חסידיה של הכנסייה הקתולית הובסו; מטרתם הוצגה באור לא מחמיא. הם ביקשו לאשש את כוחם וסמכותם, לא בעזרת כתבי הקודש, אלא באמצעות איומים – הכלי המנצח של רומא. כה אמר דובר המועצה: “אם אינך חוזר בך, הקיסר ומדינות הממלכה ישקלו כיצד לנהוג בכופר עיקש שכמוך.” רעיו של לותר, שהקשיבו בשמחה רבה לכתב ההגנה האצילי שלו, רעדו בחלחלה לשמע המילים הללו. אך מתקן הדת אמר בשלווה: “אלוהים יהיה בעזרי! שכן אינני יכול לחזור בי ממאומה.” הוא התבקש לעזוב את המועצה, בזמן שהשרים יתייעצו ביניהם. הייתה תחושה שמשבר גדול פקד אותם. התעקשותו של לותר לא להיכנע למרות הכנסייה ברומא עלולה להשפיע על תולדות הכנסייה לעד. הוחלט להעניק לו הזדמנות נוספת לחזור בו. לותר הובא שוב בפני המועצה, ושוב הוצגה לפניו השאלה: “האם יתכחש למשנתו, אם לאו?”
“אין בפי תשובה אחרת מזו שנתתי לכם,” אמר. היה ברור שאי אפשר לגרום לו להיכנע לצו רומא, לא בעזרת הבטחות ולא בעזרת איומים. מנהיגי הכנסייה חשו מפח נפש כשראו כי סמכותם, שגרמה למלכים ולאצילים לרעוד, בוזתה בידי נזיר עני; הם השתוקקו להנחית עליו את חמת זעמם באמצעות עינויים שימררו את חייו עד מוות. אך לותר, שהבין את הסכנה האורבת לו, דיבר אל כולם בכבוד, באצילות ובשלווה, ההולמים את תלמיד המשיח. דבריו היו חפים מגאווה, מתשוקה ומסילוף. הוא שכח את עצמו ואת ההמון הרב שהקיפו, וחש אך ורק שהוא מצוי בנוכחות גבורת ה’ הכול יכולה, המושלת על אפיפיורים, בישופים, מלכים וקיסרים. המשיח דיבר באמצעות עדותו של לותר בעוצמה ובהוד שעוררו פליאה ויראת כבוד הן באויביו והן ברעיו. רוח ה’ שרתה באסיפת המועצה והשפיעה על ליבם של מנהיגי הממלכה. אחדים מן השרים הודו בעוז כי הצדק עם לותר. רבים השתכנעו וקיבלו את האמת; אך אצל רובם, הרשמים שנרשמו על ליבם התפוגגו לאחר זמן מה. היו ביניהם גם אנשים שבאותו מעמד לא הביעו את שכנועם ואמונתם, אך לאחר שהתעמקו בכתבי הקודש, הפכו לתומכים נאמנים ואמיצים של הרפורמציה. האלקטור פרדריק, שהשתוקק לראות את לותר לפני המועצה, הקשיב בלב נרגש לנאומו. בשמחה ובגאווה חזה באומץ ליבו, בתקיפותו ובשלוות רוחו של מתקן הדת, והחליט לצדד בו ביתר שאת. הוא התעמת עם הצדדים השונים בדיון, וראה שחוכמת האפיפיורים, המלכים והכמרים הבכירים אפסה באמצעות כוחה של האמת. שלטון האפיפיורות ספג תבוסה שתורגש בכל הארצות ובכל הדורות.
כאשר נציג הכנסייה הבחין בהשפעה שהייתה לנאומו של לותר, הוא חשש, יותר מתמיד, שמא הכנסייה הקתולית תאבד את כוחה, ולכן החליט לנקוט בכל האמצעים שברשותו על מנת להדיח את מתקן הדת. בעזרת הרהיטות והטקט שהצטיין בהם, הוא הציג בפני הקיסר הצעיר את האיוולת והסכנה הטמונות בוויתור על ידידותו ותמיכתו של כס השלטון ברומא למען מטרתו של נזיר חסר חשיבות. מילותיו לא היו חסרות השפעה. ביום המחרת, צ’ארלס שלח מסר למועצה, שהודיע על החלטתו להוציא אל הפועל את המדיניות של קודמיו בשלטון, דהיינו, לדבוק בדת הקתולית, לקיים אותה ולהגן עליה. מאחר שלותר סירב לחזור בו מטעויותיו, יש לנקוט באמצעים הנמרצים ביותר נגדו ונגד תורת הכפירה שלימד. “נזיר יחיד שטירופו שולט בו, קם נגד אמונת ארצות הנצרות. אני אקריב את ממלכותיי, את כוחי, את חבריי, את אוצרותיי, את גופי, את דמי, את מחשבותיי ואת חיי כדי לעצור את התקדמותה של כפירה זו. אני עומד לסלק את לותר, ולאסור עליו לעורר תסיסה, ולו הקלה ביותר בקרב העם. אנקוט בצעדים שונים נגדו ונגד חסידיו, אוקיעם ככופרים, אטיל עליהם חרמות ואיסורים, ואשתמש בכל אמצעי אחר שיידרש כדי להביא לחורבנם. אני קורא לאזרחי המדינות להתנהג בהתאם כנוצרים נאמנים.” ואף על פי כן, הקיסר הכריז כי יש לכבד את רישיון המעבר של לותר, ולפני שיינקטו נגדו אמצעים מגבילים, יש לאפשר לו להגיע בבטחה אל ביתו.
חברי המועצה צידדו עתה בשתי דעות סותרות. שליחי ונציגי האפיפיור שבו וטענו כי אין לכבד את רישיון המעבר של מתקן הדת. הם אמרו: “נהר הריין צריך לקבל את אפרו, בדיוק כפי שקיבל את אפרו של ג’ון הס לפני מאה שנים.” אך על אף שנסיכי גרמניה היו בעצמם קתולים ואויבים מושבעים של לותר, הם מחו נגד הפרה בוטה כזו של אמון הציבור, וטענו כי זהו כתם המכתים את כבוד האומה. הם הצביעו על האסונות שהתרחשו בעקבות מותו של הס, והכריזו כי אינם מעזים להמיט שוב על גרמניה ועל ראש קיסרה הצעיר אסונות כבדים כאלה. צ’רלס, שהגיב על ההצעה השפלה, אמר שגם אילו תגורש האמונה מכל העולם, עליה למצוא מפלט אצל הנסיכים והאצילים. אחד מאויביו הקתוליים המרים ביותר של לותר האיץ בו לנהוג במתקן הדת כפי שזיגיסמונד נהג בהס – להפקירו לחסדי הכנסייה. אך כשנזכר כיצד הצביע הס בפומבי על השלשלאות שאזקוהו, והזכיר למלך את האמונה שנשבע לה, הכריז צ’ארלס החמישי: “לא ארצה להסמיק כמו זיגיסמונד.” ואולם, צ’רלס דחה ביודעין את האמיתות שלותר הציג בפניו. “אני איתן בדעתי לצעוד בעקבות אבות אבותיי,” כתב המלך. הוא החליט לא לסטות לעולם מנתיב המסורת, אפילו לא כדי לצעוד בדרכי האמת והצדק. משום שאבותיו תמכו בשלטון האפיפיורות, גם הוא יתמוך בו, על כל אכזריותו ושחיתותו. הוא דבק בעמדתו וסירב לקבל אור נוסף על זה שאבותיו קיבלו, או לבצע חובה כלשהי שהם לא ביצעו.
אנשים רבים בימינו דבקים במסורות ובמנהגי אבותיהם. כשהאדון שולח להם אור נוסף, הם מסרבים לקבלו משום שלא הוענק לאבותיהם. אולם, איננו עומדים במקום שבו עמדו אבותינו; המחויבויות והמטלות שלנו אינן זהות לאלה שהוטלו עליהם. אם נביט בדוגמה של אבותינו כדי להחליט מהן מחויבויותינו, במקום לחפש את דבר האמת הנכון לנו, לא נישא חן בעיני ה’. מחויבותנו גדולה יותר מזו של אבות אבותינו. עלינו לתת דין וחשבון על האור שהם קיבלו, שעבר מדור לדור עד שנחלנו אותו; אך אנו אמורים גם לתת דין וחשבון על האור הנוסף שזורח עלינו מדבר ה’. המשיח אמר לגבי בני עמו שלא האמינו בו: “לוּלֵא בָּאתִי וְדִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם לֹא הָיָה בָּהֶם חֵטְא, אֲבָל כָּעֵת אֵין לָהֶם תֵּרוּץ עַל חֶטְאָם” (יוחנן, ט”ו 22). אותה גבורה אלוהית דיברה באמצעות לותר אל קיסר גרמניה ושריה. וכאשר האור זרח מדבר ה’, רוח קודשו הפצירה בפעם האחרונה ברבים מן הנוכחים באסיפה. כשם שפילטוס, מאות שנים קודם לכן, הניח לגאוותו ולמוניטין שלו לסגור את ליבו למושיע העולם; כשם שפליקס רעד מפחד והורה לשליח האמת: “לֵךְ לְעֵת עַתָּה, אֲבָל כְּשֶׁאֶמְצָא לִי פְּנַאי אֶקְרָא לְךָ” (מה”ש כ”ד 25); וכשם שאגריפס הגאה התוודה: “עוֹד מְעַט וְאַתָּה מְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי לִהְיוֹת מְשִׁיחִי!” (מה”ש כ”ו 28), ובכל זאת פנה עורף למסר השמיימי – כך נהג צ’ארלס החמישי כאשר נכנע לתכתיבי היהירות והמדיניות של העולם הזה, והחליט למאוס באור האמת. שמועות על תוכניות נגד לותר נפוצו במהרה ועוררו סערת רוחות בכל רחבי העיר. למתקן הדת היו חברים רבים שידעו על האכזריות הבוגדנית של הכנסייה הקתולית כלפי כל מי שהעז לחשוף את שחיתותה; הם החליטו שהוא לא ייפול קורבן. מאות אצילים התחייבו להגן עליו. רבים הוקיעו בפומבי את המסר המלכותי כהפגנת כניעה רפה לשלטון הכנסייה ברומא. בשערי הבתים ובכיכרות העיר נתלו מודעות, אשר חלקן גינו את לותר וחלקן תמכו בו. על אחת מהן נכתבו אך ורק דבריו החשובים של החכם באדם: “אִי לָךְ אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר” (קהלת, י’ 16). האהדה והתמיכה הגורפת בלותר ברחבי גרמניה שכנעו הן את הקיסר והן את המועצה שכל עוול שייעשה נגדו יסכן את שלום הממלכה, ואפילו את יציבות הכס. פרדריק מסקסוניה שמר על איפוק זהיר בעודו מסתיר את רגשותיו האמיתיים לגבי מתקן הדת, ובעת ובעונה אחת, פקח עליו עין בדריכות וצפה בכל תנועותיו ותנועות אויביו. אך אנשים רבים לא ניסו להסתיר את אהדתם ללותר. הוא זכה לביקורם של נסיכים, רוזנים, ברונים ונכבדים אחרים, הן מן הכמורה והן מן האצולה. ספלטין כתב: “חדרו הקטן של הדוקטור לא יכול היה להכיל את כל הנוכחים שהציגו את עצמם.” אנשים הסתכלו עליו כאילו היה נעלה יותר מבשר ודם. אפילו אלה שלא האמינו במשנתו, לא יכלו שלא להעריצו על יושרתו האצילית שהובילה אותו למוות אמיץ במקום לחלל את צו מצפונו. מאמצים כנים נעשו כדי להשיג מלותר הסכמה להתפשרות עם רומא. אצילים ונסיכים הבהירו לו שאם ימשיך להתבצר בטענותיו כנגד הכנסייה והמועצות, ולהסתמך על שיפוטו ולא על שיפוטן, הוא יגורש במהרה מן הממלכה ויהפוך חסר הגנה. על פנייה זו השיב לותר במילים הבאות: “אי אפשר לבשר את בשורת המשיח בלי להעליב מישהו. לכן, מדוע שפחד מפני סכנה ינתקני מן האדון ודברו הקדוש, שהוא האמת היחידה? לא! אני מעדיף למסור את גופי, את דמי, את חיי.”
