פרק י”ג
הרפורמציה בהולנד ובסקנדינביה
השלטון הרודני של הכנסייה הקתולית בהולנד עורר כבר בתחילתו מחאה תקיפה. שבע מאות שנים לפני לותר, הואשם האפיפיור בידי שני בישופים שנשלחו כשגרירים לרומא ולמדו על טיבו האמיתי של “הכס הקדוש”. לטענתם: “אלוהים שהכתיר את הכנסייה כמלכתו וכלתו, וייעד אותה להיות אשת חיל שתספק מזון אצילי ונצחי לבני ביתה, חנן אותה בנדוניה שלא תכלה ולא תישחת לעולם, והעניק לה כתר ושרביט נצחיים. אך אתה [האפיפיור] גזלת, כגנב, את כל מה שמביא תועלת. עלית על כס המלכות בהיכל ה’ כאלוהים; במקום לשמש כרועה לצאן, הפכת לזאב משחר לטרף. גרמת לנו להאמין שאתה בישוף עליון, אך אינך אלא רודן עריץ… במקום להיות משרת למשרתים, כפי שאתה מכנה את עצמך, אתה רוקם מזימות כדי להפוך אדון האדונים… אתה בז למצוות ה’ וממיט עליהן קלון… רוח הקודש היא הבנאי שבונה את כל הכנסיות בכל רחבי התבל. עירו של אלוהינו, שאנו תושביה, משתרעת עד קצווי השמיים; היא גדולה ונשגבה יותר מן העיר שכונתה בפי הנביאים הקדושים בבל הגדולה, אשר מתיימרת להיות אלוהית ושוות מעמד לשמיים ומתרברבת בחוכמתה הנצחית, ובכך שלא טעתה מעולם ולא תטעה לעולם, על אף שאין בכך כל הגיון.” אנשים אחרים קמו בכל דור ודור ומחו את אותה מחאה. אותם מורים ראשונים שעברו בין הארצות והוכרו בשמות שונים, שדמו באופיים למבשרים הוולדנסים והפיצו בכל מקום את הידע על הבשורה, הגיעו גם להולנד. משנתם התפשטה במהירות. הם תרגמו את התרגום הוולדנסי של כתבי הקודש לגרמנית. הם אמרו: “יש בו יתרון גדול; אין בו הלצות, אגדות, זוטות או שקרים, אין בו דבר זולת דברי האמת. אומנם יש בו פה ושם קרום קשה, אך אפילו תחתיו ניתן לגלות בקלות את הלשד והמתיקות של דבר מה טוב וקדוש.” אלה היו הדברים שכתבו ידידי האמונה העתיקה במאה השתיים עשרה. עתה החלו הרדיפות הקתוליות, אך בעיצומם של העינויים והשריפות על המוקד, מספר המאמינים הלך וגדל, והם שבו והכריזו כי כתבי הקודש הם הסמכות הדתית היחידה שאינה טועה לעולם, וש”אין להכריח איש להאמין, אלא יש לקרב אנשים לאמונה באמצעות בישור והטפה.” משנתו של לותר מצאה קרקע מתאימה בהולנד, ואנשים רציניים ומסורים קמו לבשר את הבשורה. מנו סימונס גדל באחת מערי השדה של הולנד. הוא חונך על ברכי הדת הקתולית והוסמך לכמורה, אך היה בור לחלוטין בכתבי הקודש, ולא העז לקראם מחשש שיואשם בכפירה. כשספק התגנב לליבו בנוגע לדוקטרינת “התחלפות המהות” [האמונה שלפיה הלחם והיין בסעודת האדון משתנים לבשרו ודמו של ישוע], הוא ראה בו פיתוי מן השטן וניסה להתגבר עליו לשווא בעזרת תפילה ווידוי. הוא ניסה לשווא להשתיק את קולו המאשים של המצפון בעזרת חיי הוללות ופזרנות. מקץ זמן מה, הוא החל ללמוד את הברית החדשה. לימוד זה יחד עם קריאת כתביו של לותר, גרמו לו לקבל את האמונה המתוקנת. זמן קצר לאחר מכן, הוא חזה בכפר שכן בעריפת ראשו של אדם שהוצא להורג בעוון טבילה מחדש. אירוע זה עורר אותו להתעמק בכתבי הקודש בקשר לסוגיית הטבלת תינוקות לנצרות. הוא לא מצא בכתבי הקודש כל אישוש למנהג הטבלת התינוקות, אך למד מהם כי חזרה בתשובה ואמונה הם התנאי הנדרש לקבלת טבילה.
מנו נטש את הכנסייה הקתולית והקדיש את חייו להוראת האמיתות שקיבל. הן בגרמניה והן בהולנד קמו קבוצות של קנאים שהפיצו דוקטרינות אבסורדיות ומסיתות, פרעו את החוק והסדר, גינו כל דבר הגון ומכובד ונקטו באלימות ובמרד. מנו ראה את הפירות הבאושים שתנועות אלה עלולות להניב, ולפיכך התנגד במרץ לתורות השקר ולמזימות הפראיות של קנאים אלה.
ואולם, אנשים רבים שהלכו שולל אחרי פנאטים אלה מאסו בתורותיהם המזיקות; עדיין נשארו צאצאים רבים של המשיחיים הקדומים – הפירות של התורה הוולדנסית. מנו פעל בקרבם בלהט רב ונחל הצלחה רבה. הוא נסע עם אשתו וילדיו במשך עשרים וחמש שנה, סבל קשיים רבים ומחסור גדול ולפעמים היו חייו בסכנה. הוא נסע ברחבי הולנד וצפון גרמניה ועבד בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים, אך השפעתו ניכרה גם בחוגים רחבים יותר. חרף השכלתו הדלה, הוא היה בעל כושר ביטוי; הוא היה אדם ישר והגון, בעל רוח ענווה ודרך ארץ, וירא שמיים בכל ליבו ומאודו; הוא שימש מופת לעיקרים שלימד וזכה לאמון הבריות. חסידיו פוזרו ודוכאו. הם סבלו רבות משום שבלבלו ביניהם לבין המינסטריטים הקנאים. אך רבבות קיבלו את האמונה המתוקנת בזכות פועלו. התורות החדשות לא התקבלו בשום מקום באופן כה גורף, כמו בהולנד. מעטות היו הארצות שבהן חסידי האמונה המתוקנת סבלו רדיפות קשות יותר.
בגרמניה, צ’ארלס החמישי החרים את הרפורמציה והיה שמח להביא את כל חסידיה אל המוקד. אך הנסיכים ניצבו כחומה בצורה כנגד רודנותו. בהולנד, כוחו היה גדול יותר, וצווים שהורו על רדיפת המאמינים יצאו בזה אחר זה במהירות. קריאה בכתבי הקודש, הטפתם, שמיעתם או אפילו שיחה בנוגע להם, די היה בהן כדי להשית על המאמינים עונש מוות על המוקד. תפילה לאלוהים בסתר, הימנעות מכריעה לפני פסל או שירת מזמור, היו אף הן עברות שדינן מוות. אפילו אלה שחזרו בהם מטעויותיהם, הורשעו; הגברים הומתו בחרב, ואילו הנשים נשרפו על המוקד בעודן בחיים. אלה שדבקו באמונותיהם מצאו לפעמים את מותם באותו האופן. אלפים הוצאו להורג תחת שלטונם של צ’ארלס ופיליפ השני. פעם אחת, משפחה שלמה הובלה אל האינקוויזיטורים והואשמה באי השתתפות במיסה ובכך שעבדה את האל בביתה. כשהבן הצעיר נחקר בקשר למנהגים החשאיים של המשפחה, הוא השיב: “כולנו נופלים אפיים ארצה ומתפללים שאלוהים יאיר את שכלנו ורוחנו וימחל לחטאינו. אנו מתפללים עבור מלכנו, ששלטונו ישגשג וחייו יהיו מאושרים. אנו מתפללים עבור שופטי השלום שלנו, שאלוהים ישמרם מכל רע.” דבריו נגעו בליבם של כמה מן השופטים, ואף על פי כן, אבי המשפחה ואחד מבניו הורשעו ונידונו לשריפה על המוקד. חמת הזעם של הרודפים הייתה שווה ללהט האמונה שיקד בליבם של הקדושים המעונים. לא רק גברים, אלא גם נשים עדינות ונערות הפגינו אומץ תקיף. “נשים נעמדו ליד המוקד שעליו נקשר הבעל, ובזמן שהתייסר בלהבות האש, הן לחשו לו מילות נחמה או שרו באוזניו מזמורי תהילים כדי לעודד את רוחו.” “נערות נשכבו בקברן כאילו נכנסו לחדרן לשנת לילה; היו נערות שצעדו היישר למוקד האש, לבושות במיטב מחלצותיהן, כאילו צעדו לחופתן.” כפי שקרה בתקופה שבה עבודת האלילים ביקשה להצמית את הבשורה, “דמם של המשיחיים היווה זרע.”
הרדיפות הביאו לגידול במספרם של עדי האמת. שנה אחר שנה, המלך, שנחישותם האיתנה של נתיניו הטריפה את דעתו, הורה להמשיך במעשי האכזריות, אך לשווא. בראשותו של האציל ויליאם מאורנג’, המהפכה הביאה לבסוף להולנד את חירות הדת. בהרי פיידמונט, בערבות צרפת ובחופי הולנד, התקדמות הבשורה הייתה רצופה בדם חסידיה. אך בארצות הצפון היא התקבלה בברכת שלום ובשלווה. הסטודנטים שלמדו בוויטנברג שבו לבתיהם, והביאו עימם את האמונה המתוקנת לסקנדינביה. גם הדפסתם והפצתם של כתבי לותר סייעו בהפצת האור. התושבים הפשוטים והחסונים של ארצות הצפון נטשו את ההדר והפאר, השחיתות והאמונות הטפלות של הכנסייה הקתולית, וקידמו בברכה את הטוהר והפשטות של אמיתות כתבי הקודש המעניקות חיים.
טאוזן, “מתקן הדת של דנמרק”, היה בנו של איכר. משחר ילדותו ניחן הנער במוח חד וחריף. הוא צמא להשכלה, אך זו נמנעה ממנו עקב נסיבות חייהם של הוריו, ולפיכך, הצטרף למנזר. כאן, בזכות טוהר חייו, חריצותו ונאמנותו, הוא זכה לאהדתו של הנזיר הממונה עליו. מבדקים ומבחנים הראו שהוא בעל כישורים מבטיחים, שבזכותם יוכל באחד הימים להביא תועלת רבה לכנסייה. הוחלט שהוא ירכוש השכלה באחת האוניברסיטאות בגרמניה או בהולנד. התלמיד הצעיר קיבל היתר לבחור בעצמו בית ספר, בתנאי אחד, שלא ייסע לוויטנברג. אין לסכן את המלומד של הכנסייה ברעל הכפירה, כך טענו הנזירים. טאוזן נסע לקולון, שהייתה כעת אחת ממעוזיה של הדת הקתולית. כאן, הוא תיעב די מהר את תורות הנסתר שלימדו מורי בתי הספר. בערך באותה תקופה הגיעו לידיו כתביו של לותר. הוא קרא בהם בפליאה ובהנאה, ונכסף ללמוד מפיו של מתקן הדת ולהתענג על מוצא פיו. אך כדי ללמוד מפיו היה עליו להסתכן בהעלבת הנזיר הממונה עליו ובאיבוד תמיכתו.
במהרה, הוא נטל את החלטתו, ובתוך זמן קצר נרשם כתלמיד בוויטנברג. עם שובו לדנמרק, הוא חזר למנזרו. איש לא חשד בו עדיין שהוא דבק במשנתו של לותר; הוא לא גילה את סודו לאיש, אך בלא לעורר את הדעות הקדומות של רעיו במנזר, הוא הדריכם לאמונה טהורה יותר ולחיי קדושה רבה יותר. הוא פתח את כתבי הקודש, הבהיר את משמעותם האמיתית, ולבסוף, בישר להם את המשיח כתקווה היחידה לגאולתו של החוטא, הנוחל את צדקת המשיח. גדול היה זעמו של ראש המנזר שתלה בו תקוות גדולות כלוחם אמיץ שיגן על הכנסייה הקתולית. הוא הודח מיד מן המנזר, הועבר למנזר אחר, ושם רותק לתאו תחת פיקוח ושמירה קפדניים.
