כאשר ההתנגדות מסלימה, המבוכה שבה ואוחזת בליבם של משרתי ה’, שכן נדמה להם שהם החישו את שעת המשבר. אך מצפונם ודבר ה’ מבטיחים להם שדרכם ישרה היא; חרף הקשיים והמבחנים שממשיכים לפקוד אותם, הם אוזרים עוז ועומדים בהם. המלחמה נעשית קרובה יותר ועזה יותר, אך אמונתם ואומץ ליבם מתעצמים בשעת חירום. עדותם היא: “איננו מעזים לשנות את דבר ה’ או לחלק את תורתו הקדושה, דהיינו, לקרוא לחלק אחד חיוני וחשוב, ולאחר חסר חשיבות, וזאת כדי לשאת חן בעיני העולם. האל שאותו אנו משרתים יכול להצילנו. המשיח ניצח את הכוחות השולטים בעולם. האם עלינו לפחד מן העולם שכבר הובס?” רדיפה על שלל צורותיה מתבססת על עיקרון שיהיה שריר וקיים כל עוד השטן קיים ולנצרות יש כוח משמעותי. איש אינו יכול לשרת את אלוהים בלי להקים נגדו את צבאות האופל. מלאכים רעים יתקפוהו על כל צעד ושעל, מחשש שמא השפעתו תגזול מידם את טרפם. אנשים רעים, שמופת חייו של משרת האל מהווה בעבורם תוכחה על דרכם הרעה, יתאחדו כדי לנתקו מאלוהים באמצעות פיתויים מפתים. כשאמצעים אלה כושלים, הם משתמשים בכוח עוצמתי כדי לכופף את מצפונו. אך כל עוד ישוע ממשיך להפגיע בעבור המאמין בהיכל ה’ בשמיים, כוחה המרסן של רוח הקודש יפעל הן על המנהיגים והן על העם. כוח זה עדיין שולט במידת מה בחוקי ארצנו [ארצות הברית]. אלמלא חוקים אלה, מצבו של העולם היה גרוע בהרבה ממצבו כיום. בזמן שרוב מנהיגינו משמשים כסוכנים פעילים של השטן, אלוהים שותל את סוכניו בקרב בכירי ומנהיגי האומה. האויב גורם למשרתיו להציע הצעות חוק שיעכבו מאוד את מלאכת ה’. אך המלאכים הקדושים מאיצים במדינאים יראי ה’ להתנגד להצעות אלה בעזרת טיעונים חותכים. בדרך זו, מתי מעט מרסנים את כוחו הגואה של הרוע. התנגדותם של אויבי האמת תרוסן כדי שהמסר של המלאך השלישי ימלא את תפקידו. לכשתינתן האזהרה האחרונה, היא תסב את תשומת ליבם של המנהיגים הבולטים הללו שה’ פועל באמצעותם, וכמה מהם יקבלו אותה ויעמדו עם חסידי ה’ בימי הצרה. המלאך שיחבור להכרזת המסר של המלאך השלישי יאיר את העולם כולו בכבוד תהילתו. מלאכה כבירה, עוצמתית וחובקת עולם מנובאת כאן. התנועה האדוונטיסטית, שפעלה בין השנים 1840 עד 1844, היוותה התגלות רבת הוד של גבורת ה’; המסר של המלאך הראשון הגיע לכל מרכז בישור ברחבי העולם, ובארצות מסוימות התעורר עניין רוחני עז שהיה הגדול ביותר מאז ימי הרפורמציה במאה השש עשרה; אך התנועה הכבירה שתישא את האזהרה האחרונה של המלאך השלישי תהיה גדולה, עוצמתית וסוחפת יותר. המלאכה שתתבצע תהיה זהה לזו שהתבצעה בחג השבועות בימי השליחים. כשם שירד “היורה” בשפיכת רוח הקודש בראשית מלאכת הבישור כדי להצמיח את זרע הבשורה יקר הערך, כך עתיד לרדת “המלקוש” לקראת תום מלאכת הבישור כדי שיבשיל הקציר. “וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה, לָדַעַת אֶת יְהוָה, כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ; וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ, כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ” (הושע, ו’ 3). “גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה; וַיּוֹרֶה לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, בָּרִאשׁוֹן” (יואל, ב’ 23). “וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נְאֻם אֲדֹנָי, אֶשְׁפֹּוךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר.” “וְהָיָה כָּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט” (מה”ש, ב’ 17, 21). פועלה הכביר של הבשורה לא יסתיים בליוויית התגלויות מעטות יותר של גבורת ה’ מאלה שסימנו את ראשיתו. הנבואות שהתגשמו בירידת “היורה” בראשית פועלה של הבשורה, יתגשמו שוב לכשירד “המלקוש” בעת סיום פועלה. אז יבואו ימי הרווחה, שכיפא השליח ייחל להם וניבא עליהם, כשאמר: “לָכֵן הִתְחָרְטוּ וְשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחוּ חֲטָאֵיכֶם [במשפט החוקר שיערך ביום הדין של ה’], לְמַעַן יָבוֹאוּ יְמֵי רְוָחָה מִלִּפְנֵי אֲדֹנָי וְהוּא יִשְׁלַח אֶת אֲשֶׁר יֻעַד לָכֶם מִקֶּדֶם, אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ” (מה”ש, ג’ 19, 20). משרתי ה’ שפניהם קורנים בזיו קדושתו יעברו במהירות ממקום למקום ויבשרו את מסר השמיים. רבבות קולות ישמיעו את מסר האזהרה לעולם כולו. ניסים יתחוללו, חולים יירפאו ואותות ומופתים יתחוללו וילוו את המאמינים. גם השטן יחולל ניסים ומופתים כוזבים, ואפילו יוריד אש מן השמיים לעיני בני האדם (ההתגלות, י”ג 13). לפיכך, תושבי העולם יאלצו לנקוט עמדה. המסר שיימסר להם לא ישכנעם באמצעות טיעונים חותכים, אלא בעיקר באמצעות אמונה עמוקה שרוח הקודש תיטע בליבם. הטיעונים הוצגו, הזרע נזרע, ועתה הוא יצמח ויניב פרי. העלונים שהפיצו המבשרים פעלו והשפיעו, ועם זאת, נבצר מאנשים רבים שהתרשמו מן הדברים להבין את האמת לאשורה או לציית לה. עתה חדרו קרני האור לכל מקום, האור נגלה במלוא בהירותו וילדי האל הישרים מנתקים את הכבלים שכבלו אותם. לקשרים משפחתיים ולקשרי ידידות בקהילה המשיחית אין את הכוח לעצור בהם כעת. האמת יקרה לליבם יותר מכל דבר אחר. חרף הכוחות שהתאגדו נגד האמת, אנשים רבים נעמדים לצד האדון.
פרק ל”ט
“עֵת צָרָה”
“וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא, וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר” (דניאל, י”ב 1). בתום העברת המסר של המלאך השלישי, חסד ה’ יחדל להפגיע בעבור יושבי העולם הזה השרויים בחטא. חסידי ה’ השלימו את מלאכתם. הם קיבלו את “המלקוש,” זכו ב”יְמֵי רְוָחָה מִלִּפְנֵי אֲדֹנָי,” והתכוננו לימי הצרה הגדולה הממשמשת ובאה. מלאכים אצים הנה והנה בשמיים. מלאך שב מן הארץ ומכריז כי נשלמה מלאכתו; המבחן האחרון בא על העולם, וכל מי שהוכיח את דבקותו במצוות ה’ קיבל את “חוֹתַם אֱלֹהִים חַיִּים” [ראו הערה 13 בנספח.] או אז, חדל ישוע מתפילת ההפגעה שהוא נושא בהיכל השמיימי. הוא מרים את ידיו ומכריז בקול רם: “תם ונשלם,” וכל צבאות השמיים מורידים את נזריהם כשהמושיע נושא את האזהרה החמורה: “הַמְעַוֵּל – שֶׁיּוֹסִיף לַעֲשׂוֹת עָוֶל; הַטָּמֵא – שֶׁיִּטָּמֵא עוֹד; הַצַּדִּיק – שֶׁיִּצָּדֵק עוֹד; הַקָּדוֹשׁ – שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ עוֹד” (ההתגלות, כ”ב 11). כל מקרה ומקרה נבחן לגופו ונידון לחיים או למוות. המשיח כיפר בעבור חסידיו ומחק את חטאיהם; מספרם של נתיניו נקבע; “הַמַּלְכוּת וְהַשִּׁלְטוֹן וְגְּדֻלָּת הַמַּמְלָכוֹת תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִנָתְּנוּ” לְיורשי הגאולה, וישוע ימלוך כמלך המלכים, כאדון האדונים, לעולם ועד. כאשר המושיע עוזב את ההיכל השמיימי, עלטה אופפת את יושבי הארץ. בתקופה נוראה זו חייבים הצדיקים להתהלך לפני האל הקדוש ללא מתווך המפגיע בעבורם. הרסן שהונח על הרשעים הותר, והשטן זוכה בשליטה מלאה על הרשעים שעמדו בסירובם לחזור בתשובה. אורך רוחו של ה’ פקע. העולם מאס בחסדו, בז לאהבתו וחילל את תורתו. תקופת המבחן שניתנה לרשעים הסתיימה, אך הללו המשיכו בשלהם; רוח ה’, שזכתה להתנגדות כה עיקשת, נסוגה לבסוף. עתה, ללא הגנה מן החסד האלוהי, אין ביכולתם להתגונן מפני אבי הרשע. השטן יטיל פתאום על יושבי הארץ צרה כבירה אחרונה. כשמלאכי ה’ יחדלו לרסן את התאוות האנושיות העזות, יותרו כל היסודות הגורמים לסכסוכים וריבים. העולם כולו יחווה הרס וחורבן גדולים ונוראים יותר מאלה שפקדו את ירושלים בימי קדם. טרם יציאת מצרים, מלאך ה’ השמיד את כל בכורי מצרים ומילא את הארץ כולה באבל וקינה. כשדוד המלך חטא לה’ כאשר ערך מפקד לעם, מלאך אחד חולל את השמד הנורא שבא כעונש על חטאו. אותו כוח משחית שמפעילים המלאכים הקדושים על פי צו ה,’ יופעל בידי מלאכי חבלה כאשר ה’ יתיר להם לפעול ולעשות את מלאכתם.
כוחות הנערכים כעת, עומדים מוכנים ומזומנים, בעודם ממתינים להיתר מאת ה’ כדי לזרוע הרס בכל מקום. מכבדי תורת ה’ יואשמו בכך שהמיטו על העולם עונשים כבדים; אנשים יראו בהם את הגורם לאסונות הטבע, לרעידות האדמה הקשות, לסכסוכים ולשפיכות הדמים שימלאו את העולם צער ויגון. הכוח שיופגן בעת מתן האזהרה האחרונה ירגיז את הרשעים; חמת זעמם תישפך על כל מקבלי המסר, והשטן יעורר ביתר שאת רוח של שנאה ורדיפות. כשהסתלקה שכינת ה’ מעם ישראל, הכוהנים והעם לא ידעו זאת. על אף שהם ניתנו תחת שליטת השטן ונשלטו בידי תאוות רעות ומשחיתות, הם עדיין ראו בעצמם את העם הנבחר. השירות בקודש בבית המקדש נמשך כסדרו; העלאת הקורבנות על מזבחותיו הטמאים נמשכה כסדרה, וברכת ה’ הוכרזה מדי יום על העם שאשם ברצח בנו היקר של אלוהים, ובניסיון לרצוח את משרתיו ושליחיו. כאשר הוכרז פסק הדין החלוט בקשר לגורלו של בית המקדש, וכאשר נגזר גורלו של העולם אחת ולתמיד – יושבי תבל לא ידעו זאת. בני העם שרוח ה’ הסתלקה מהם ימשיכו לדבוק במסורות הדת, והלהט השטני ששר הרוע יפיח בלבבותיהם כדי לבצע את זממו, ייראה כלפי חוץ כלהט לאלוהים. כאשר השבת תהפוך לסלע המחלוקת העיקרי ברחבי העולם הנוצרי, ורשויות הדת והחוק יאחדו כוחות כדי לאכוף את שמירת יום א’ כיום המנוחה, הסירוב המתמיד של מיעוט קטן להיכנע לצו יהפוך אותו מושא לתיעוב כלל-עולמי. יוכרז שאין להפגין סובלנות כלפי אלה שיתנגדו לכנסייה ולרשויות החוק; שעדיף שהם יסבלו מאשר שאומות שלמות ישרו באי סדר, בלבול והפקרות. שמונה עשר מאות שנים קודם לכן, הוכרז טיעון דומה נגד המשיח בידי ראשי וזקני העם. קַיָּפָא, הכוהן הגדול הערמומי, אמר: “אֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכְּדַאי לָנוּ כִּי אִישׁ אֶחָד יָמוּת בְּעַד הָעָם וְלֹא תֹּאבַד כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ” (יוחנן ,י”א 50). טיעון זו יימצא משכנע, ולבסוף ייגזר צו נגד שומרי קדושת השבת על פי הדיבר הרביעי, אשר יוקיע אותם, יקבע שהם ראויים לעונשים המחמירים ביותר, ויעניק לבני האדם חירות להוציאם להורג בתום פרק זמן מסוים. הקתוליות שכוננה בעולם העתיק והפרוטסטנטיות הכופרת הרווחת בעולם החדש ימשיכו לנקוט באותם אמצעים נגד מכבדי מצוות ה’. חסידי ה’ יסבלו צרות ומצוקות בדומה לאלה שתוארו בידי הנביא ירמיהו כ”עת צרה ליעקב”: “כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ, פַּחַד, וְאֵין שָׁלוֹם.” “הוֹי, כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ; וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ” (ירמיה, ל’ 7-5). ליל הייסורים והמאבק של יעקב, כאשר התפלל והתחנן לתשועה מידיו של עשיו (בראשית, ל”ב 30-24), מייצג את חוויתם של חסידי ה’ בעיתות צרה. עקב מעשה ההונאה שנועד להבטיח לו את ברכת האב שיועדה לעשיו, נאלץ יעקב להימלט על נפשו ולפחד מאיומי אחיו שזמם להורגו. מקץ שנים רבות של שהייה בגלות, הוא יצא לדרך בצו ה’, בלוויית נשותיו, ילדיו ועדריו, ועשה את דרכו אל מולדתו. כאשר הגיע לגבולות הארץ, הוא נמלא אימה כשהתבשר על התקרבותה של קבוצת לוחמים, שזממה, כך האמין, לנקום בו. נדמה היה שקבוצתו של יעקב, שלא הייתה חמושה, תיפול כקורבן חסר ישע של אלימות וטבח. על משא החרדה והפחד שהעיק על נשמתו התווסף המשא המוחץ של האשמה עצמית; שהרי חטאו שלו המיט את הסכנה הזו על בני משפחתו. תקוותו היחידה נשענה על חסד ה’; הגנתו היחידה חייבת להיות תפילה. ואף על פי כן, הוא עושה כל שביכולתו כדי לכפר על העוול שעשה לאחיו, ולמנוע את הסכנה האורבת לו ולמשפחתו. כך חייבים לפעול חסידי המשיח כשעת צרה מממשת ובאה עליהם; שומה עליהם לעשות כל מאמץ כדי לשמש כאור המאיר לעמם, לנטרל דעות קדומות ולמנוע את הסכנה המאיימת על חירות המצפון. לאחר ששלח יעקב את משפחתו למרחקים כדי שלא יחזו בסבלו, הוא נותר לבדו כדי להתייחד עם ה’, להתפלל ולהתחנן אליו.
הוא מתוודה על חטאו ומודה בלב אסיר תודה על חסדי ה’ שהורעפו עליו. בענווה רבה, הוא מזכיר לה’ את הברית שכרת עם אבותיו, ואת ההבטחות שנתן לו בליל החיזיון בבית-אל ובימי שהותו בגולה. שעת המשבר של חייו הגיעה; הכול מוטל עתה על הכף. באפלה ובבדידות, הוא ממשיך להתפלל ולהשפיל את עצמו לפני ה’. לפתע נחה יד על כתפו. הוא סבור שאויב בא לקחת את חייו. ברוב ייאושו, הוא נאבק בכל כוחו באיש המתקיף אותו. כשהשחר מפציע, הזר מפעיל את כוחו העל-טבעי; כאשר הוא נוגע “בְּכַף יְרֵכוֹ,” יעקב כמעט הופך למשותק; הוא נופל על צווארי יריבו המסתורי בתחינה דומעת, נואשת, חסרת אונים. יעקב יודע כעת שהוא נאבק במלאך הברית הכביר. על אף שעתה הוא נכה וסובל מכאבים עזים, הוא אינו מוותר על מטרתו. מזה ימים רבים הוא התייסר ברגשי חרטה ובלבול, וסבל מתוצאות חטאו; עתה, הוא חייב לקבל הבטחה שחטאו נמחל לו. נדמה שהזר השמיימי עומד לעזוב, אך יעקב נאחז בו ומתחנן לברכה. מלאך ה’ מבקש: “שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר.” אך אבי האומה מכריז: “לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי!” איזה ביטחון, איזו דבקות ונחישות מוצגים כאן! אילו הייתה בקשתו של יעקב תביעה מוגזמת ויומרנית, הוא היה מושמד על המקום. אך ביטחונו היה ביטחון שלם של אדם שהתוודה על חולשתו ואפסיותו, אך בטח בחסדו של האל הנאמן לבריתו.
