פרק ל”ג
ההונאה הגדולה הראשונה
משחר ההיסטוריה החל השטן במאמציו להונות את האנושות. הוא, שהסית את המלאכים בגן עדן למרד, השתוקק לגרום לתושבי העולם הזה לאחד איתו כוחות במלחמתו בממשלת ה’. אדם וחווה חיו באושר צרוף בגן עדן בעודם מצייתים לתורת ה’. עובדה זו היוותה עדות מתמדת נגד הטענה שהפיץ השטן בגן עדן, שעל פיה תורת ה’ משעבדת היא ואינה מטיבה עם יצירי כפיו של ה’. יתרה מכך, קנאתו של השטן ניצתה כאשר הביט במעונם היפה של בני הזוג שלא חטאו מעולם. הוא החליט להדיחם לחטא, לנתקם מאלוהים ולהשתלט עליהם, ובכך יעלה בידו לשלוט בעולם ולכונן בו את מלכותו, אשר תימצא בעימות עם מלכותו של האל העליון. אילו חשף השטן את פרצופו האמיתי, הוא היה זוכה לסירוב, שכן אדם וחווה הוזהרו בנוגע לאויב מסוכן זה. אך הוא פעל בחשכה, בערמומיות, תוך הסתרת תכליתו, וזאת כדי שיוכל לבצע את זממו בדרך היעילה והטובה ביותר. לאחר שלבש דמות של נחש, שהיה אז יצור נאה ומרהיב, הוא פנה אל חווה ואמר לה: “אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן” (בראשית, ג’ 1). אילו נמנעה חווה מלהיכנס לוויכוח עם המדיח, היא הייתה בטוחה ומוגנת. אך היא העזה לשוחח ולהתווכח איתו ,עד שנפלה קורבן לתחבולותיו הערמומיות. אנשים רבים עדיין נופלים בפיתוי בדרך זו. הם מפקפקים בחוקי ה’ ומתווכחים עליהם, ובמקום לציית למצוות ה’, הם מקבלים תיאוריות אנושיות המסוות את נכלי השטן.
“וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: ‘מִפְּרִי עֵץ הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן.’ וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: ‘לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע'” (בראשית, ג’ 5-2). השטן הכריז שאדם וחווה יהיו כאלוהים, חוכמתם תהיה גדולה יותר, והם יוכלו להגיע למצב קיומי נעלה יותר. חווה התפתתה וחטאה, ובאמצעות השפעתה הודח אדם לחטא.
אדם וחווה האמינו לדבריו של הנחש, שטען שאלוהים לא התכוון למה שאמר להם: הם חדלו לבטוח בבוראם; הם האמינו שהוא הגביל את חירותם, ושהם ירכשו חוכמה רבה יותר ומעמד נעלה יותר באמצעות חילול תורתו. אך כיצד הבין אדם הראשון את משמעות המילים: “וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן”, לאחר שחטא? האם פירש אותן על פי הפרשנות שנטע השטן בליבו, דהיינו, שהוא ייכנס למצב קיומי נעלה יותר? אילו היה הדבר נכון, ובאמת הייתה צומחת טובה גדולה מחילול צו ה’, השטן היה נחשב למיטיבה של האנושות. אך אדם הראשון לא פירש כך את משמעות הצו האלוהי. אלוהים הכריז שכעונש על חטאו ישוב האדם לאדמה שממנה לוקח: “כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב” (בראשית, ג’ 19). דברי השטן: “וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם,” הוכחו כנכונים במובן אחד בלבד: אחרי שאדם וחווה הפרו את פי ה’, עיניהם נפקחו והם נוכחו באיוולתם; הם ידעו מהו רע, וטעמו מפריו המר של החטא. בלב ליבו של גן העדן צמח עץ החיים, שבפריו טמון הכוח להשגת חיי נצח. אילו ציית אדם הראשון לאלוהים, הוא היה ממשיך ליהנות מפירותיו של עץ החיים, והיה חי לנצח. אך כאשר חטא, סגולותיו של עץ החיים נשללו ממנו, והוא הפך לבן תמותה המשועבד למוות. צו ה’: “כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב,” מצביע על כליית החיים. האלמותיות שהובטחה לאדם על סמך ציותו לצווי ה’, אבדה בעטיו של החטא. אדם הראשון לא יכול היה להנחיל לצאצאיו את מה שלא זכה בו; לפיכך, לאנושות החוטאת לא הייתה שום תקווה, אלמלא הביא אלוהים את האלמותיות להישג ידה, וזאת באמצעות קורבן בנו. בעוד ש”כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ,” המשיח “מְבַטֵּל אֶת הַמָּוֶת וּמוֹצִיא לָאוֹר אֶת הַחַיִּים וְהָאַל כִּלָּיוֹן עַל יְדֵי הַבְּשׂוֹרָה” (אל הרומים, ה’ 12; טימ”ב, א’ 10). חיי נצח אפשריים אך ורק באמצעות המשיח. ישוע אמר: “הַמַּאֲמִין בַּבֵּן יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם, אַךְ הַמְסָרֵב לְהַאֲמִין בַּבֵּן לֹא יִרְאֶה חַיִּים” (יוחנן, ג’ 36). כל אדם יכול לנחול את הברכה הזו, היקרה מפז, אם ימלא אחר התנאים שנלוו לה. “חַיֵּי עוֹלָם” מובטחים “לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת” (אל הרומים, ב’ 7). היחיד שהבטיח לאדם הראשון חיי נצח בעודו שרוי במרי, היה המדיח הכביר. הכרזת השטן באוזני חווה: ‘לֹא מוֹת תְּמֻתוּן,” הייתה הדרשה הראשונה שניתנה מעולם בנושא אלמותיות הנשמה. ועם זאת, הכרזה זו, שהתבססה אך ורק על סמכותו של השטן, מהדהדת מעל בימות הכנסיות בעולם הנוצרי, ומתקבלת בידי מרבית האנושות בלהיטות ובשמחה, כפי שהתקבלה בידי אבות האנושות. הגזרה האלוהית: “הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת” (יחזקאל, י”ח 20), מתפרשת כאילו כוונתה היא: הנפש החוטאת לא תמות, אלא תחיה לנצח. איננו יכולים אלא להשתאות על האהבה העיוורת המוזרה הזו, הגורמת לאנשים להאמין כפתיים בדברי השטן, ולהיות כה חסרי אמונה לגבי דבר ה’. אילו ניתנה לאדם הראשון גישה לעץ החיים לאחר שחטא, הוא היה חי לנצח, והחטא היה מונצח לעד. אולם, “הַכְּרֻבִים,” ו”לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת” הוצבו כדי “לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים,” ואיש מצאצאי אדם וחווה לא הורשה לעבור את המחסום הזה כדי לאכול מפריו של העץ המעניק חיים (בראשית, ג’ 24). לפיכך, אין חוטא שאינו בן תמותה. אך לאחר החטא הקדמון הורה השטן למלאכיו להתאמץ מאוד כדי להחדיר בליבם של בני האדם את האמונה באלמותיות שהאדם ניחן בה; לאחר שמלאכי השטן הוליכו שולל את בני האדם להאמין בשקר הזה, הם תודרכו לגרום להם להסיק שהחוטא נידון לחיי סבל נצחי. עתה, שר האופל, הפועל דרך נציגיו, מציג את אלוהים כרודן נקמן, ומכריז כי הוא שולח לגיהינום את כל מי שלא השביעו את רצונו, וגורם להם להרגיש תמיד את חרון אפו; ובעודם מתייסרים בכאבי וייסורי תופת ומתפתלים בלהבות שאינן דועכות לעולם, בוראם מביט בהם בהנאה ובסיפוק. כך זוקף השטן הרשע את תכונותיו שלו לבורא, גומל החסדים של האנושות. אכזריות היא תכונה שטנית. אלוהים הוא אהבה צרופה; כל בריאתו הייתה טהורה, קדושה ונפלאה, עד שהחטא חדר ליקום באמצעות המורד הגדול הראשון.
השטן הוא האויב המדיח את האדם לחטא, ולאחר מכן משמידו – אם מתאפשר הדבר – וכאשר הוא מוודא שקורבנו נפל בפח שטמן לו, הוא צוהל על החורבן שהוא מחולל. אילו יוכל, הוא ילכוד את האנושות כולה ברשתו. אלמלא התערבות גבורת ה’, איש מצאצאי אדם הראשון לא היה נמלט. בימינו, השטן מנסה להשתלט על בני האדם בדיוק כפי שהשתלט על אבות האנושות, מנסה לערער את ביטחונם בבוראם ולהובילם לפקפק בחוכמה שבה מנהל ה’ את מלכותו, ובצדק ובהגינות של חוקיו.
השטן ושליחיו מציגים את אלוהים כגרוע בהרבה מהם, וזאת כדי להצדיק את זדוניותם, רשעותם ומרדנותם. המדיח הכביר עושה כל מאמץ כדי להטיל דופי באלוהים, ולייחס את אכזריותו הנוראה לאבינו שבשמיים, וזאת כדי להראות את העוול הגדול שנעשה לו כאשר גורש מגן עדן, משום שלא ציית לשליט כה לא הוגן. הוא מציג בפני בני האדם את החירות שיוכלו ליהנות ממנה תחת שלטונו המתון ועולו הקל, בניגוד גמור לשעבוד שמטילים עליהם חוקיו הנוקשים והחמורים של ה’. כך עולה בידו להוליך שולל את בני האדם, ולגרום להם לחדול לדבוק באלוהים. הדוקטרינה הגורסת כי הרשעים שמתו מתענים בלהבות האש והגופרית בגיהינום הנצחי, וכי עליהם לסבול ולהתענות לנצח כל עוד אלוהים חי, וזאת בעטיים של חטאיהם שבוצעו בחייהם הקצרים עלי אדמות – היא מקוממת, מעוררת שאט נפש ומנוגדת לכל רגשי האהבה והחמלה שלנו, ואפילו לחוש הצדק שלנו! ועם זאת, תורה זו נלמדת בכל מקום, ומגלמת בתוכה רבים מעיקרי האמונה של הנצרות. תיאולוג אחד גורס כי “המחזה של עינויי הגיהינום ירומם לעד את רוחם של הקדושים. בעודם חוזים באנשים שטבעם זהה לטבעם, שנולדו וגדלו תחת נסיבות דומות, והם שרויים באומללות כה רבה, ואילו הם עצמם זכו לגורל כה שונה ונחשבים לאנשים כה דגולים, יגרום להם הדבר לראות כמה מאושרים הם.” מלומד אחר אומר: “בעוד שגזר הדין המרשיע [של הרשעים] ייצא לפועל לנצח בעזרת אמצעי הענישה של חרון ה’, תימרות העשן של עינוייהם יינשאו לנצח לעיני הצדיקים ומלאכי החסד, שבמקום להשתתף בצערם של אומללים אלה, יכריזו: ‘אמן! הללויה! הללו את ה’!’ היכן ניתן למצוא תורה כזו בכתבי הקודש? האם הנושעים שיחיו בגן עדן יאבדו את כל רגשי הרחמים והחמלה שלהם, ואפילו את רגשי האחווה שלהם לאחיהם בני האדם? האם יקהו רגשותיהם ויוחלפו באדישות סטואית או באכזריות מופלגת? – לא ולא; זה לא מה שדבר ה’ מלמד.”
המציגים השקפות כגון אלה שהוצגו לעיל, הם אולי אנשים מלומדים ואפילו ישרים והגונים, אך הם הלכו שולל אחרי הטעיותיו של השטן. הוא גורם להם לפרש באופן מוטעה אמירות נוקבות מכתבי הקודש, ולעטות אותן במרירות וזדוניות, המאפיינות אותו ונובעות ממנו, אך לא מבוראנו. אלוהים מכריז: “חַי אָנִי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה. שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְלָמָּה תָמוּתוּ?” (יחזקאל, ל”ג 11). מה ירוויח אלוהים אילו נכריז לגביו שהוא שש לראות עינויים בלתי פוסקים; שהוא מתענג על הצווחות, האנחות והקללות של היצורים המעונים שהוא גזר עליהם להתייסר לעד בלהבות הגיהינום? האם הקולות המחרידים הללו הם כמוזיקה ערבה באוזניו של אלוהים, אשר הוא-הוא התגלמות האהבה הנצחית? יש הטוענים שהאומללות האינסופית שנגזרה על הרשעים חושפת את שנאתו של אלוהים לחטא כרעה חולה המפרה את השלווה והסדר השוררים ביקום. אבוי, איזו כפירה נוראה! כאילו ששנאתו של אלוהים לחטא היא הסיבה להנצחתו את החטא. שכן על פי משנתם של התיאולוגים, העינוי המתמשך והמצמית כל תקווה לחסד מטריף את דעתם של הקורבנות האומללים, וכאשר הם שופכים את חמתם בקללות, נאצות וחילול שם ה’, אשמתם הולכת וגדלה. כבוד ה’ לא יתעצם מהנצחת החטא, ההולך וגובר בהתמדה לדורי דורות. נבצר מן האדם לאמוד את מידת ועוצמת הרע המתחולל בעטיה של הכפירה בקשר לעינויים הנצחיים.
האמונה חדורת האהבה והנדיבות שופעת החמלה והחסד, שכתבי הקודש מושתתים עליה, מואפלת על ידי אמונות תפלות והפחדות. כאשר אנו בוחנים את הצבעים המזויפים שהשטן צובע בהם את אופיו של אלוהים, האם יש להתפלא על כך שבוראנו הרחמן הפך מושא לפחד, אימה נוראה, ואפילו שנאה? ההשקפות המזעזעות על אלוהים, שהופצו בעולם דרך תורות השקר שהוטפו מעל בימות הכנסיות, הולידו רבבות על גבי רבבות של ספקנים וכופרים. התיאוריה בדבר גיהינום נצחי, היא אחת מתורות השקר שנמהלו ב”יֵּין תַּזְנוּתָהּ” ותועבותיה של בבל הגדולה, “אֲשֶׁר הִשְׁקְתָה אֶת כָּל הַגּוֹיִים” ביינה (ההתגלות, י”ד 8; י”ז 2). העובדה שמשרתי המשיח מקבלים את תורת הכפירה הזו ומטיפים אותה בעת שירותם בקודש, היא באמת תעלומה. למעשה, הם קיבלו את התורה הזו מרומא, בדיוק כשם שקיבלו ממנה את תיאוריית השבת המסולפת [יום א’]. אומנם, נכון הדבר שאנשים טובים ודגולים לימדוה, אך התובנות שלהם בנושא זה שונות לחלוטין מן התובנות והאור שאנו קיבלנו. הם היו אחראים רק לתובנות שהם קיבלו בתקופתם, ואילו אנו אחראים לתובנות ולאור הזורח בימינו. אם נפנה עורף לעדות דבר ה’, ונקבל תורות שקר רק משום שנחלנו אותן מאבותינו, נחטא ונורשע באותה הרשעה שנגזרה על בבל הגדולה, שכן אנו שותים “מִיֵּין תַּזְנוּתָהּ” ותועבותיה. קבוצה גדולה של אנשים המסתייגים מן הדוקטרינה על עינוי נצחי בגיהינום, נאלצת לקבל שקר קיצוני אחר. אנשים אלה רואים שכתבי הקודש מציגים את אלוהים כאל אוהב ורחום, ולכן הם אינם מסוגלים להאמין שהוא ישלח את יצירי כפיו ללהבות האש והגופרית של הגיהינום היוקד לעד. אולם, משום שהם מאמינים בנצחיות הנשמה, הם נאלצים להסיק שכל האנושות תיוושע לבסוף. אנשים רבים סבורים שהאזהרות שניתנו בכתבי הקודש נועדו אך ורק כדי להפחיד את בני האדם ולגרום להם לציית לאל, ולפיכך, הן לא יתממשו לעולם. מכאן שהחוטא יכול להמשיך בחטאיו, בחיי התענוגות האנוכיים שלו, להתעלם מצווי ה’, ועם זאת, לצפות לנחול לבסוף את חסד ה’. דוקטרינה כזו, המנצלת את רחמיו וחסדו של ה’ אך מתעלמת מצדקו, משמחת את לב הבשר של האדם הגשמי, ומעודדת את הרשעים להמשיך בדרכם הרעה. די בציטוט דבריהם של המאמינים בגאולה אוניברסלית כדי להראות כיצד הם מסלפים את כתבי הקודש בניסיון לסחוט מהם אישוש לדוגמות שלהם, אשר משמידות את הנשמה. בלוויה שנערכה לצעיר חילוני שנהרג בתאונה באופן מידי, נשא כוהן של דת האוניברסליות [הדוגלת באמונה שכל הנשמות ייוושעו לבסוף בחסד ה’] דרשה שהתבססה על פסוק מכתבי הקודש המתייחס לדוד המלך: “כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן, כִּי מֵת” (שמואל ב’, י”ג 39).
