אלוהים הניח לאור גדול לזרוח על רוחם של אנשים נבחרים אלה, ולחשוף בפניהם רבות מטעויותיה וחטאיה של הכנסייה ברומא; אך עם זאת, הם לא קיבלו את כל האור האמור להישפך על העולם. באמצעות משרתיו אלה חילץ ה’ את חסידיו מחשכת הדת הקתולית; ואולם, מכשולים רבים וגדולים עמדו בדרכם וה’ הנחה אותם, צעד אחרי צעד, ככל שיכלו לשאתם. הם לא היו מוכנים לקבל את כל האור בפעם אחת. כשם שמלוא זוהרה של השמש בצוהרי היום מסנוור את מי ששרו בחשכה זמן רב, כך, אם יזרח עליהם האור במלוא עוצמתו, הם יפנו לו עורף. לכן חשף ה’ את האור בפני מנהיגי העם בכל פעם במשורה, כדי שהעם יוכל לקבלו. במאות הבאות יקומו אחרי הס עובדים מסורים אחרים, וינחו את ציבור המאמינים לחולל תיקון דת רחב יותר. הקרע בכנסייה עדיין נמשך. שלושה אפיפיורים התחרו עתה על הכס, ומאבקם עורר בארצות הנצרות מעשי פשע ומהומות. האפיפיורים היריבים שלא הסתפקו בנידויים ובחרמות שהמטירו זה על ראשו של זה, החליטו להשתמש בכלי נשק ממשיים. כל אחד מהם ניסה לרכוש כלי נשק ולגייס לוחמים. מובן שנדרש הון למימון צבא ונשק, ולכן, כל התרומות והמנחות שניתנו לכנסייה נותבו למטרה זו, וכל המשרות והברכות שהכנסייה נהגה למכור, הוצעו עתה למכירה. גם הכמרים שהלכו בעקבות האפיפיורים עסקו במסחר במינויי דת ופתחו במלחמה כדי להשפיל את יריביהם ולחזק את עוצמתם שלהם. מדי יום הרעים הס בקולו והוקיע בעוז הולך וגובר את התועבות שנעשו בשם הדת. ההמונים האשימו בגלוי את ראשי הדת הקתולית כגורם לצרות שניחתו על ארצות הנצרות. פעם נוספת הפכה פראג למוקד של מאבק עקוב מדם. כפי שבימי קדם הואשם עבד ה’: “הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?” (מלכים א’, י”ח 17), כך עתה שוב הוטל חרם על העיר והס נאלץ לפרוש לכפר הולדתו. העדות שנשא הס במסירות אין קץ מבימת הכנסייה האהובה עליו, כנסיית “בית לחם”, נפסקה. הוא עתיד לנאום מבימה רחבה יותר לפני כל הארצות הנוצריות, בטרם ימסור את חייו כעד של האמת. מועצה כללית התכנסה בקונסטנץ במטרה לתקן את הרעות החולות שפגעו באירופה. המועצה זומנה על פי בקשת הקיסר זיגיסמונד, ועל פי צו מאת יוחנן ה-23, אחד משלושת האפיפיורים היריבים. הדרישה לכנס מועצה לא התקבלה בברכה אצל האפיפיור יוחנן, אשר חשש שאופיו ומדיניותו יושמצו, אפילו בידי אנשי הכמורה שלא הקפידו על אמות המוסר, כמו יתר אנשי הכנסייה באותם ימים. אולם, הוא לא העז להתנגד לרצונו של זיגיסמונד. הנושאים העיקריים שיידונו במועצה נועדו לאחות את הקרע בכנסייה ולעקור את הכפירה מן השורש. שני האפיפיורים היריבים הנוספים זומנו להופיע בפני המועצה, ובנוסף, זומן אליה התועמלן הראשי שהפיץ את הרעיונות החדשים, ג’ון הס. הס, שחשש לביטחונו האישי, לא הגיע למועצה, אך שלח שלושה שליחים שייצגו אותו. האפיפיור יוחנן, שכביכול זימן את המועצה, בא לאספת המועצה בלב כבד וגדוש חששות; הוא חשד שמטרתו החשאית של הקיסר היא להדיחו, וחשש שיתבקש למסור דין וחשבון על הפשעים שהמיטו קלון על כתר האפיפיורות, ועל הפשעים שחיזקו את שלטון הכנסייה. ואף על פי כן, הוא נכנס לעירו של קונסטנטינוס בפאר ובהדר רב, מלווה בבכירי הכמורה בעלי המשרות הגבוהות ביותר, ובעקבותיהם תהלוכה של אנשי חצר. כל אנשי הכמורה, כל נכבדי העיר וכל אזרחי העיר יצאו כדי לקדם את פניו בברכה. מעל ראשו התנשאה חופת זהב שנישאה בידיהם של ארבעת שופטי השלום הבכירים ביותר. המארחים שעברו לפניו, והקרדינלים ואנשי האצולה שצעדו אחריו בבגדי שרד, יצרו מחזה מרהיב. בינתיים, נוסע נוסף התקרב לקונסטנץ. הס היה מודע לסכנות שארבו לו. הוא נפרד מרעיו כאילו לא ישוב לראותם לעולם, ויצא לדרכו בתחושה מבשרת רע שהוא צועד היישר אל המוקד. על אף שהשיג רישיון מעבר ממלך בוהמייה ורישיון נוסף מן הקיסר זיגיסמונד בעת מסעו, הוא ערך את כל הסידורים ההכרחיים לנוכח האפשרות של מותו. במכתב שכתב לרעיו בפראג, הוא אמר: “אחיי, אני עוזב ויוצא לדרך, מצויד ברישיון מעבר מן המלך, כדי לפגוש את אויביי הרבים, אויביי בנפש… אני שם מבטחי בכל ליבי ומאודי באלוהים הכול-יכול ובמושיעי: אני מאמין שהוא ישמע את תפילותיכם היוקדות, שהוא ייצק על פי את פיקחותו וחוכמתו כדי שאצליח לגבור על אויביי; שהוא יעניק לי את רוח קודשו כדי לבצר אותי באמת שלו, כדי שאצליח להתעמת באומץ עם פיתויים ומאסר, ואם יעלה הצורך, עם מוות אכזרי. ישוע המשיח סבל למען אהוביו היקרים; לפיכך, האם עלינו להתפלא על כך שהוא השאיר לנו את המופת שלו, כדי שנישא הכול באורך רוח למען גאולתנו? הוא האלוהים הבורא ואנו ברואיו; הוא האדון ואנו משרתיו; הוא אדון העולם ואנו בני תמותה בזויים – ועם זאת, הוא סבל למעננו! לכן, מדוע גם אנו לא נסבול, במיוחד כאשר הסבל נועד לזכך אותנו? לפיכך, אהוביי, אם מותי יתרום לתהילתו, התפללו שיבוא עלי מהר, ושה’ יעזור לי לשאת ללא חת את כל הפורענויות שינחתו עליי. אך אם עדיף שאשוב אליכם, הבה נתפלל לאלוהים שאשוב ללא רבב – דהיינו, שלא אגרע כהוא-זה מן האמת של הבשורה, כדי להותיר לאחיי דוגמה מופתית. לפיכך, ייתכן שלעולם לא תחזו שוב בפניי בפראג; אך אם רצון ה’ הכול-יכול הוא להשיבני אליכם, הבה נתקדם בלב איתן יותר בידיעת ובאהבת תורתו.” במכתב אחר שכתב לכומר שהפך לתלמיד הבשורה, הס מדבר בענווה על טעויותיו ומאשים את עצמו על שנהנה ללבוש את בגדי הכהונה ההדורים ובזבז שעות רבות על עיסוק סרק בזוטות. אז, הוא הוסיף את התוכחות והמשאלות הנוגעות ללב הבאות: “הלוואי שליבי יהגה יומם וליל בתהילת האל ובגאולת הנפשות, ולא בפרנסה ובצבירת רכוש. הישמרו מקישוט ביתכם במידה רבה יותר מקישוט נשמתכם; מעל הכול, דאגו לרועים הרוחניים. היו יראי שמיים ונהגו בענווה עם העניים; אל תכלו את משאביכם בחגיגות. ואם חלילה לא תתקנו את דרככם ולא תימנעו מחיי שפע, חוששתני כי תיוסרו קשות, בדיוק כמוני… בקיאים אתם במשנתי, שכן הדרכתי אתכם משחר ילדותכם; לפיכך, אין טעם שאמשיך לכתוב לכם. אך אני מפציר בכם בחסד אדוננו לא לחקות אותי בהבלים שראיתם אותי מתפתה אליהם.”
על עטיפת אחד המכתבים, הוא הוסיף: “ידידי, אני מתחנן אליך לא לשבור את החותמת הזו, עד שדבר מותי ייוודע לך בוודאות.” במהלך מסעו מצא הס בכל מקום סימנים שהעידו על תפוצת משנתו ועל האהדה שמשנתו ותכליתו זכו לה. העם בא בהמוניו כדי לפגוש אותו, ובכמה ערים התלוו אליו קצינים כאשר צעד ברחובותיהן. כאשר הגיע לקונסטנץ, הוא זכה בחירות מלאה. לרישיון המעבר שקיבל מן הקיסר התווספה הבטחה אישית לביטחונו מאת האפיפיור. אולם, ההבטחות החגיגיות הופרו במהרה, ומתקן הדת נעצר בצו האפיפיור והקרדינלים, והושלך לצינוק מעופש ודוחה . מאוחר יותר, הס נכלא במצודה מעבר לנהר הריין. אך, האפיפיור, שלא הרוויח הרבה מן הבגידה שלו, הושלך בתוך זמן קצר לאותו כלא. המועצה הרשיעה אותו בגין פשעים שפלים ביותר, חוץ מיתר הפשעים שאשם בהם, כגון רצח, ניאוף, מסחר במינויי דת, או כלשון המועצה: “פשעים שאינם ראויים שינקבו בשמם.” סוף סוף, הוא הודח מכיסאו והושלך לכלא. גם האפיפיורים שהתנגדו לו הודחו, ועתה נבחר אפיפיור חדש. על אף שהאפיפיור עצמו נאשם בפשעים חמורים יותר מאלה שהס האשים בהם את הכמרים ושבעטיים דרש לערוך תיקון, עם זאת, אותה מועצה שהדיחה את האפיפיור פעלה כדי לחסל את מתקן הדת. מאסרו של הס עורר זעם רב בבוהמיה. אצילים בעלי השפעה פנו למועצה והביעו מחאה כנה נגד מעשה הזוועה הזה. הקיסר, שזעם על חילול רישיון המעבר שהונפק להס, התנגד להליכים שננקטו נגדו. אך אויביו של מתקן הדת היו זדוניים ונחושים. הללו פנו אל דעותיו הקדומות, פחדיו ולהטו של הקיסר בנוגע לכנסייה. הם העלו שלל טיעונים כדי להוכיח לו כי “בידו חירות גמורה לא לתמוך בכופר,” וכי המועצה, שסמכותה גדולה מזו של הקיסר, “יכולה לשחררו מהבטחתו.” בדרך זו, הם ניצחו. הס, שהיה חלש ותשוש ממחלה ומהמאסר (לאחר שלקה בקדחת שכמעט הביאה למותו בשל האוויר המעופש והטחוב שבצינוק) – הובא לבסוף לפני המועצה. כשידיו אזוקות ורגליו כבולות בשלשלאות, הוא עמד לפני הקיסר, אשר הבטיח בתום לב להגן עליו ונתן לו את מילת הכבוד שלו. במהלך משפטו הממושך הס דבק באמת, והביע לפני נכבדי הכנסייה והמדינה מחאה רצינית וכנה כנגד השחיתות שפשה בהיררכיה הכנסייתית. כאשר התבקש לבחור בין נטישת משנתו לבין עונש מוות, הוא קיבל על עצמו את גורל הקדוש המעונה. חסד ה’ תמך בו. בשבועות הקשים שעברו עליו עד למשפטו האחרון הרווה שלום השמיים את נשמתו. הוא כתב לחבר: “אני כותב את המכתב הזה בכלא, בידיים אזוקות, בעודי מצפה לגזר דין מוות מחר… כאשר נשוב וניפגש, בחסד ישוע המשיח, בשלום הנפלא של חיי הנצח, תיווכח לדעת עד כמה רחום וחנון היה אלוהים כלפיי – כיצד תמך בי וחיזק אותי בכל הפיתויים והמבחנים שבאו עליי.” בקדרות צינוקו, הוא חזה מראש בניצחון אמונתו האמיתית. בחלומותיו, הוא שב אל הכנסייה בפראג, שבה בישר את הבשורה, וראה את האפיפיור והבישופים שלו מוחקים את תמונות המשיח שהוא צייר על קירות הכנסייה. המראה הקשה הסעיר את רוחו; אך למחרת הפך צערו לשמחה, כאשר חזה בעיני רוחו באומנים רבים שבאו וציירו במקומן ציורים רבים יותר בצבעים בוהקים יותר. בתום מלאכתם, הם אמרו לקהל הלהוט שהתאסף סביבם: “נראה את האפיפיור והבישופים באים עכשיו! הם לא ימחקו אותם יותר לעולם!” בעודו מספר את חלומו אמר מתקן הדת: “אני בטוח שדמותו של המשיח לא תימחק לעולם. הם רוצים להשמידה, אך היא תשוב ותיחרט על לבבות בני האדם בידי מטיפים טובים ממני.” הס הובל עתה בפעם האחרונה אל המועצה. זו הייתה אספה גדולה ומזהירה שכללה את הקיסר, שרי הממלכה, אנשי החצר, הקרדינלים, הבישופים, הכמרים וקהל גדול שנהר למקום כדי לצפות באירועי היום. מכל ארצות הנצרות נהרו להיכל המשפט משיחיים שבאו לראות את הקורבן הכביר הראשון במאבק הממושך על חירות המצפון. כאשר הס התבקש להודיע על החלטתו האחרונה, הוא הכריז על סירובו להתכחש למשנתו. בעודו תולה מבט חודר בקיסר, שנתן לו את מילתו והפר אותה ללא בושה, הכריז כי הוא בא לפני המועצה מרצונו החופשי, “בעודו נתון תחת רצונו הטוב וחסותו של הקיסר הנוכח כאן.” סומק עז עלה בפניו של זיגיסמונד כשעיני הציבור הופנו אליו. לאחר הכרזת גזר הדין החל טקס ההשפלה. הבישופים עטו את האסיר בגלימתם הקדושה, וכאשר הס נטל את גלימת הכמורה, הוא אמר: “כאשר אדוננו ישוע המשיח נשלח בידי הורדוס אל פילטוס, הוא הולבש גלימה לבנה שנועדה לעלוב בו.” כשהכמרים שבו והאיצו בו להתכחש למשנתו, הוא השיב, בעודו פונה אל העם: “אם כך, באילו פנים אסתכל בשמיים? כיצד אסתכל בהמונים שבישרתי להם את הבשורה הטהורה? לא! אני מאמין שגאולתם שווה הרבה יותר מן הגוף העלוב הזה, שעתה נגזר עליו למות.” גלימות הקודש הוסרו מעליו, בזו אחר זו, כשכל בישוף מטיל עליו קללה בזמן שהוא מבצע את חלקו בטקס. לבסוף, הונח על ראשו נזר ששדים מפחידים צוירו עליו, שנשא את הכיתוב: “רב הכופרים”. הס הגיב באומרו: “בשמחה רבה אחבוש את נזר החרפה הזה למענך, ישוע מושיעי, שחבש למעני נזר קוצים.”
