כאשר שרי מואב ניצבו ליד המזבחות נאסף סביבם קהל רב שציפה בכיליון עיניים לשיבת הנביא. הכול חיכו למילים שיצמיתו לעד את הכוח המסתורי המוזר שפעל למען בני ישראל השנואים. כאשר שב בלעם, הוא אמר:
“מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב,
מֵהַרְרֵי קֶדֶם – לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב,
וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל.
מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל?
וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם יְהוָה?
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ,
וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:
הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן,
וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב,
וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל?
תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים,
וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ!”
בלעם הודה קבל עם ועדה כי בא למואב במטרה לקלל את ישראל, אך המילים שהגה עתה מפיו סתרו לחלוטין את רגשת ליבו. הוא הוכרח לברך את ישראל בשעה שליבו היה מלא וגדוש קללות.
כאשר צפה בלעם במחנה ישראל העצום, הוא חזה בהשתאות בסדר המופתי ששרר בו. הוא שמע כי בני ישראל הם אספסוף גס וחסר ארגון, שפשט על הארץ והפיל את חיתתו על עמי האזור. אך המחזה שנגלה לעיניו סתר לחלוטין את כל מה ששמע. הוא ראה את המחנה העצום מאורגן למופת: הכול העיד על סדר ומשמעת מופתיים. הוא ראה את חסד ה’ שורה על ישראל, ואת ייחודיותה בתור העם הנבחר. ישראל לא הייתה אמורה להידמות ליתר העמים אלא להתעלות עליהם. “הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.” כאשר הגה בלעם את המילים הללו, בני ישראל טרם ישבו בארצם; בלעם לא ידע דבר וחצי דבר על אופיים, מנהגיהם ואורחותיהם המיוחדים. כמה מרשימה התגשמותה של נבואה זו בתולדות ישראל! במרוצת שנות שיעבודם וגלותם של בני ישראל, לאחר שגלו מארצם והתפזרו בין האומות, הם נותרו עם נבדל. בדומה, בחירי האלוהים הפזורים בין כל העמים שוהים זמנית עלי אדמות, אך אזרחותם תהיה בשמיים.
בלעם זכה לראות בחזון נבואי את תולדות עם ישראל, אך במקביל חזה בבחירי ה’ (המאמינים) משגשגים וגדלים במספרם באחרית הימים. הוא ראה את החסד המיוחד שמלך מלכי המלכים יטה על אוהביו ויראיו. הוא ראה את יד ה’ התומכת בחסידיו כאשר הם פוסעים בגיא צלמוות. הוא חזה בהם קמים לתחייה ויוצאים מקברותיהם כדי לנחול חיי נצח, כאשר הוד והדר, תהילה וכבוד מעטרים את ראשם. הוא חזה בנושעים הששים ומתענגים על יופייה של הארץ החדשה. וכאשר הביט משתאה במחזה, הכריז: “מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל?” הוא חזה בכתר הכבוד הזורח מעל מצחות הנושעים ובשמחה ובנהרה שקרנו מפניהם. וכאשר צפה בחיי הנצח הרוויים אושר צרוף, נשא תפילה נשגבת: “תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ!”
אילו ניאות בלעם לקבל את האור שהעניק לו אלוהים היה דבק בדברי ה’! הוא היה מנתק מיד כל קשר עם מואב.הוא לא היה מנצל לרעה את חסד ה’, אלא היה שב אליו בחרטה וביראת כבוד. אך תאוות הבצע של בלעם הכריעה אותו. הוא השתוקק לגמול שהוצע לו בעבור מעשי רשעתו, והיה נחוש להשיגו.
בלק חיכה בביטחון גמור לקללה שתצא מפיו של בלעם ותמיט על ישראל מכת מחץ; אך כאשר שמע את דברי הנביא, התפרץ ברגש עז: “מֶה עָשִׂיתָ לִי? לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ.” בלעם שביקש להציג זאת כמעשה טוב, טען כי דיבר מתוך התחשבות ברצונו של אלוהים, ששם את המילים הללו בפיו. הוא השיב לבלק: “הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי – אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר.”
בְּמִדְבַּר כ״ב:39-41; כ״ג 1-12
וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃
וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃
וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃
כ״ג
וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃
וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃
וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֮ עַל־עֹלָתֶ֒ךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֵ֤ה יְהֹוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי׃
וַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת־שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃
וַיָּ֧שֶׂם יְהֹוָ֛ה דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃
וַיָּ֣שׇׁב אֵלָ֔יו וְהִנֵּ֥ה נִצָּ֖ב עַל־עֹלָת֑וֹ ה֖וּא וְכׇל־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃
וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן־אֲ֠רָ֠ם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ מֵֽהַרְרֵי־קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה־לִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל׃
מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהֹוָֽה׃
כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃
מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ׃
וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ׃
וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים יְהֹוָה֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר׃
