המלאכים השומרים, העושים מלאכתם נאמנה, ימשיכו לעמוד על המשמר. על אף שייצא צו רשמי שיקבע את המועד שבו שומרי מצוות ה’ יוצאו להורג, במקרים מסוימים אויביהם יזדרזו ויקדימו אותו וינסו להורגם. אך איש לא יוכל לעבור את השומרים רבי הכוח הניצבים כחומה בצורה סביב כל נשמה הדבקה בה’. אחדים מן המאמינים יותקפו בשעת מנוסתם מן הערים והכפרים, אך החרבות שישלפו נגד חסידי ה’ יישברו ויפלו כקש רפה. מאמינים אחרים מוגנים בידי מלאכים שלבשו דמות לוחמים. בכל הדורות, אלוהים שלח את מלאכיו הקדושים כדי לעזור לחסידיו בעת צרה ולהושיעם. מלאכים שמימיים התערבו במעשיהם של בני האדם. הם נראו לבושים בבגדים שזרחו כברקים. לפעמים הם באו בדמות אדם העטוי בבגדים בלויים של נווד. הם הופיעו לפני חסידי ה’ בדמות בשר ודם. הם ישבו ונחו בצל האלונים כאשר עייפו מן הדרך. הם נהנו מהכנסת האורחים של מארחיהם האנושיים. הם תפקדו כמדריכים שהורו את הדרך לנוסעים שצעדו באפלה. הם הדליקו במו ידיהם את אשי המזבח. הם פתחו את שערי ודלתות הכלא ושחררו את משרתי ה’. בעודם עוטים שריון שמיימי הבוהק כברק, הם באו לגלול את האבן מפי מערת הקבר של המושיע. מלאכים בדמות בשר ודם משתתפים לעיתים קרובות בתפילות בציבור ובהתכנסויותיהם של הצדיקים, ואף מבקרים באספותיהם של הרשעים, כשם שירדו לסדום כדי לתעד את מעשיהם הרעים ולקבוע אם חרגו מקו הגבול התוחם את אורך רוחו של ה’. אלוהינו שש להרעיף את חסדו. למען קומץ בחיריו המשרתים אותו בנאמנות, הוא מרסן את האסונות ומאריך את השלווה השורה על ההמונים. החוטאים לה’ כמעט אינם מודעים לכך שהם חבים את חייהם לקומץ חסידי ה’ הנאמנים, שהם ששים ללעוג להם ולדכאם. על אף שמושלי העולם הזה אינם יודעים זאת, לעיתים קרובות מופיעים במועצותיהם מלאכים המשמשים כדוברים. עיניהם של בני האדם נשואות אליהם; אוזניהם קשובות לבקשותיהם; שפתותיהם מתנגדות להצעותיהם ולועגות לעצותיהם; ידיהם היכו בהם ופגעו בהם. באולם המועצה ובהיכל המשפט מפגינים מלאכים שמימיים אלה בקיאות מופלגת בתולדות האנושות; הם מוכיחים כי ביכולתם לסנגר ולהגן על החלשים טוב יותר מעורכי הדין המוכשרים והרהוטים ביותר. פעם אחר פעם עלה בידם להפר מזימות רעות שהיו עלולות לעכב מאוד את מלאכת ה’ ולגרום סבל רב לחסידיו. בשעת צרה וסכנה “חֹנֶה מַלְאַךְ יְהוָה סָבִיב לִירֵאָיו – וַיְחַלְּצֵם” (תהילים, ל”ד 8).
חסידי ה’ ממתינים בלב עורג וכיסופים יוקדים לאותות שיעידו על ביאת מלכם השמיימי. כשהצופה הניצב על משמרתו נשאל: “שֹׁמֵר, מַה מִּלֵּיל?” ניתנת תשובה ישירה ובוטחת, ללא שמץ של הססנות: “אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה” [דהיינו, קרובה הגאולה לבוא, ואף פורענותם של הרשעים] (ישעיה, כ”א 11, 12). אור זורח מן העננים הרובצים על פסגת ההר. במהרה יתגלה כבוד ה’ במלוא הודו ותפארתו. שמש הצדקה תזרח במהרה. הבוקר והלילה ממשמשים ובאים – תחילתו של בוקר נצחי, שאורו המפציע יזרח על הצדיקים לעד, ומנגד, תחילתו של לילה נצחי שיאפוף את הרשעים בעלטה גמורה לנצח נצחים. כשהמאמינים מתפללים ושוטחים את תחינותיהם לפני ה’, המסך החוצץ בינם לבין העולם הנסתר מן העין כמעט ייעלם. השמיים יזרחו באורו המפציע של היום הנצחי, ומילים ערבות כמנגינותיהם של מזמורי המלאכים יפלו על כל אוזן: “עימדו על משמרתכם. העזרה ממשמשת ובאה.” המשיח, המצביא העליון, יושיט לחייליו התשושים נזר של תהילה נצחית, וקולו יישמע מן השערים הפתוחים במקצת: “אל תיראו, כי עימכם אנוכי. למדתי על בשרי את כל ייסוריכם וצערכם; נשאתי את עיצבונכם ויגונכם. אינכם נלחמים באויבים לא מנוסים. נלחמתי וניצחתי למענכם, ובשמי אתם יוֹתֵר מִמְּנַצְּחִים.” המושיע היקר ישלח לנו עזרה בדיוק כשנזדקק לה. הדרך לגן עדן קודשה בטביעות רגליו. כל קוץ הפוצע את כפות רגלינו פצע את כפות רגליו. כל צלב שעלינו לשאת, הוא כבר נשא לפנינו. האדון מתיר למאבקים, למחלוקות ולחיבוטי נפש להכשיר את נשמותינו ליישב אותם ולמצוא שלום. עת הצרה היא הניסיון הקשה שיועד לחסידי ה’. אך זוהי העת שבה כל מאמין אמיתי יוכל לשאת מבטו לשמיים ולחזות באמונה בקשת בענן האופפת אותו, אשר מבשרת את הבטחת ה’. “וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.” “אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם; מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן, וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ… וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק, כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית? וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק? מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ, וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת, וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ. וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, רֹגַע הַיָּם, וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו; יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ, וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ…
“לָכֵן, שִׁמְעִי נָא זֹאת, עֲנִיָּה; וּשְׁכֻרַת, וְלֹא מִיָּיִן. כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ יְהוָה, וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ: ‘הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי, לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד. וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה; וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ, וְכַחוּץ לַעֹבְרִים'” (ישעיה, נ”א 16-11, 23-21).
עין ה’ הצופה לאורך הדורות התמקדה במשבר שיבוא על חסידיו, כאשר צבאות ארציים ייערכו נגדם. בדומה לשבויים בגולה, הם יפחדו למות ברעב או בחרב. אך האל הקדוש אשר חצה את ים סוף לשניים לפני עם ישראל, ירים את ידו החזקה וישחררם משביים. “וְהָיוּ לִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לַיּוֹם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה; וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ” (מלאכי, ג’ 17). אילו נשפך בעת הזו דמם של עדי המשיח הנאמנים, הוא לא היה משמש כזרע שנטמן באדמה כדי להניב קציר לה’, בדומה לדמם של הקדושים המעונים. נאמנותם לא תשמש עדות שתשכנע את בני האדם באמת, שכן הלב העיקש הדף את גלי החסד אשר לא ישובו אליו עוד. אילו יפלו עתה הצדיקים טרף בידי אויביהם, יהיה זה ניצחונו של שר האופל.
מחבר מזמורי התהילים מכריז: “כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה; יַסְתִּרֵנִי, בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ” (תהל’, כ”ז 5). המשיח הכריז: “לֵךְ עַמִּי, בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ; חֲבִי כִמְעַט רֶגַע, עַד יַעֲבָר זָעַם. כִּי הִנֵּה יְהוָה יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו” (ישעיה, כ”ו 20, 21).
נפלאה ומפוארת תהיה תשועתם של תלמידי המשיח שהמתינו באורך רוח לשיבתו, ששמותיהם נכתבו בספר החיים.
פרק מ’
תשועתם של חסידי ה’
כאשר רשויות החוק יחדלו להגן על מכבדי תורת ה’, תקום בארצות שונות ברחבי העולם תנועה שתחתור להשמדתם. לכשתקרב השעה היעודה שנקבעה להשמדתם, בני האדם יזממו לעקור מקרבם את הקבוצה השנואה הזו. הם יחליטו פה אחד להכותם בלילה אחד מכה ניצחת, אשר תחריש לעד את הקול החולק עליהם ומוכיחם. חסידי ה’, שחלקם ישבו בכלא או במקומות התבודדות נסתרים ביערות ובהרים, ימשיכו להתחנן לעזרת ה’, כאשר בכל מקום סביבם ייערכו קבוצות של לוחמים חמושים, המתוגברים בצבאות מלאכי האופל, לקראת השמדתם. בשעה גורלית זו, השעה הקשה והנוראה ביותר, יתערב אלוהי ישראל ויציל את בחיריו. ה’ אמר: “הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג; וְשִׂמְחַת לֵבָב, כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל, לָבוֹא בְהַר יְהוָה אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל. וְהִשְׁמִיעַ יְהוָה אֶת הוֹד קוֹלוֹ, וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף, וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה, נֶפֶץ וָזֶרֶם, וְאֶבֶן בָּרָד” (ישעיה ל’, 29, 30). בד בבד עם קריאות הניצחון יישמעו קולות לגלוג וקללות, כשהמוני הרשעים יעמדו לעוט על טרפם. לפתע, עלטה סמיכה ועמוקה מחשכת הליל תרד על העולם. אז תצא קשת (בענן) מכס האלוהים, שתאיר בכבוד ה’, תימתח על פני השמיים ותקיף כל קבוצת מתפללים. ההמון הזועם ייעצר לפתע. קריאות הבוז והלעג יגוועו. חסידי ה’ – מושא זממם הרצחני – יישכחו מליבם. בפחד ובתחושה מבשרת רע, הם יביטו בסמל הברית של ה’, וישתוקקו להגן על עצמם מפני אורו הבוהק והעז המציף אותם. חסידי ה’ ישמעו קול צלול וערב: “שאו עיניכם השמיימה,” וכאשר יישאו מבטם לשמיים, הם יחזו בקשת ההבטחה. העננים הקודרים והזועמים שכיסו את השמיים ייסוגו לצדדים, וכאשר חסידי ה’ ימשיכו למקד מבטם בשמיים, הם יזכו לראות, כמו סטפנוס בשעתו, את כבוד ה’, ואת בן האלוהים יושב על כס מלכותו. בעודו עוטה הדר ומלכות, ניתן להבחין בסימנים על גופו המעידים על השפלתו. חסידיו ישמעו משפתיו את הבקשה שהעלה לפני אביו בשמיים ומלאכיו הקדושים: “אָבִי, אֵלֶּה שֶׁנְּתַתָּם לִי, רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם אִתִּי בַּאֲשֶׁר אֲנִי” (יוחנן, י”ז 24). שוב יישמע קול ערב שיקרא בניצחון: “הם באים! הם באים! קדושים, טהורים ותמימים הם. הם שמרו אֶת מִצְוָתִי לַעֲמִידָה בְּסַבְלָנוּת, ולכן הם יתהלכו בקרב מלאכי השמיים.” משפתותיהם החיוורות והרועדות של חסידיו שדבקו באמונתם תצא קריאת ניצחון. בחצות הליל יפגין ה’ את גבורתו כדי לשחרר את חסידיו. השמש תפציע ותזרח בכל עוצמתה. אותות ומופתים יתחוללו במהירות בזה אחר זה. הרשעים יביטו במחזה באימה, חלחלה ותדהמה, בעוד הצדיקים יחזו באותות המבשרים את גאולתם בשמחה נשגבה. דומה שהטבע כולו חורג ממסלולו. הנהרות והנחלים חדלים מזרימתם. עננים כבדים ואפלים מתחשרים ממעל ומתנגשים אלה באלה. בלב השמיים המעוננים והזועמים מפציע זוהר בהיר שאת עוצמתו הנשגבה אין לתאר, וממנו בוקע קולו של האל כקול מים רבים, המכריז: “הָיֹה נִהְיְתָה!” (ההתגלות, ט”ז 17, 18). הקול הרועם מרעיד את השמיים והארץ. רעידת אדמה עוצמתית מתחוללת, “רְעִידַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה כָּמוֹהָ מֵאָז הֱיוֹת אָדָם עַל הָאָרֶץ” (שם, פס’ 18). דומה שהשמיים נפתחים ונסגרים, והזוהר הזורח מכס האלוהים מנצנץ בעדם. ההרים רועדים כקני סוף המתנודדים ברוח. שברי סלעים מתנפצים ומתפזרים לכל עבר. נשמע קול שאון הרועם כרעם סופה מתקרבת. הים הסוער מצליף בנחשולי זעמו. שריקת הסופה נשמעת כקולם של שדים היוצאים לזרוע הרס וחורבן. האדמה כולה עולה ויורדת וגואה כגלי הים. פני האדמה נשברים, עד כי דומה שיסודותיה עומדים להתמוטט. ערי הנמל שהפכו למעוזי רשע, בדומה לסדום, נבלעים בידי המים הגועשים והזועמים. עתה, “זִכְרוֹן בָּבֶל הַגְּדוֹלָה עָלָה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים לָתֵת לָהּ אֶת כּוֹס יֵין חֲרוֹן אַפּוֹ.” “אַבְנֵי בָּרָד גְּדוֹלוֹת שֶׁמִּשְׁקָלָן כְּמֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים לִיטְרָאוֹת יָרְדוּ מִן הַשָּׁמַיִם עַל בְּנֵי אָדָם,” וביצעו את מלאכת השמד שלהן (שם, פסוקים 19, 21). הערים הגאות ביותר עלי אדמות משתוחחות בחורבותיהן. ארמונות פאר, שמלכים ושועי עולם בזבזו עליהם הון עתק כדי לרומם את עצמם, מתמוטטים לנגד עיניהם והופכים לעיי חורבות. בתי הכלא נפרצים, וחסידי ה’ שנכלאו בהם בשל אמונתם יוצאים לחופשי. קברות נפתחים, “וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ – אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם” (דניאל, י”ב 2). כל אלה שמתו בעודם דבקים במצוות ה’ ובאמונה במשיח (בהתאם לבשורת המלאך השלישי), יקומו לתחייה, ייצאו מקברותיהם כשהם מפוארים בכבוד, ויזכו לשמוע את ברית השלום שכרת ה’ עם שומרי תורתו. “אֵלֶּה שֶׁדְּקָרוּהוּ” [את המושיע] (ההתגלות, א’ 7), אלה שלעגו לייסוריו בעת גסיסתו על הצלב, מתנגדיו המרים ביותר שיצאו נגד האמת שהוא בישר ורדפו את חסידיו – יקומו מן המתים כדי לחזות בו בכבודו, ובכבוד שינחלו חסידיו הנאמנים והצייתנים. עננים כבדים ממשיכים לכסות את הרקיע, אך השמש המפציעה בעדם נראית כעין הנקם של ה’. ברקים עזים רושפים מן השמיים ואופפים את העולם במסך של אש. מעל שאון הרעם הכביר נשמעים קולות מסתוריים ומפחידים, המכריזים את האבדון שנגזר על הרשעים. לא הכול מבינים את המילים שנאמרו, אך מורי השקר מבינים אותם היטב. אנשים אלה, שזמן קצר קודם לכן היו כה פזיזים, כה יהירים, כה סוררים, כה שמחים וגאים באכזריותם נגד שומרי מצוות ה’, מוצפים עתה תדהמה וחרדה ורועדים מפחד. זעקות השבר שלהם גוברות על שאון איתני הטבע. השדים מודים באלוהותו ובעליונותו של המשיח, ורועדים לפני גבורתו, בזמן שבני האדם מתחננים לרחמיו ומתרפסים לפניו באימה אומללה.
