. על פי כתבי הקודש, “תִּהְיֶה תְּחִיָּה הֵן שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהֵן שֶׁל הָרְשָׁעִים” (מעשי השליחים, כ”ד 15). “שֶׁכֵּן, כְּמוֹ שֶׁבְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים, כָּךְ גַּם בַּמָּשִׁיחַ הַכֹּל יָחְיוּ” (קור”א, ט”ו 22). ואולם, תיערך הפרדה בין שתי הקבוצות שיקומו לתחייה. “תָּבוֹא שָׁעָה שֶׁכָּל שׁוֹכְנֵי קֶבֶר יִשְׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ, וְיֵצְאוּ – עוֹשֵׂי הַטּוֹב לִתְקוּמָה שֶׁל חַיִּים, וְעוֹשֵׂי הָרָע לִתְקוּמָה שֶׁל מִשְׁפָּט” (יוחנן, ה’ 28, 29). אלה שיימצאו ראויים “לִתְקוּמָה שֶׁל חַיִּים”, הם אנשים מאושרים וקדושים. “עַל אֵלֶּה אֵין לַמָּוֶת הַשֵּׁנִי שִׁלְטוֹן” (ההתגלות, כ’ 6). אך אלה שלא השיגו מחילה באמצעות תשובה ואמונה חייבים לקבל את העונש על חטאיהם, ו”שְׂכַר הַחֵטְא” הוא המוות. העונש שיושת עליהם “בהתאם למעשיהם”, יהיה שונה בפרק הזמן ובעצימותו, אך הוא יסתיים לבסוף ב”מָּוֶת הַשֵּׁנִי”. משום שנבצר מאלוהים להושיע את החוטא השרוי בחטאיו וממאן לחזור בתשובה, וזאת בקנה אחד עם צדקו וחסדו, הוא מקפד את חייו – החיים שבמהלכם התעצמו חטאיו, והוא הוכיח שהוא אינו ראוי לחסד. מחבר מזמורי התהילים והנביא עובדיה כתבו בהשראה אלוהית: “וְעוֹד מְעַט, וְאֵין רָשָׁע; וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ, וְאֵינֶנּוּ.” “וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ” (תהילים, ל”ז 10; עובדיה, פסוק 16).
