המואבים היו עובדי אלילים מושחתים, אך על פי הדין האלוהי אשמתם לא הייתה כבדה כאשמת בלעם. בלעם התיימר להיות נביא ה’, ולפיכך, כל מה שיצא מפיו נחשב כאילו יצא מפי הגבורה. לכן אלוהים לא הניח לו לדבר כאוות נפשו, אלא הורה לו למסור במדויק את דבריו: “וְאַךְ, אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ – אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.”
בלעם קיבל עתה מאלוהים רשות ללכת עם שרי מואב, אם וכאשר יבואו בבוקר לקרוא לו. אך שרי מואב שרגזו על השתהותו וציפו לסירוב נוסף מצידו, יצאו לדרכם השכם בבוקר בלי ליידע אותו. לבלעם לא נותר עתה שום תירוץ להיענות לבקשתו של בלק. אך הוא היה נחוש בדעתו להשיג את הגמול שהובטח לו; לאחר שחבש את אתונו, יצא לדרך בעקבותיהם. הוא חשש פן ישוב ה’ מן הרשות שנתן לו, ולכן מיהר להשיג את שרי מואב כדי שלא יפסיד חלילה את הגמול הנחשק.
אך לפתע, “וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ” (פס’ 22). האתון שראתה את מלאך ה’ ,שנעלם מעיני אדם, וחרבו שלופה בידיו, סטתה מן הדרך ופנתה לעבר השדה. בלעם היכה אותה נמרצות שכן ביקש להטותה בחזרה אל הדרך. אך עתה שב מלאך ה’ והופיע לפניה, והאתון שפסעה על שביל צר בין שתי גדרות אבן ניסתה לנטות ולעקוף את הדמות המפחידה, ואז נצמדה אל הגדר ותוך כדי כך לחצה את רגלו של אדונה אל הגדר. בלעם לא ראה את מלאך ה’, ולכן נבצר ממנו להבין כי אלוהים הוא שחוסם את דרכו. בלעם הזועם היכה את האתון ללא רחמים ואילץ אותה להתקדם.
“וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול.” שוב נגלה המלאך לעיני האתון בחרבו השלופה והמאיימת, והאתון האומללה שרעדה מפחד עצרה ורבצה תחת רוכבה. זעמו של בלעם הלך וגבר, ובמקל שבידו חבט בה באכזריות רבה יותר. עתה פתח ה’ את פי האתון וחנן אותה בכוח הדיבור. “אָתוֹן אִלֶּמֶת דִּבְּרָה בְּקוֹל אָדָם וְעָצְרָה אֶת אִוֶּלֶת הַנָּבִיא” (איגרת פטרוס השנייה ב:16). “וַתֹּאמֶר [האתון] לְבִלְעָם: ‘מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִיזֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?'” (במדבר כב:28)
אחוז זעם בשל העיכוב שהסבה לו פנה בלעם אל אתונו כאילו הייתה יצור תבוני, והשיב לה: “כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.” לפנינו מכשף מיומן, העושה את דרכו כדי להטיל קללה על עם שלם במטרה לנטרל את כוחו, אך אין בידו להמית אפילו את הבהמה שעליה הוא רוכב!
עתה נפקחו עיני בלעם והוא ראה את מלאך ה’ ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו כדי להמיתו. באימה וביראה הרכין בלעם את ראשו, “וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו.” מלאך ה’ אמר לבלעם: “עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי, הָאָתוֹן, וַתֵּט לְפָנַי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים; אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי.” (פס’ 32-33).
בלעם חב את חייו לאתון האומללה שאליה התאכזר כל כך. האיש שהתיימר להיות נביא ה’, שהכריז כי עיניו נפקחו לראות בחזון את אלוהים, האל העליון, היה כה עיוור בשל חמדנותו ושאפתנותו עד שנבצר ממנו לראות את מלאך ה’ שנגלה לעיני אתונו. “אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה עִוֵּר אֶת שִׂכְלָם שֶׁל הַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים” (השנייה אל הקורינתים ד:4). כמה רבים הם העיוורים הללו! אצים רצים הם בדרכם לעשות את הרע ולחלל את תורת ה’, ואינם רואים כי ה’ ומלאכיו ניצבים נגדם. כמו בלעם בשעתו, הם כועסים על כל מי שעומד בדרכם ומנסה להציל אותם מאובדנם.
יחסו של בלעם אל אתונו העיד על הרוח שמשלה בו. “יוֹדֵעַ צַדִּיק, נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ; וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים, אַכְזָרִי”
(משלי יב’:10) [1]
רק מעטים מבינים את חומרתו של חטא ההתעללות בבעלי חיים או את העוול שבהזנחתם. בורא האדם ברא גם את בעלי החיים. “טוֹב יְהוָה לַכֹּל; וְרַחֲמָיו, עַל כָּל מַעֲשָׂיו.” (תהילים קמה:9). בעלי החיים נוצרו למען האדם, אך לאדם אין שום זכות להסב להם כאב וסבל על ידי ניצול מחפיר, יחס רע ואכזר או הזנחה.
בשל חטאו של אדם הראשון, “כָּל הַבְּרִיאָה נֶאֱנַחַת וְסוֹבֶלֶת” (אל הרומים ח:22). סבל ומוות נגזרו לא רק על המין האנושי אלא אף על בעלי החיים. לפיכך, מן הראוי שהאדם ינסה להקל על סבלם של בעלי החיים ולא להגביר אותו, שכן חטאו שלו הוא שהמיט על ברואי האל סבל ומוות. מי שמתעלל בבעלי חיים רק משום שהם נתונים תחת שליטתו אינו אלא רודן פחדן. הדחף להכאיב ולהתעלל בבני אדם ובבעלי חיים הוא שטני. אנשים רבים אינם מבינים כי אכזריותם תיחשף. הם סבורים כי נבצר מן החיות האילמות והמסכנות לדבר ולהתלונן. אך אילו נפקחו עיניהם, כעיני בלעם, היו רואים את מלאך ה’ ניצב לפניהם כעד מרשיע שיעיד נגדם בבית דין של מעלה. כל מעשינו נרשמים בשמיים, וביום הדין יוכרז גזר דינם של האנשים שהתעללו בברואי ה’.
כאשר בלעם ראה את מלאך ה’, הוא הכריז ביראה: “חָטָאתִי – כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִםרַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי.” מלאך ה’ נתן לבלעם רשות להתקדם בדרך ולהצטרף אל שרי מואב, אך נתן לו גם להבין שהדברים שייצאו מפיו יישלטו על ידי גבורת ה’. אלוהים ביקש להראות למואב כי ישראל מוגנת ובטוחה תחת ידו. כאשר המואבים נוכחו בחוסר האונים של בלעם, שלא הצליח להטיל קללה ללא רשות השמיים, הם ראו את יד ה’ שגוננה על עמו.
כאשר נודע למלך מואב על הגעתו של בלעם לארצו, יצא עם פמליה גדולה אל גבולות ממלכתו כדי לקבל את פניו. כאשר הביע באוזני בלעם את תמיהתו מן העיכוב, בייחוד לאור הגמול הרב שציפה לו, השיב הנביא: “הִנֵּהבָאתִי אֵלֶיךָ. עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה? הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי – אֹתוֹ אֲדַבֵּר.” בלעם הצטער מאוד על המגבלה שאלוהים הטיל עליו, וזאת מחשש שלא יעלה בידו להגשים את המטרה שלשמה הגיע למואב, שכן גבורת ה’ ריסנה אותו.
המלך ושרים נכבדים מממלכתו ליוו את בלעם אחר כבוד אל “בָּמוֹת בָּעַל”, כדי שיראה משם את מחנה ישראל. [2]
עתה עומד הנביא במקום גבוה ומתצפת על מחנה העם הנבחר. אך בני ישראל לא ידעו דבר וחצי דבר על מה שהתחולל בסמוך אליהם! ה’, שומר ישראל, הוא שהגן עליהם יומם וליל! כמה קשי הבנה הם חסידי ה’ בכל דור ודור, כמה איטית תפיסתם, כמה אינם מבינים את גודל אהבתו ורחמיו של אלוהים! אילו הבינו מיד כי גבורת ה’ פועלת ללא הרף בעבורם, האם ליבם לא היה נמלא הכרת תודה על אהבתו, ויראה מן המחשבה על הוד תפארתו וגבורתו?
בלעם ידע דבר מה על תורת הקורבנות של העברים, ולכן קיווה כי אם יזבח לה’ זבח גדול יותר מזבחי ישראל ישיג את ברכת אלוהים ויצליח לבצע את זממו. השקפת העולם של המואבים עובדי האלילים הלכה וקנתה לה אחיזה בנפשו. חוכמתו הפכה לכסילות; חזונו הרוחני התערפל; ומשום שנכנע לכוחו של השטן לקה עתה בעיוורון.
שבעה מזבחות הוקמו בפקודת בלעם. על כל אחד ואחד מהם העלה בלעם קורבן, ואז הלך לראש הגבעה כדי להתייחד עם אלוהים. הוא הבטיח לבלק למסור לו את כל מה שה’ יגלה לו.
[1] כלומר, הצדיק מרחם על בהמתו, אך ברחמי הרשעים יש משום אכזריות.
[2] מקדש פולחן לבעל, הוא כמוש אלוהי מואב, שניצב במקום גבוה.
בְּמִדְבַּר כ״ב:21-38
וַיָּ֤קׇם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃
וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃
וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃
וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃
וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃
וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהֹוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃
וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל׃
וַיִּפְתַּ֥ח יְהֹוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים׃
וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃
וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא׃
וַיְגַ֣ל יְהֹוָה֮ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃
וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי׃
וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי׃
וַיֹּ֩אמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃
וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל׃
וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ׃
וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכֹ֥ל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃
