כנוסעים הגוועים בצמא, המקדמים בברכה מעיין מים חיים, כך קיבלו נשמות אלה את המסר השמיימי. האיכרים בשדות ובעלי המלאכה בסדנותיהם התעודדו במהלך עמל יומם כאשר שוחחו על האמיתות היקרות של כתבי הקודש. בערבים, במקום ללכת לחנויות לממכר יין, הם נאספו בביתו של אחד מהם כדי לקרוא בצוותא בדבר ה’, להתפלל ולעבוד את האל. שינוי כביר יתחולל במהרה בקהילות אלה. על אף שחבריהן היו בני מעמד הפועלים, איכרים קשי יום וחסרי השכלה, כוחו המרומם והמחולל שינוי של החסד האלוהי ניכר בחייהם. הם ניצבו בענווה, באהבה ובקדושה כעדים של המהפך שהבשורה מחוללת בחיי מי שמקבל אותה בכל ליבו ומאודו. האור שזרח על העיר מו שלח את קרניו למרחקים. מדי יום גדל מספר האנשים שקיבלו את האמונה המתוקנת. המלך, שבז לקנאות העיוורת צרת האופקים של הנזירים, הצליח לעצור לזמן מה את זעמה של ההיררכיה האפיפיורית, אך לבסוף, ידם של ראשי הדת הקתולית הייתה על העליונה. המוקד נערך. הבישוף של מו, שאולץ לבחור בין אש המוקד להתכחשות לאמונתו, בחר בדרך הקלה יותר; אך חרף מפלתו של הרועה, צאן מרעיתו נותר נאמן. רבים העידו על האמת בעודם עולים בלהבות. בזכות אומץ ליבם ומסירותם, משיחיים ענווים אלה דיברו מעל המוקד אל רבבות בני אדם שבימים של שלום לא שמעו מעולם את עדותם. לא היו אלה רק הענווים והעניים שהעזו להעיד על המשיח בעיצומם של סבל, לעג ובוז; בהיכלות הנשגבים בטירות ובארמונות ישבו נשמות אציליות שהוקירו את האמת יותר מעושרן, מעמדן ואפילו חייהן; שריון אבירים הסתיר רוח אצילית, נשגבה ומסורה יותר מזו שהסתתרה מתחת גלימת הבישופים. לואיס דה ברקווין היה בן אצולה. אביר אמיץ ואצילי זה, שהיה מסור ללימודים, היה אדם בעל נימוסים, מידות טובות ומוסריות מופתית. מחבר אחד כתב עליו, “הוא היה חסיד גדול של החוקה והשיטה הקתולית, ואהב מאוד לשמוע מיסות ודרשות. גולת הכותרת במידותיו הטובות הייתה תיעובו המיוחד כלפי הדת הלותרנית.” אולם, כרבים אחרים, לאחר שיד ההשגחה כיוונה אותו אל כתבי הקודש, הוא הופתע לגלות בהם לא את תורות הדת הקתולית, אלא את משנתו של לותר. לפיכך, הוא התמסר בכל ליבו ומאודו למטרת הבשורה. “כאדם המשכיל ביותר בקרב אצילי צרפת,” ובזכות שכלו החד, רהיטותו, אומץ לבו האיתן ולהטו ההרואי, בשילוב עם השפעתו הרבה בחצר (הוא היה חביב מאוד על המלך) – הוא נחשב בידי רבים כמי שיועד להיות מתקן הדת בארצו. בזא אמר: “ברקווין היה יכול להיות לותר השני, אילו מצא בפרנסיס הראשון אלקטור שני.” “הוא גרוע מלותר,” זעקו הקתולים. הקתולים בצרפת הטילו עליו אימה רבה יותר. הם כלאו אותו בעוון כפירה, אך הוא שוחרר מן הכלא בצו המלך. המאבק נמשך שנים רבות. פרנסיס, שהתנודד בין הקתוליות לרפורמציה, נשא באורך רוח את קנאותם הפראית של הנזירים ודיכא אותה לסירוגין. ברקווין נאסר שלוש פעמים בידי הרשויות הקתוליות, ופעם אחר פעם שוחרר בידי המלך, שהעריץ את שכלו החד ואת אופיו האצילי, וסירב להקריב אותו לשלטון הרשע של הדת הקתולית.
ברקווין שב והוזהר מפני הסכנה שארבה לו בצרפת, וידידיו דחקו בו ללכת בעקבות אלה שבחרו לצאת לגלות מרצון ומצאו שם מחסה. איראסמוס הפחדן והסתגלתן, שעם כל עושר ידיעותיו ולמדנותו, כשל בגדולה המוסרית אשר מרוממת את האמת ומכניעה את החיים והכבוד לצוויה, כתב לברקווין: “בקש שישלחו אותך כשגריר לארץ זרה; סע ברחבי גרמניה. אתה מכיר את בדא ואת טיבו – מפלץ בעל אלף ראשים היורק ארס לכל עבר. אויביך מכונים לגיון. גם אם הייתה מטרתך טובה שבעתיים מזו של ישוע המשיח, הם לא היו מניחים לך, עד שהיו מענים ומשמידים אותך. אל תבטח יתר על המידה בהגנת המלך. בכל מקרה, אל תסכן את שמי הטוב במחלקה לתיאולוגיה.” אך כשהסכנות גדלו, להטו של ברקווין רק הלך וגבר. כיוון שמטבעו לא היה מסוגל לאמץ את הלך הרוח והסתגלתנות שעמדו מאחורי עצתו של אירסמוס, הוא היה נחוש בדעתו לנקוט צעדים נועזים יותר. הוא לא רק יגן על האמת, אלא אף יתקוף את השקר. הוא יטיל על הקתולים את אשמת הכפירה שהם ביקשו להטיל עליו. אויביו המרים והנמרצים ביותר היו המורים המלומדים והנזירים שלימדו במחלקה התיאולוגית באוניברסיטה של פריז, אחת ממוסדות ההשכלה הדתיים הגבוהים ביותר בפריז ובצרפת כולה. ברקווין הוציא מכתביהם של מלומדים אלה שתים עשר השגות, פירסם אותן ברבים וטען כי הן סותרות את כתבי הקודש, ולפיכך מהוות כפירה. במקביל, הוא פנה אל המלך בבקשה שישמש כבורר במחלוקת. המלך, שלא התנגד לעימות בין הכוח לחריפות המחשבה של הצדדים היריבים, ושש על ההזדמנות להשפיל את גאוותם של הנזירים היהירים, ביקש מן הקתולים להגן על מטרתם באמצעות כתבי הקודש. הללו ידעו כי כלי נשק זה לא יועיל להם רבות; מאסר, עינוים ושריפה על המוקד היו כלי הנשק שהם היטיבו להשתמש בהם. עתה התהפכו היוצרות, והם הבינו שהם עומדים ליפול לבור שהם כרו בעבור ברקווין. הם הביטו סביבם בפליאה, ובתוך כך חיפשו דרך מילוט. בדיוק בשעה הזו, צלם של הבתולה שניצב בפינת אחד הרחובות המרכזיים, נמצא כרות ומושחת. העיר סערה כמרקחה. המוני בני אדם נהרו אל המקום כשעל פניהם ארשת זעם ואבל. גם המלך התחלחל והצטער. כאן היה יתרון שהנזירים יכלו לנצלו לתועלתם, והם אכן הזדרזו לעשות זאת. הם זעקו: “אלה הפירות הבאושים של הדוקטרינות של ברקווין. הכול ייהרס – הדת, החוקים, הכס עצמו – באמצעות קונספירציה לותרנית זו.” ברקווין נעצר שוב. המלך נעדר בעת ההיא מפריז, והנזירים יכלו לפעול כאוות נפשם. מתקן הדת נשפט, הורשע ונגזר עליו עונש מוות, ומחשש שפרנסיס יתערב כדי להצילו, גזר הדין בוצע כבר ביום שבו נגזר. ברקווין הובל בצהרי היום אל אתר ההוצאה להורג. קהל גדול נאסף במקום כדי לחזות בהוצאתו להורג, ורבים הוכו בתדהמה ונחרדו כשראו כי הקורבן הינו בנה של אחת המשפחות הטובות, האמיצות והאציליות ביותר של צרפת. תדהמה, זעם, בוז ושנאה מרה הקדירו את פניהם של ההמונים שהתקהלו במקום. אך על פניו של אדם אחד לא העיב שום צל; מחשבותיו של הקדוש המעונה נישאו הרחק מן המחזה הסוער וההומה הזה; הוא היה מודע אך ורק לאדונו. עגלת הנידונים למוות הנתעבת שעליה הובל, פניהם הקודרות של רודפיו, המוות הנורא הצפוי לו – לכל אלה לא שם לב; המושיע החי, שקם לתחייה מן המתים והוא חי לעולמים, ובידיו מפתחות המוות והשאול, ניצב לצידו. פניו של ברקווין קרנו בזיו ובשלוות גן העדן. הוא לבש בגד נאה, “גלימת קטיפה, חולצה הדוקה מבד סאטן ומשי וגרבי זהב.” הוא עמד להעיד על אמונתו בנוכחות מלך מלכי המלכים והיקום כולו שצפה בו, ולכן, אף סימן של אבלות לא העיב על שמחתו. כאשר התהלוכה התקדמה לאיטה לאורך הרחובות העמוסים, הביטו האנשים בהשתאות בארשת השלווה הצרופה והניצחון חדור השמחה שנחה על פניו. הם אמרו: “הוא נראה כאדם היושב במקדש והוגה בקודש.” על המוקד ניסה ברקווין לומר כמה מילים לקהל, אך הנזירים שחששו מן התוצאה החלו לצעוק, והחיילים הרעישו בכלי נשקם, עד שהשאון הרב גבר על קולו של הקדוש המעונה. דבריו של בר-הסמכא העליון ביותר בפריז התרבותית בתחומי הספרות והאמונה, שנאמרו כבר בשנת 1529, “דרבנו את ההמון הפשוט (שהתאסף בשנת 1793) כשדיבר על הדרך הנבזית שבה הושתקו על הגרדום המילים הקדושות של הגוססים.” ברקווין נחנק למוות וגופתו אוכלה בלהבות האש. הבשורות המרות על מותו ציערו מאוד את תומכי הרפורמציה בכל רחבי צרפת. אך המופת שלו לא נשכח. עד האמת אמר: “גם אנו להוטים לקדם את המוות בשמחה, ולמקד את מבטנו בעולם הבא.” במהלך הרדיפות בעיר מו, המורים שלימדו את האמונה המתוקנת לא קיבלו רישיון להטיף, ולכן פנו לשדות בישור אחרים. לאחר זמן מה, לפבר נסע לגרמניה. פארל שב לעיר הולדתו במזרח צרפת כדי להפיץ את האור בבית ילדותו. לעיר כבר הגיעו ידיעות על מה שהתחולל במו, והאמת שפארל לימד בעוז ובלהט קנתה לה מאזינים. במהרה קמו הרשויות כדי להשתיקו והוא גורש מן העיר. על אף שנבצר ממנו לפעול בגלוי, הוא נסע דרך מישורים וכפרים, לימד בבתים פרטיים ובגנים נסתרים, ומצא מחסה ביערות ובמערות שבהם ביקר תדירות בנערותו. אלוהים הכשירו למבחנים קשים יותר. הוא אמר: “צלבים, רדיפות ומארבים של השטן לא חסרו לי; הם אפילו היו יותר ממה שיכולתי לשאת בכוחי שלי; אך אלוהים הוא אבי שבשמיים, הוא מעניק לי סעד וכוח, והוא יאזרני לנצח נצחים בכל הכוח שאזדקק לו.” בדומה למה שקרה בימי השליחים, הרדיפות היו “דַּוְקָא לְטוֹבַת הַבְּשׂוֹרָה” (פיל’, א’ 12). לאחר שהמבשרים גורשו מפריז ומו, הם “עָבְרוּ בָּאָרֶץ וּבִשְּׂרוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים” (מה”ש, ח’ 4).
כך עשה האור את דרכו למחוזות נידחים רבים ברחבי צרפת. אלוהים ממשיך להכשיר פועלים שירחיבו ויקדמו את מטרתו. באחד ממוסדות הלימוד בפריז למד צעיר שקט ומהורהר שכבר הוכיח את עצמו כבעל תפיסה חדה ושכל מבריק, שאף התבלט בזכות אורח חייו הטהור, לא פחות מאשר להטו האינטלקטואלי ואדיקותו הדתית. גאונותו של ג’ון קלווין, שהתבטאה הלכה למעשה, הפכה אותו במהרה לגאוות המכללה, ואנשים ציפו והאמינו שהוא יהפוך לאחד ממגני הכנסייה הכישרוניים והמכובדים ביותר. אולם, קרן אור חדרה אפילו דרך כתלי השכלתנות והאמונות הטפלות שסגרו על קלווין. הוא שמע את התורות החדשות בחלחלה, ולא פקפק בכך שהכופרים היו ראויים לאש המוקד שאליה הובלו. עם זאת, שלא במתכוון, הוא נתקל בתורת הכפירה, ונאלץ לבחון את עוצמתה של התיאולוגיה הקתולית כדי להפריך את התורה הפרוטסטנטית. דודנו של קלווין, שהצטרף למתקני הדת, שהה בפריז. שני קרובי המשפחה נפגשו לעיתים קרובות ודנו בסוגיות שעוררו מחלוקת בארצות הנצרות. אוליבטן הפרוטסטנטי אמר: “בעולם יש רק שתי דתות. האחת היא פרי המצאתו של האדם, ועל פיה יכול האדם להושיע את עצמו באמצעות טקסים ומעשי חסד; השנייה היא זו שנחשפה בכתבי הקודש, ומלמדת את בני האדם לחפש ישועה ולקבלה אך ורק כמתת חינם מאת אלוהים.” קלווין הכריז: “איני מקבל אף אחת מתורותיך החדשות. האם סבור אתה שחייתי בשקר כל ימי חיי?” אך במוחו צצו מחשבות שלא עלה בידו לגרשן בכוח הרצון. בבדידות חדרו הגה בדברי דודנו. תחושת אשמה על חטא העיקה על מצפונו, והוא ראה עצמו ניצב לפני שופט הצדק הקדוש ללא מליץ יושר. הוא הבין כי התיווך של הקדושים, מעשי החסד וטקסי הכנסייה, אין בכוחם לכפר על חטאים. הוא יכול היה לראות אך ורק את החשכה הגמורה של הייאוש הנצחי המצפה לו. לשווא ניסו אנשי הכמורה להקל על צערו. הוא הסתגף והלך לווידויים, אך לשווא – כל הצעדים הללו לא יכלו לפייס בין נשמתו לאלוהים. קלווין המשיך להתייסר בחיבוטי הנפש חסרי השחר הללו, כשבאחד הימים, כשביקר באחת מכיכרות העיר, היה עד לשריפתו על המוקד של כופר. הוא נמלא פליאה מהבעת השלווה שנחה על פניו של הקדוש המעונה. בעיצומם של העינויים והמוות הנוראי שהומטו עליו, ותחת ההרשעה הנוראה ביותר של הכנסייה, הוא הפגין אמונה ועוז רוח שעמדו בסתירה גמורה לייאוש ולאפלה שקנו להם אחיזה בנפשו של התלמיד הצעיר, שציית בקפדנות ובאופן מושלם לכנסייה. הוא ידע כי הכופרים ביססו את אמונתם על כתבי הקודש. לפיכך, הוא גמר אומר בנפשו ללמוד את כתבי הקודש ולגלות, אם יעלה הדבר בידו, את סוד אושרם של הכופרים.
