חשד, חוסר אמון וטרור שררו בכל המעמדות. בעיצומה של הדאגה הכללית נחשפה עוצמת ההשפעה שהייתה למשנתו של לותר על ליבם של אנשים שהצטיינו בתחומי החינוך, ההנהגה והמוסר והפכו למופת. משרות חשובות של אמון וכבוד, התפנו לפתע. אומנים, ציירים, מלומדים, פרופסורים באוניברסיטאות, מחברים ואפילו אנשי חצר, נעלמו. מאות נמלטו מפריז והיו לגולים מרצון ממולדתם, כשבמקרים רבים, הנטישה הייתה הרמז הראשון לתמיכתם בדת המתוקנת. הקתולים הביטו סביבם בפליאה כשחשבו על הכופרים שחיו בקרבם ולא עוררו את חשדם. הם כילו את זעמם בהמוני הקורבנות הנחותים יותר שנמצאו תחת שליטתם. בתי הכלא היו עמוסים, האוויר כולו הפך שחור כערפיח מעשן המדורות הבוערות שהודלקו כדי לשרוף את מאמיני הבשורה. פרנסיס הראשון התפאר בהיותו מנהיג בתנועה כבירה למען תחייה רוחנית ורעיונית, שסימנה את תחילת המאה השש עשרה. הוא שש לקבץ בחצרו אנשי ספר מכל ארצות התבל. בזכות אהבת הספר שלו ובוזו לבורות ולאמונות הטפלות של הנזירים, נבעה הסובלנות הקלה שהוא גילה כלפי הרפורמציה. אולם, ברוב להטו לחסל את הכפירה, נותן חסות זה לספרות ולרכישת ידע הוציא צו שהכריז על ביטול הדפוס ברחבי צרפת!
פרנסיס הראשון הוא אחד מבין שלל דוגמאות שתועדו בהיסטוריה והראו כי פיתוח אינטלקטואלי אינו אמצעי הגנה מפני חוסר סובלנות דתית ורדיפות.
צרפת עמדה להתחייב בטקס חגיגי פומבי לחסל את הדת הפרוטסטנטית. הכמרים דרשו שהעלבון כנגד השמיים, שהובע בגינוי המיסה, יכופר בדם, ושהמלך ייתן את הסכמתו, בשם עמו, לטבח הנורא. ה-21 בינואר 1535, נקבע כמועד לטקס הנורא. פחדים חדורי אמונות טפלות ושנאה המונעת מקנאה עיוורת התעוררו בקרב האומה כולה. ההמונים שנהרו לפריז מכל סביבותיה גדשו את רחובותיה. תהלוכה ענקית ורבת רושם תפתח את היום המיועד. הבתים שניצבו לאורכה של הצעדה לבשו אבל. פה ושם הוקמו מזבחות, וליד כל דלת בער לפיד לכבוד “סעודת הקודש”. לפני עלות השחר הסתדרה התהלוכה בשורה על יד ארמון המלך. אחרי הצלבים והדגלים של הכנסיות האזוריות צעדו אזרחים – זוגות-זוגות שנשאו לפידים בוערים. בעקבותיהם צעדו חברי ארבעת מסדרי הנזירים, כל מסדר בלבוש הייחודי לו. אחריהם נישא אוסף ענקי של שרידים מקודשים. בעקבותיהם נסעו בכירי הכמורה, עטויים בגלימות ארגמן ומקושטים בתכשיטים משובצים אבנים יקרות, יוצרים בכך מערך נהדר ונוצץ. הם ישבו תחת אפיריון מרהיב שנישא בידיהם של ארבעה שרים בכירים. בעקבותיהם צעד המלך, ללא גלימת המלכות והכתר, ראשו חפוי, עיניו מושפלות לאדמה, נושא בידו נר דקיק דולק. כך הופיע מלך צרפת קבל עם ועולם כבעל תשובה. ליד כל מזבח, הוא השתחווה אפיים ארצה בהשפלה, לא בעטיים של מעשי הרשע שטימאו את נשמתו, לא בעטיו של דם החפים מפשע שידיו גואלו בו, אלא בשל החטא הקטלני של נתיניו, שהעזו לגנות את המיסה. בעקבותיו צעדה המלכה ונכבדי המדינה, שאף הם צעדו בזוגות, כל זוג נושא לפיד בוער. כחלק מטקסי היום נשא המלך נאום לפני השרים הבכירים של ממלכתו, בהיכל הגדול של ארמון הבישוף. כשעל פניו הבעת צער קודר, הוא ניצב לפניהם וקונן במילים מרשימות ומרגשות על ה”פשע, חילול השם, ויום היגון והקלון” שהומט על האומה. הוא קרא לכל נתין נאמן לסייע בהשמדת הכפירה הארורה שהתפשטה בצרפת ואיימה להשמידה. הוא אמר: “רבותיי, כשם שנכון הדבר שהנני מלככם, כך, אילו ידעתי שאחד מאיבריי נגוע בריקבון המתועב הזה, הייתי מרשה לכם לחתוך אותו… יתרה מכך, אילו ראיתי שאחד מילדיי נגוע בו, לא הייתי חס עליו… הייתי מוסר אותו לידיכם ומקריבו לאלוהים.” דמעות חנקו את קולו, וכשהעדה כולה בכתה, היא הכריזה כאיש אחד: “נחייה ונמות באמונה הקתולית.” העלטה שירדה על האומה שמאסה באור הייתה נוראה. “החסד המעניק גאולה,” נעלם; אך צרפת, אחרי שחזתה בעוצמתה ובקדושתה, אחרי שאלפים נמשכו ליופייה הקדוש, פנתה עורף לאור והעדיפה את החושך על פניו. תושביה מאסו במתת השמיימית שהוצעה להם. הם קראו לרע טוב ולטוב רע, עד שהלכו שולל אחר הונאתם העצמית. על אף שהם אולי האמינו כי הם משרתים את אלוהים בכך שהם רודפים את חסידיו, בכל זאת נקף מצפונם והם חשו אשמים. הם מאסו באור שהיה מצילם מן השקר, מן ההונאה העצמית ומהכתמת נשמותיהם באשמת דם. כאן, בקתדרלה הגדולה, נשבע העם בשבועה חגיגית להשמיד את הכפירה. בדיוק במקום זה, כשלוש מאות שנים מאוחר יותר, תכתיר האומה ששכחה את האלוהים החי, את “אלת התבונה”.
שוב הסתדרה התהלוכה בשורה, ונציגי צרפת יצאו להתחיל במלאכה שנשבעו לבצע. במרווחים קצובים לאורך המסע הביתה הוקמו גרדומים כדי להוציא להורג את הכופרים, ונקבע שכאשר המלך יגיע לכל אתר כזה, תודלק ערימת העצים כדי שיוכל לחזות במחזה הנורא מתחילתו ועד סופו. פרטי העינויים שסבלו עדים אלה של המשיח מחרידים ומכאיבים מכדי לחזור עליהם; ובכל זאת, איש מן הקורבנות לא היסס ולא נכנע. כאשר האיצו במאמין לחזור בו, הוא השיב: “אני מאמין אך ורק במה שהטיפו נביאי ושליחי העבר, ובכל מה שחברת הקדושים מאמינה בו. אמונתי תולה מבטחה באלוהים ותגבר על כל כוחות האופל והשאול.” שוב ושוב נעצרה התהלוכה באתרי העינויים. לאחר שהתהלוכה שבה לנקודת ההתחלה, על יד ארמון המלך, התפזר הקהל והמלך והנכבדים פרשו, שבעי רצון מאירועי היום, גאים בעצמם ומייחלים שהפעולה שזה עתה החלה, תמשיך עד להשמדה המוחלטת של הכפירה. בשורת השלום שצרפת מאסה בה, אכן תיעקר מן השורש והתוצאות יהיו נוראות. ב-21 בינואר 1793, 258 שנים מן היום שבו התחייבה צרפת בכל ליבה ומאודה לרדוף את מתקני הדת, צעדה תהלוכה אחרת, בעלת תכלית שונה לחלוטין, ברחובות פריז. “פעם נוספת היה המלך הגיבור המרכזי; פעם נוספת הייתה המולה ונשמעו צעקות; פעם נוספת נשמעה הקריאה שדרשה קורבנות רבים יותר; פעם נוספת הוקמו גרדומים שחורים; פעם נוספת הסתיימו אירועי היום בהוצאות להורג מחרידות; לואי השש עשרה הובל אל הגרדום בעודו נאבק בסוהריו ובתלייניו, ושם הוחזק בכוח עד שהגרזן נפל וערף את ראשו שנשמט על הגרדום.” פעם נוספת לא היה המלך הקורבן היחיד; בסמוך לאתר הריגה זה, 2800 בני אדם קיפחו את חייהם תחת להב הגיליוטינה בימי שפיכות הדמים של משטר הטרור. הרפורמציה הציעה לעולם את התנ”ך והברית החדשה כשהם פתוחים וגלויים, היא חשפה את עיקרי תורת ה’ וקראה למצפונם של בני האדם לציית למצוות תורת ה’. אהבה אינסופית חשפה בפני בני האדם את חוקי ועיקרי השמיים. אלוהים אמר: “וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם; כִּי הִיא [התורה] חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה” (דברים, ד’ 6). כשצרפת מאסה במתת השמיים, היא זרעה את זרעי האנרכיה והחורבן. פרי הבאושים הבלתי נמנע היה המהפכה ושלטון הטרור.
הרבה לפני שהרדיפות החלו בעקבות הפצת העלונים, פארל הנועז והנלהב נאלץ לברוח ממולדתו. הוא נסע לשוויץ ובזכות מאמציו כמשנה לצווינגלי, הוא סייע בהטיית הכף לטובת הרפורמציה. הוא המשיך לחיות כאן, אך עדיין נודעה לו השפעה כבירה על תיקון הדת בצרפת. בשנות גלותו הראשונות התמקדו מאמציו בעיקר בהפצת הבשורה במולדתו. הוא הקדיש זמן רב לבישור בקרב בני עמו בסמוך לגבול, שם צפה בדריכות במאבק וסייע בדברי עידוד ועצות. בסיועם של גולים אחרים תורגמו כתביהם של מתקני הדת הגרמנים לצרפתית, והודפסו בכמויות ביחד עם כתבי הקודש בצרפתית. ספרים אלה נמכרו בכל רחבי צרפת באמצעות מוכרי ספרי דת. הם נמכרו למוכרים במחירים מופחתים, וכך, הרווחים שהפיקו מן המכירה איפשרו להם להמשיך להפיצם. פארל החל את פועלו בשוויץ כמורה בבית הספר. הוא ביקר תכופות בקהילה מקומית מבודדת והקדיש עצמו להוראת ילדים. חוץ מלימודים כלליים, הוא הציג בפני הילדים בזהירות את אמיתות כתבי הקודש, מתוך תקווה להגיע אל ההורים באמצעות ילדיהם. אחדים מהם האמינו, אך הכמרים יצאו לעצור את פועלו והצליחו להסית את הכפריים חדורי האמונות הטפלות להתנגד למשנתו. הכמרים טענו: “זו לא יכולה להיות בשורת המשיח, שכן אנו רואים שהטפתה אינה מביאה שלום אלא מלחמה.” בדומה לתלמידי המשיח הראשונים, שכאשר הם נרדפו בעיר אחת, נמלטו לאחרת, כך נהגו גם מתקני הדת. קלווין צעד מכפר לכפר, מעיר לעיר, סבל רעב, קור ותשישות, וסיכן את חייו בכל מקום. הוא הטיף בשווקים, בכנסיות ולפעמים על בימות הקתדרלות. לפעמים מצא כנסייה ריקה, ולפעמים הטפתו הופרעה בצעקות ולעג. לפעמים הוא אף הורד בכוח מן הבימה. למעלה מפעם אחת התנפל עליו האספסוף והיכה אותו כמעט למוות. אך הוא המשיך בפועלו. על אף שלפעמים נהדף לאחור, הוא שב למאבק בנחישות וללא ליאות. פעם אחר פעם ראה כפרים וערים שהיו מעוזי הדת הקתולית, פותחים את שעריהם לרווחה לבשורת המשיח. הקהילה הקטנה שבה פעל לראשונה קיבלה במהרה את האמונה המתוקנת. גם הערים מורט וניושאטל זנחו את טקסי הדת הקתולית והסירו את צלמי האלילים מכנסיותיהן.
