פרק ל”ד
תורת הספיריטואליזם
השירות של מלאכי השרת הקדושים מהווה אמיתה מנחמת ויקרה מאוד לליבם של כל תלמידי המשיח. אך תורת כתבי הקודש בנושא זה הייתה מעורפלת, והיא סולפה באמצעות פרשנות שגויה של תיאולוגיה פופולרית.
הדוקטרינה על הישארות הנפש, שהושאלה תחילה מן הפילוסופיה האלילית, וחדרה בחשכת הכפירה הגדולה לאמונה המשיחית, החליפה את האמיתה שהובהרה מפורשות בכתבי הקודש, על פיה, “הַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה.” רבבות בני אדם החלו להאמין שרוחות המתים הם “רוּחוֹת-שָׁרֵת,” אשר “שְׁלוּחִים לְשֵׁרוּת לְמַעַן הָעֲתִידִים לָרֶשֶׁת יְשׁוּעָה.” זאת, חרף העדות המפורשת של כתבי הקודש בנוגע למלאכי השמיים ולזיקתם לתולדות האנושות מקדמת דנה, לפני מותו של בן תמותה. הדוקטרינה הדוגלת במודעותם של המתים, במיוחד האמונה שעל פיה רוחות המתים שבות לעולם כדי לשרת את בני האדם, סללה את הדרך לתורת הספיריטואליזם המודרנית. אם למתים יש גישה למלך המלכים ולמלאכים הקדושים, ואם הם זוכים בידע רב יותר ממה שנחלו בימי חייהם, מדוע שלא ישובו לעולם כדי להחכים וללמד את האנשים החיים? אם אכן, כפי שמלמדים תיאולוגים פופולריים, רוחות המתים מרחפות מעל חבריהם עלי אדמות, מדוע לא יורשה להן לתקשר עימם, להזהירם מן הרע או לנחמם בשעת צערם?
כיצד יכולים אלה שמאמינים כי המתים שרויים במודעות, למאוס בתובנות שהם מקבלים כאור שמיימי הנמסר להם מאת רוחות נשגבות? לפנינו ערוץ תקשורת הנחשב קדוש, דרכו פועל השטן כדי להגשים את מטרותיו. המלאכים החוטאים הסרים למשמעתו נחשבים לשליחי עולם הרוח. שר הרוע, בעודו מתיימר לגרום לאנשים חיים לתקשר עם המתים, מפעיל את קסמיו על ליבם. בכוחו להציג לפני בני האדם את דמותם של חבריהם המתים. הזיוף מושלם; המראה זהה, המילים מוכרות, גוון הקול דומה – כל אלה מופקים בדיוק מופלא. אנשים רבים מתנחמים בידיעה שיקיריהם מתענגים על האושר השורה בגן עדן; ללא חשש מסכנה, הם מטים אוזנם “לְרוּחוֹת מַטְעוֹת וּלְתוֹרוֹת שֶׁל שֵׁדִים.” אחרי שאנשים הולכים שולל אחרי השטן ומאמינים שהמתים שבים לעולם כדי לתקשר איתם, השטן גורם למתים שמתו ככופרים, להופיע לפניהם. הללו טוענים כי הם שרויים באושר בגן העדן, ואפילו מכהנים שם במשרות רמות. כך מופצת תורת השקר הגורסת שאין שום הבדל בין הצדיקים לרשעים. המבקרים המתיימרים להגיע מעולם הרוחות מעניקים לפעמים אזהרות המתבררות כנכונות. ואז, לאחר שהם משיגים את אמונם של בני האדם, הם מציגים לפניהם דוקטרינות המערערות את האמונה בכתבי הקודש. בעודם מביעים למראית עין עניין רב ברווחת חבריהם עלי אדמות, הם מחדירים לליבם בעורמה את הטעויות והשקרים המסוכנים ביותר. העובדה שהם מציגים מספר אמיתות, ומסוגלים לפעמים לחזות את העתיד, מעניקה לדבריהם משנה תוקף, ומשווה להם מראית עין של אמינות. וכך, תורות השקר שהם מפיצים מתקבלות בלהיטות בידי רבבות בני אדם, המאמינים בהן ללא סייג כאילו היו האמיתות הקדושות ביותר של כתבי הקודש.
תורת ה’ נזנחת, רוח החסד של ה’ זוכה לבוז ודם הברית נחשב לטומאה. הרוחות הללו מתכחשות לאלוהותו של המשיח, וטוענות כי הן שוות במעמדן לבורא. וכך, תחת מסווה חדש, ממשיך המורד הגדול להילחם נגד אלוהים במלחמה שעורר בגן עדן, אשר נמשכת עלי אדמות מזה כששת אלפים שנים.
אנשים רבים מנסים להסביר התגלויות רוחניות כתרמית וכאחיזת עיניים הודות למיומנות ולזריזות הידיים של המתקשר. אך בשעה שנכון הדבר שתוצאותיהם של מעשי הונאה ואחיזת עיניים הוצגו לפעמים במרמה כהתגלויות אמיתיות, היו גם התגלויות בולטות של כוח על-טבעי. המסתורין שאפף את הספיריטואליזם המודרני בראשיתו, לא נבע מתרמית אנוש או מערמומיות אנושית, אלא מפועלם הישיר של מלאכים רעים, שבדרך זו החדירו את אחת האשליות המוצלחות וההרסניות ביותר החותרות להשמדת הנשמה. אנשים רבים נפלו בפח באמצעות האמונה שהספיריטואליזם הוא אך ורק תרמית המתבצעת בידי אנשים המתחזים לרוחות המתים; ואולם, כאשר הם חזו בתופעות שלא יכלו להסבירן זולת כעל-טבעיות, הם ראו בהן תופעות על-טבעיות שהתחוללו בגבורת ה’ הכבירה. אנשים אלה התעלמו מעדות כתבי הקודש על הניסים והנפלאות שחוללו השטן ומלאכיו. מכשפיו של פרעה הצליחו לזייף את פועלו של ה’ בעזרת עזרה שטנית. שאול השליח אמר שלפני ביאת המשיח השנייה יהיו התגלויות דומות של כוח שטני. לפני שיבת האדון יתגלה הרשע “בְּהֶתְאֵם לִפְעֻלַּת הַשָּׂטָן, מְלֻוֶּה בְּכָל גְּבוּרָה, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתֵי שֶׁקֶר” (תסל”ב, ב’ 9, 10).
יוחנן השליח, המתאר את הכוח הכביר המחולל ניסים שיתגלה באחרית הימים, מכריז: “הִיא עוֹשָׂה אוֹתוֹת גְּדוֹלִים, אֲפִלּוּ עַד כְּדֵי הוֹרָדַת אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם אַרְצָה לְעֵינֵי בְּנֵי אָדָם, וּמַתְעָה אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ עַל יְדֵי הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר הֻתַּר לָהּ לַעֲשׂוֹת” (ההתגלות, י”ג 13, 14). לא נובא כאן על מתחזים גרידא. בני האדם ילכו שולל אחרי הניסים שיחוללו נציגי השטן, כפי שיותר להם לחולל, לא ניסים שהם יתיימרו לחולל. שר האופל, אשר מתעל מזה זמן רב את כוחות ההטעיה המיומנים שלו למלאכת ההונאה שלו, יודע להתאים במיומנות את פיתוייו לכל בני האדם מכל הסוגים ובכל המצבים. לאנשים תרבותיים ואנינים, הוא מציג את תורת הספיריטואליזם בהיבטיה המעודנים והאינטליגנטיים, ובתוך כך, מצליח להעלות רבים מהם ברשתו. החוכמה הנובעת מן הספיריטואליזם, היא זו שתוארה בידי יעקב השליח כחוכמה “אַרְצִית וְנוֹבַעַת מִן הַיֵּצֶר וְהַשֵּׁדִים” (איגרת יעקב, ג’ 15). ואולם, המדיח הכביר מסתיר את העובדה הזו כאשר הדבר הולם את תכליתו. הוא, שהיה בכוחו להופיע לפני המשיח במדבר הפיתוי בעודו קורן באורם הבוהק של השרפים, בא אל בני האדם בדרך המושכת ביותר כמלאך אור. הוא פונה אל השכל בעזרת נושאים ברומו של עולם, שובה את הדמיון בעזרת מחזות מרוממי נפש, וכובש את הלב בעזרת תיאורים פיוטיים על אהבה וגמילות חסדים. הוא מעורר את הדמיון עד להפלגתו לגבהים נישאים, וגורם לבני האדם להתגאות כל כך בחוכמתם, עד שהם בזים לאל הנצחי בסתר ליבם. מלאך רב כוח זה, שיכול היה לשאת את גואל העולם אל פסגתו של הר גבוה מאוד, ולהראות לו משם את כל ממלכות התבל על כל תפארתן ותהילתן, מציג את פיתויו בפני בני האדם בדרך כזו שתעוות את חושיו של כל מי שיד ההשגחה אינה מגוננת עליו. השטן מפתה את בני האדם בדיוק כפי שפיתה את חווה, דהיינו, באמצעות חנופה, שלהוב התשוקה לידע אסור והעצמת השאפתנות להאדרה עצמית. טיפוח התשוקות הרעות הללו היה הדבר שגרם לו לחטוא והביא לגירושו מגן עדן. באמצעות תשוקות אלו הוא מתכנן להשיג את כליית האנושות. הוא שב ומכריז: “וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע” (בראשית, ג’ 5). תורת הספיריטואליזם מלמדת “שהאדם נועד להתפתח ולהתקדם; שהגורל שנגזר עליו מרגע היוולדו הוא להתפתח, אפילו עד הנצח, לקראת אלוהותו;” “שכל לב ישפוט את עצמו ולא את זולתו… שהמשפט יהיה צודק, שכן שופט הינך את עצמך… שכן, כס המלכות שוכן בקרבך.” מורה ספיריטואליסט אמר שכאשר “המודעות הרוחנית” התעוררה בקרבו, הוא ראה את חבריו “בני האדם כאלים למחצה שלא חטאו מעולם.” מורה אחר של שיטה זו מכריז: “כל אדם ישר ומושלם הוא המשיח.” כך שם השטן את טבעו החוטא של האדם כמושא האמיתי היחיד לסגידה, כאמת המידה היחידה לשפיטה וכמופת היחיד של האופי, במקומם של הצדיקות והשלמות של האל הנצחי, ובמקומה של תורת ה’ התמימה, המהווה את המופת האמיתי להישגים אנושיים. זוהי אכן התקדמות – אך לא כלפי מעלה, אלא כלפי מטה. עיקרון זה חל הן שכלית והן רוחנית: כאשר אנו מביטים [במופת שהצבנו לעצמנו], אנו משתנים [דהיינו, הלך רוחנו וטבענו הרוחני משתנים]. המוח מסתגל בהדרגה לנושאים שבהם הוא מתמקד. הוא מפנים ומטמיע לתוכו כל דבר שבני האדם נוהגים לאהוב ולהוקיר. האדם לא יתעלה לעולם מעל למופת הטהרה, החסד או האמת שלו. אם “האני” הוא האידיאל הנשגב ביותר שלו, הוא לעולם לא ישאף לדבר מה נעלה יותר, ולא ישיג דבר נעלה יותר. אדרבה, הוא ידרדר בהתמדה למקום נמוך יותר ויותר. חסד ה’ הוא הדבר היחיד שבכוחו לרומם את האדם. כשהאדם נעזב לנפשו, דרכו תדרדר אותו בהכרח למטה. תורת הספיריטואליזם מציגה את עצמה לאוהבי התענוגות המתמסרים להנאותיהם החושניות, במעטה פחות מתוחכם מזה שבאמצעותו היא מציגה את עצמה לפני אנשים מעודנים ושכלתנים יותר; הללו מוצאים בתורותיה היותר גשמיות את הדברים העולים בקנה אחד עם נטיות ליבם. השטן לומד כל סימן המעיד על חולשת אנוש; הוא מציין לעצמו את כל החטאים שעלול האדם לבצע, ואז מזמן לו שפע של הזדמנויות לספק את תאוותיו הרעות. הוא מפתה את בני האדם להפריז בדברים שכשלעצמם הם חוקיים ומותרים, וגורם להם באמצעות התרת הרסן להיחלש הן גופנית והן שכלית ומוסרית. הוא השמיד והוא ממשיך להשמיד רבבות נשמות באמצעות התמכרות לתאוות, ובכך הוא תורם להתבהמות טבעו של האדם. כדי להשלים את פועלו, הוא מכריז באמצעות הרוחות ש”ידע אמיתי שם את האדם מעל החוק,” ש”כל דבר הוא נכון וצודק,” ש”אלוהים אינו מגנה ומרשיע,” וש”כל החטאים המתבצעים הם תמימים.” כשבני האדם מתחילים להאמין שתשוקה היא החוק הנעלה ביותר, שחירות היא הפקרות והתרת הרסן, ושהאדם נותן דין וחשבון לעצמו בלבד, האם יש להתפלא על כך ששחיתות, קלקלה ופריצות רווחות בכול? רבבות בני אדם מקבלים בשקיקה תורות המעניקות להם את החירות לעשות ככל אוות נפשם, ולמלא את כל תאוותיהם הגשמיות. התאווה קוראת דרור לרסן השליטה העצמית, תעצומות הנפש והשכל מתועלים להשגת תשוקות בהמיות, והשטן גורף לרשתו, בעודו שיכור מהצלחה, רבבות בני אדם המצהירים שהם תלמידי המשיח. ואולם, איש אינו צריך ללכת שולל אחר טענותיה הכוזבות של תורת הספיריטואליזם. אלוהים העניק לעולם שפע של אור המאפשר לבני האדם לגלות את המלכודת הזו. כאמור, התיאוריה שעליה מושתתת תורת הספיריטואליזם סותרת את הצהרותיהם המפורשות של כתבי הקודש. כתבי הקודש מלמדים שהמתים אינם מודעים לדבר ו”אינם יודעים מאומה,” שמחשבותיהם חדלו ונגוזו; שאין הם נוטלים שום חלק במה שמתרחש עלי אדמות; שאין הם יודעים דבר וחצי דבר על סבלותיהם או על שמחתם ואושרם של יקיריהם עלי אדמות. יתרה מכך, אלוהים אסר מפורשות על תקשור כביכול עם רוחות המתים. בישראל הקדומה היו אנשים שטענו, בדומה למתקשרים ולספיריטואליסטים בימינו, שהם מתקשרים עם המתים. אך בכתבי הקודש נאמר מפורשות שרוחות המתים או “הָאֹבֹת”, כפי שכונו מבקרים אלה מעולמות אחרים, הם “רוחות של שדים” [השוו עם במדבר, כ”ה 3-1; תהילים ק”ו 28; קור”א, י’ 20; ההתגלות ט”ז 14.] בצו ה’ חל איסור מוחלט על תקשור עם המתים ועל מלאכתו של בעל האוב המתקשר עם רוחות המתים; על כל מי שיחלל את הצו הזה יוטל עונש מוות [ויקרא, י”ט 31; כ’ 27.] עצם הכינוי “מכשף” זוכה כיום לגינוי. הטענה שאנשים יכולים לתקשר עם רוחות רעות נחשבת למעשייה מחשכת ימי הביניים. ואולם, הספיריטואליזם, שמניין חסידיו הוא אלפים, רבבות ואפילו מיליונים, שסלל את דרכו לחוגי המדע, שכבש את הכנסיות ונשא חן בעיני הרשויות המחוקקות ואפילו בחצרות מלכים, והוליך שולל בקנה מידה כה עצום – אינו אלא תחייה בתחפושת חדשה של הכישוף שהוצא מחוץ לחוק והוקע בעולם העתיק. אלמלא היו ראיות אחרות לפרצופה האמיתי של תורת הספיריטואליזם, המשיחיים יכלו להסתמך על כך שהרוחות הרעות אינן מבחינות בין טוב לרע, בין צדקה לחטא, בין שליחי המשיח הטהורים והאציליים ביותר לבין משרתי השטן המושחתים ביותר. השטן, כמי שמייצג בשמיים את בני האדם השפלים והמושחתים ביותר, ומאדיר את שמם, אומר לעולם: “לא משנה כמה רשעים אתם; לא משנה אם אתם מאמינים בכתבי הקודש ובאלוהים או כופרים בהם. חיו כרצונכם ועשו כאוות נפשכם; גן העדן הוא ביתכם.” מורי הספיריטואליזם מכריזים: “כָּל עֹשֵׂה רָע, טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה וּבָהֶם הוּא חָפֵץ.” אם כך, “אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט?” (מלאכי, ב’ 17). הם אלה “הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ” (ישעיה, ה’ 20).
