כשנביאי העבר חזו במחזה הקדוש של יום ה’, הם אמרו: “הֵילִילוּ, כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה; כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא” (ישעיה, י”ג 6). “בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר, מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ. עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם, שָׁפֵל, וְשַׁח, רוּם אֲנָשִׁים; וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא. כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת, עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם; וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל… וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם, וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים… בַּיּוֹם הַהוּא, יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ, אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת, לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים. לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים, וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים – מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ” (ישעיה, ב’ 12-10, 17, 20, 21).
דרך סדק בעננים זורח כוכב שאורו בוהק שבעתיים בקרב העלטה הכבדה. הוא מבשר תקווה ושמחה לחסידי ה’ הנאמנים, וחרון אף ועונשים כבדים למחללי תורת ה’.
אלה שהקריבו הכול למען המשיח, בטוחים ומוגנים כעת, בעודם צפונים ומוסתרים “בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ”. הם עמדו בניסיון והפגינו את נאמנותם למושיע, שמת בעבורם לעיני העולם כולו ולעיני מבזי האמת. מהפך מופלא מתחולל באנשים שדבקו באמונתם וצעדו בדרך הישר לנוכח פני המוות. לפתע, הם נגאלים מרודנותם העריצה והאכזרית של בני אדם שהפכו לשדים. פניהם, שעד לאחרונה היו כה חיוורים, מבוהלים, כחושים ועייפים, זורחים עתה באמונה, התפעמות ואהבה. הם שרים בקול רם וצלול את שיר הניצחון: “אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז; עֶזְרָה בְצָרוֹת, נִמְצָא מְאֹד. עַל כֵּן, לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ, וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים. יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו; יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה” (תהילים, מ”ו 4-2). וכאשר המילים הבוטחות הללו, החדורות אמון קדוש, עולות לפני האלוהים, העננים מסתלקים, ושמיים בהירים וזרועי כוכבים נחשפים בזוהר בל יתואר בהשוואה לשמיים האפלים והקודרים, המתחשרים בצידו האחר של הרקיע. זוהרה של העיר השמיימית מפציע משעריה וזורח למרחקים. יד האוחזת בשני לוחות אבן הגלולים יחדיו, מופיעה על פני השמיים. הנביא מכריז: “וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ; כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה” (תהילים, נ’ 6). התורה הקדושה, המגלמת את צדקת ה’, אשר הוכרזה בהר סיני מתוך תימרות אש ועשן, ברקים ורעמים, כדי לשמש מדריך לחיים, נחשפת כעת לפני בני האדם כחוקת המשפט של ה’. היד פותחת את הלוחות ונגלים עשרת הדיברות החקוקים עליהם, כאילו שורטטו בקולמוס של אש. המילים ברורות כל כך, שהכול יכולים לקרוא אותן. הזיכרון מתעורר ונדרך, חשכת האמונות התפלות והכפירה מסתלקת מכל לב, ועשרת המצוות הקצרות, התמציתיות והסמכותיות של ה’ מוצגות לעיני כל יושבי התבל. אין לתאר את האימה והייאוש האוחזים בליבם של אלה שחיללו את תורת ה’ הקדושה. ה’ העניק להם את תורתו; הם יכלו לבחון את אופיים לאורה, ולזהות את מגרעותיהם וחטאיהם כל עוד הייתה להם הזדמנות לשוב בתשובה ולתקן את דרכם. אך כדי לשאת חן בעיני העולם, הם זנחו את מצוותיה ולימדו את הזולת לחלל אותן. הם עשו כל מאמץ כדי לאלץ את חסידי ה’ לחלל את השבת שה’ כונן. עתה, הם מורשעים בידי התורה שהם בזו לה ותיעבוה. עתה הם רואים בבירור שאין להם שום תירוץ. הם בחרו בזה שהחליטו לסגוד לו ולשרתו. “וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ” (מלאכי, ג’ 18).
אויבי תורת ה’, מכוהני הדת ועד לפשוטי העם, אוחזים ברעיון חדש לגבי האמת וחובותיהם של בני האדם. מאוחר מדיי הם מבינים שהשבת שצוותה בדיבר הרביעי, היא-היא חותמו של אלוהים חיים. מאוחר מדיי הם רואים את טיבה האמיתי של השבת המזויפת שלהם, ואת המסד הרעוע שעליו הם בנו את משנתם וחייהם. הם מבינים שהם נלחמו באלוהים. מורי הדת הובילו את נשמות בני האדם לאבדון כאשר התיימרו להובילן אל שערי גן העדן. רק ביום הדין האחרון יתברר כמה גדולה היא האחריות שהוטלה על המשרתים בקודש, וכמה מרות הן התוצאות של חוסר נאמנותם. רק בנצח נוכל להעריך לאשורו את האובדן של נשמה אחת. נורא יהיה גורלו הנצחי של האדם שה’ יורה לו: “עֶבֶד רָשָׁע, לך ממני.” קולו של ה’ רועם מן השמיים ומכריז את היום ואת השעה של ביאת המשיח, ואת הברית האחרונה שהוא כורת עם חסידיו. מילותיו מתגלגלות ומהדהדות ברחבי תבל כרעמים אימתניים. חסידי ה’ ניצבים קשובים, ועיניהם ממוקדות בשמיים. ארשת פניהם מוארת בזיו כבודו של המושיע, וקורנת כפניו של משה כאשר ירד מהר סיני. הרשעים אינם מסוגלים להביט בהם. כשמוכרזת הברכה על מכבדי ה’ ששמרו את קדושת השבת שכונן ה’, נשמעת קריאת ניצחון רמה. במהרה עולה במזרח עב קטנה וכהה, גודלה כמחצית כף ידו של אדם. זה הענן האופף את המושיע, שממרחקים נראה כאפוף באפלה. חסידי ה’ יודעים שזה האות לביאת בן-האדם. הם מביטים בענן בדממה חדורת יראה בעודו מתקרב אל האדמה, הולך ומתבהר ונעשה זוהר יותר ויותר, עד שהוא נגלה לעיניהם כענן לבן גדול, שתחתיתו עשוי זוהר הנראה כאש אוכלה, ומעליו זורחת הקשת המסמלת את הברית עם ה’. ישוע רוכב עליו כגיבור מנצח. עתה הוא כבר אינו “איש מכאובות”, הלוגם מן הכוס המרה של קלון וייסורים. עתה הוא מופיע כמצביא מנצח בשמיים ובארץ, שבא לשפוט את המתים ואת החיים. הוא מכונה “נֶאֱמָן וַאֲמִתִּי; בְּצֶדֶק הוּא שׁוֹפֵט וְלוֹחֵם.” ו”צִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם יוֹצְאִים אַחֲרָיו” (ההתגלות, י”ט 11, 14). בשירת המנונים ומזמורים שלחניהם ערבים ושמימיים, מריעים לו אינספור צבאות המלאכים הקדושים המלווים אותו בדרכו. דומה שהשמיים נמלאו בישויות זוהרות – “רבבות וריבוא רבבות” מלאכים שמימיים. איש אינו יכול לתאר את המראה הנשגב. אף בן תמותה אינו יכול לקלוט ולהבין את הודו. “כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה” (חבקוק, ג’ 3, 4). כשהענן הזוהר הולך ומתקרב לאדמה, עיני כול נשואות אל שר החיים. נזר קוצים אינו פוצע עתה את ראשו הקדוש; אדרבה, הילה של אור אופפת את מצחו הקדוש. פניו קורנים באור סנוורים כאור החמה בצהרי היום. “וְעַל בִּגְדוֹ וְעַל יְרֵכוֹ כָּתוּב שֵׁם: ‘מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים'” (ההתגלות, י”ט 16). בנוכחותו “נֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן.” אימה נוראה, חדורת ייאוש נצחי, נופלת על מואסי חסדו של האל. “וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם, וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם, וּפְנֵי כֻלָּם התקדרו” (ירמיה, ל’ 6; נחום, ב’ 11). הצדיקים זועקים בחלחלה: “מִי יָכוֹל לַעֲמֹד [ביום הדין הגדול]?” שירת המלאכים מהוסה, ולזמן מה משתררת דממה נוראית. ואז נשמע קולו של ישוע, המכריז: “דַּי לְךָ חַסְדִּי!” פניהם של הצדיקים אורות, ושמחה גודשת את ליבם. המלאכים שרים שוב, הפעם בקול גבוה יותר, בעודם מתקרבים אל האדמה. מלך מלכי המלכים יורד מן הענן בעודו אפוף להבות יוקדות. השמיים נגללים כמגילה והאדמה רועדת לפניו. כל הר וכל אי נעקרים ממקומם. “יָבֹא אֱלֹהֵינוּ, וְאַל יֶחֱרַשׁ; אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל; וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד. יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל; וְאֶל הָאָרֶץ, לָדִין עַמּוֹ” (תהילים, נ’ 3, 4). “וּמַלְכֵי הָאָרֶץ וְהַנִּכְבָּדִים, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהָעֲשִׁירִים וּבַעֲלֵי הָעָצְמָה, כָּל עֶבֶד וְכָל בֶּן חוֹרִין, הִתְחַבְּאוּ בַּמְּעָרוֹת וּבְסַלְעֵי הֶהָרִים, וְאָמְרוּ לֶהָרִים וְלַסְּלָעִים: ‘נִפְלוּ עָלֵינוּ וְהַסְתִּירוּ אוֹתָנוּ מִפְּנֵי הַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא וּמִזַּעַם הַשֶּׂה. כִּי בָּא הַיּוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם חֲרוֹנָם, וּמִי יָכוֹל לַעֲמֹד?'” (ההתגלות, ו’ 17-15). דברי הלעג וההתבדחויות חדלו. שפתי שקר הושתקו לעד. צחצוחי החרבות, המולת הקרב, “כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ, וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים,” שככו ודממו (ישעיה, ט’ 5). דבר לא נשמע עוד זולת תפילה, יבבה וקינה. זעקה מרה פורצת מן השפתיים שזה מכבר לעגו: “כִּי בָּא הַיּוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם חֲרוֹנָם [של ה’ והשה], וּמִי יָכוֹל לַעֲמֹד?” הרשעים ייחלו להיקבר תחת סלעים והרים. הם יעדיפו להיקבר תחתם מאשר להיפגש פנים אל פנים עם המושיע שמאסו בו ובזו לו. היטב מכירים הם את הקול שפילח את אוזניהם של המתים. לעיתים כה קרובות קרא להם בטון רך ומתחנן לשוב בתשובה. לפעמים נשמע הקול הזה בתחינותיהם המפצירות של חבר, של אח, של הגואל. הקול שנועד למואסי חסדו, אשר מוכיח, מגנה ומרשיע, שב והפציר בהם מזה זמן כה רב: “שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְלָמָּה תָמוּתוּ?” (יחזקאל, ל”ג 11). לו רק היה נשמע באוזניהם כקולו של זר! ישוע אומר: “יַעַן קָרָאתִי, וַתְּמָאֵנוּ; נָטִיתִי יָדִי, וְאֵין מַקְשִׁיב. וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי; וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם” (משלי, א’ 24, 25). הקול המוכר הזה מעורר בהם זיכרונות שהם היו מעדיפים לשכוח: אזהרות ותוכחות שבזו להן, הזמנות שנדחו על הסף, זכויות יתר שזלזלו בהן. ישנם אלה שלעגו למשיח בעת השפלתו וקלונו. מילותיו של המושיע הסובל עולות כעת בזיכרונם בעוצמה מטלטלת – המילים שהגה מפיו בחגיגיות כאשר הכוהן הגדול השביעו: “מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת בֶּן הָאָדָם יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה וּבָא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם” (מתי, כ”ו 64). עתה הם חוזים בכבודו, והם עתידים לראותו יושב לימין כס האלוהים במלכותו. אלה שלעגו להצהרתו על היותו בן האלוהים, מחרישים כעת כמוכי אלם. אחד מהם הוא הורדוס היהיר, שלעג לתוארו המלכותי והורה לחיילים המלגלגים להכתירו למלך. ישנם אלה שעטו בידיהם הטמאות את גופו של ישוע בגלימת ארגמן, הניחו נזר קוצים על מצחו הקדוש, נעצו בידו שרביט מלכות מדומה, והשתחוו לפניו בעודם לועגים לו ועולבים בו בלגלוג חדור כפירה. האנשים שהיכו את שר החיים וירקו עליו מסבים עתה את פניהם ממבטו הנוקב, ומנסים להימלט מעוצמת הכבוד העז האופף את נוכחותו. החיילים שנעצו את מסמרות הברזל בידיו וברגליו כשמסמרו אותו אל הצלב, והחייל שדקר את צידי גופו, מביטים כעת בסימני הצליבה באימה ובחרטה. אירועי הצליבה בגולגולתא עולים בזיכרונם של הכוהנים וראשי הדת בבהירות מפחידה. באימה מצמיתה הם נזכרים כיצד הנידו בראשם בשמחה לאיד, שמחה זדונית, שטנית, והכריזו בלעג: “אַחֵרִים הוֹשִׁיעַ; אֶת עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ?! מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא! שֶׁיֵּרֵד עַכְשָׁו מִן הַצְּלָב וְנַאֲמִין בּוֹ! בָּטַח בֵּאלֹהִים, עַתָּה יְפַלְּטֵהוּ אִם חָפֵץ בּוֹ” (מתי, כ”ז 42, 43). הם נזכרים בבהירות במשל של המושיע על הכורמים שסירבו לתת את תנובת הבציר לבעל הכרם, התעללו בעבדיו ורצחו את בנו. הם גם נזכרים בגזר הדין שהם עצמם גזרו על הכורמים: “הַשְׁמֵד יַשְׁמִיד בַּעַל הַכֶּרֶם אֶת הָרְשָׁעִים הָהֵם!” הכוהנים וזקני העם ראו בחטאם של הכורמים הבוגדניים האלה ובעונש המגיע להם, את דרכם שלהם ואת הדין שנגזר עליהם בצדק. זעקות של ייסורים עזים ונוראיים מפלחות את האוויר. הן רמות יותר מן הצעקה: “צלבוהו! צלבוהו!” שהדהדה ברחובות ירושלים. הזעקות מעצימות את הקינה הנוראה והנואשת שנשמעת מכל עבר: “בן האלוהים הוא! המשיח האמיתי!” הרשעים מבקשים להימלט מנוכחותו של מלך מלכי המלכים. הם מנסים להסתתר במערות עמוקות בבטן האדמה, שנבקעו בידי איתני הטבע המשתוללים, אך לשווא.
