המדיניות של הכנסייה הקתולית הייתה לשמור על כתבי הקודש סגורים ומסוגרים מעין הציבור בשפות המקור שלהם, שהיו שפות זרות, וזאת תחת אצטלה של יראת כבוד לדבר ה’. תחת שלטונה של הכנסייה הקתולית העידו העדים בעודם “לבושי שקים”. ואולם, כוח אחר – החיה שתעלה מן התהום – יקום כדי לערוך מלחמה גלויה ומרה נגד דבר ה’. “הָעִיר הַגְּדוֹלָה,” שברחובותיה יישחטו העדים וגופותיהם יתגוללו בהם, “נִּקְרֵאת בְּאֹפֶן רוּחָנִי… מִצְרַיִם.” מכל העמים שתועדו בהיסטוריה המקראית התכחשה מצרים באופן הבוטה ביותר לקיומו של האל החי, ומיאנה לסור למרותו. שום מלך לא העז מעולם לנהוג בשרירות לב כה נחושה, ולמרוד באופן כה גלוי ונועז בסמכותו של אלוהי השמיים, מאשר מלך מצרים. כשמשה מסר לפרעה את המסר מאת ה’, השיב פרעה ביהירות: “מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה, וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ!” (שמות, ה’ 2). זוהי שלילת אלוהות לשמה (אתיאזם). האומה שכונתה “באופן רוחני” מצרים, תשמיע התכחשות דומה כנגד טענותיו ומצוותיו של האל החי, ותפגין את אותה רוח של מרי וחוסר אמונה. “העיר הגדולה” אף הושוותה “באופן רוחני” לסדום. שחיתותה של סדום, אשר חיללה את תורת ה’, התבטאה במיוחד בפריצות. חטא זה יהווה אף הוא מאפיין בולט של האומה שתגשים את הנבואות המסוימות שנכללו בפסוקים אלה.
על פי דברי הנביא, זמן קצר לפני 1798 יקום כוח מסוים, שטני במוצאו ובטיבו, כדי להילחם בכתבי הקודש. הארץ שבה יושתקו עדויותיהם של שני עדי ה’, תתאפיין בכפירה של פרעה ובפריצות של סדום. נבואה זו התגשמה במדויק ובאופן מדהים בהיסטוריה של צרפת. במהלך המהפכה ב-1793, “העולם שמע לראשונה על קבוצת אנשים שנולדו והתחנכו בחיק הציוויליזציה, שנטלו לעצמם את הזכות לשלוט באחת הארצות היפות והטובות ביותר באירופה, להרים את קולם כאיש אחד כדי להתכחש לאמת הרצינית ביותר שנשמת האדם קיבלה מעודה, ולוותר פה אחד על האמונה באלוהים ועל עבודת האל.
“צרפת היא האומה היחידה בעולם שבה שרד תיעוד אותנטי לכך שהרימה את ידה במרי גלוי כנגד בורא היקום. רבבות כופרים, רבבות מנאצי שם ה’, גדשו ועדיין גודשים את אנגליה, גרמניה, ספרד וכל ארץ אחרת. אך צרפת ניצבת לבדה בתולדות העולם כמדינה היחידה שהכריזה באמצעות האספה המכוננת שאין אלוהים, וכל תושבי עיר הבירה וחלק גדול באוכלוסייה, גברים ונשים כאחד, פצחו בשירה ובריקודים עם קבלת ההכרזה.”
צרפת גם ייצגה את המאפיין המובהק שיוחס לסדום. בתקופת המהפכה שררו במדינה סיאוב ושחיתות מוסרית, שהיו זהות לאלו שהמיטו על ערי כיכר הירדן את חורבנן. ההיסטוריון מציג את האתאיזם והפריצות שרווחו בצרפת, כפי שתוארו בנבואה: “בזיקה הדוקה לחוקים הללו שהשפיעו על הדת, היה דבר שגרם לזילות של ברית הנישואים – המחויבות הקדושה ביותר שבני האדם יכולים ליטול, ושביצועה מחזק ומגבש את החברה – והפך את ברית הנישואים להסכם אזרחי שבו שני אנשים יכולים לקיים או להפר אותו לפי אוות נפשם… אילו השטן ועושי דברו היו פועלים כדי למצוא את הדרך היעילה ביותר להשמדת כל דבר ראוי לכבוד, כל דבר חינני או יציב בחיי המשפחה, ולהשיג בעת ובעונה אחת ודאות בכך שהנזק שהם ביקשו לחולל יועבר מדור לדור, הם לא היו יכולים להמציא תוכנית יעילה יותר מאשר זו המזלזלת בנישואים… סופי ארנו, שחקנית שהתפרסמה בזכות אמרותיה השנונות, תיארה את טקס הנישואים הרפובליקני כ’טקס מקודש של ניאוף’.” עוד נאמר בנבואה על “העיר הגדולה” – “אֲשֶׁר שָׁם גַּם נִצְלַב אֲדוֹנָם.” גם פרט זה בנבואה התגשם בצרפת. באף ארץ אחרת לא הייתה רוח של שנאה כה גלויה ובוטה כלפי המשיח, כפי שגילתה צרפת. באף ארץ אחרת לא נתקלה האמת בהתנגדות עזה ומרה יותר. במהלך הרדיפות האכזריות שהמיטה צרפת על המאמינים בבשורה, היא צלבה את המשיח בדמות תלמידיו. דמם של הקדושים נשפך במשך מאות שנים. בזמן שהוולדנסים הקריבו את חייהם על הרי פיידמונט כאשר העידו “אֶת דְּבַר אֱלֹהִים וְאֶת עֵדוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ” (התג,’ א’ 2), עדות דומה על האמת נישאה בפי אחיהם בצרפת, האלביגנזים. בימי הרפורמציה, חסידי התנועה הוצאו להורג בעינויים נוראים. המלך והאצילים, נשים מכובדות, עלמות עדינות ואבירי האומה, התענגו על ייסוריהם של הקדושים המעונים של ישוע. ההוגנוטים האמיצים שנלחמו על הזכויות הללו, היקרות כל כך ללב האדם, שפכו את דמם בשדות קרב רבים במלחמות קשות ועקובות מדם. הפרוטסטנטים הוצאו אל מחוץ לחוק, פרס כספי הובטח למי שילכוד אותם והם ניצודו כחיות הבר. “הקהילה במדבר”, שחבריה היו קומץ צאצאים של המשיחיים הקדומים שנשארו בצרפת במאה השמונה עשרה, הסתתרה בהרי הדרום ודבקה באמונת אבותיה. כאשר משיחיים אלה ניסו להיפגש בלילות בחסות החשכה על צלע הר או באזור ציד מבודד, הם נרדפו בידי פרשים, נתפסו, נגררו לספינות עבדים ונידונו לחיי עבדות. “בניה הטהורים ביותר, המעודנים ביותר והאינטליגנטיים ביותר של צרפת נכבלו באזיקים יחד עם שודדים ורוצחים, ועברו סבל מחריד.” משיחיים אחרים, שזכו למידה מסוימת של רחמים, נפלו על ברכיהם בתפילה ונורו בדם קר. מאות גברים קשישים, מאות נשים חסרות אונים וילדים תמימים, מצאו את מותם על האדמה שעליה התאספו. כאשר ירדו במדרון ההר או צעדו ביער במקומות שבהם נהגו להתאסף, לא היה זה חיזיון נדיר לראות “כל ארבעה צעדים גוויות מוטלות בעשב וגופות תלויות על עצים.” ארצם “נחרבה בחרב, בגרזן ובמקלות והפכה לשממה, למדבר קודר רחב ידיים.” מעשי הזוועה הללו לא בוצעו בימי הביניים, אלא בעידן ההארה והתבונה של לואי ה-14, “כשהמדע פותח, האותיות פרחו, והתיאולוגים והכמרים של חצר המלוכה ועיר הבירה היו אנשים משכילים ורהוטים שהשפיעו רבות על מחוות של ענווה, צניעות וגמילות חסדים.”
אך הפשע האפל ביותר ברשימת הפשעים האפלים, המעשה המחריד ביותר מבין המעשים השטניים שבוצעו לאורך כל המאות האיומות שחלפו, היה הטבח בסנט ברתולומאו. העולם עדיין זוכר באימה את המחזות הקשים של הטבח האכזר ביותר ומוג הלב ביותר. מלך צרפת, בעידודם של הכמרים והבישופים הקתולים, נתן את הסכמתו למעשה המזוויע. הפעמון הגדול של הארמון צלצל באישון לילה כאות שציין את הטבח. אלפי פרוטסטנטים שישנו בשלווה בבתיהם ובטחו במלכם שנתן להם את דברתו, נגררו מבתיהם ללא שום התרעה ונרצחו בדם קר. השטן, בדמותם של קנאי הדת הקתולית, צעד בראש הפורעים. כשם שהמשיח הוציא את בני עמו מעבדות מצרים לחירות, וצעד בראשם כמנהיג הנסתר מן העין, כך השטן ניצח על מלאכתם הפושעת והמחרידה של נתיניו, כמנהיגם הנסתר מן העין, וסייע להם להרבות את מספרם של הקדושים המעונים. הטבח בפריז ארך שבעה ימים, כשבשלושת הימים הראשונים בוצע בחמת זעם שלא תיאמן. הוא לא הוגבל לעיר הבירה בלבד, אלא פרש לכל המחוזות והערים שבהם חיו משיחיים פרוטסטנטיים, וזאת בצו מיוחד מאת המלך. הרוצחים לא התחשבו בגיל או במגדר. הם לא חסו על חייהם של תינוקות תמימים או זקנים ששיבה זרקה בשערם. אצילים ואיכרים, זקנים וצעירים, אימהות וילדים – כולם נטבחו יחדיו.
הטבח נמשך ברחבי צרפת במשך חודשיים. שבעים אלף איש ממיטב בניה של האומה, נשמדו. כאשר החדשות הגיעו לרומא הם גרמו לרוממות רוח ולשמחה גדולה מאוד בקרב המנהיגות הקתולית. הקרדינל מלורין העניק אלף פאונד לשליח שהביא את הבשורה. הרובים בטירת סנט אנג’לו נורו במטח כבוד והשמיעו מחוות ברכה עליזה; הפעמונים צלצלו בכל מגדל; מדורות בערו כל שעות הלילה; גרגורי ה-13, בלוויית הקרדינלים והכמרים שלו, הוביל תהלוכה מרשימה שצעדה אל כנסיית סנט לואיס, שבה הקרדינל של לורין זימר את ה’טה דאום’ [מזמור נוצרי הפותח במילים אלה]. הונפקה מדליה להנצחת הטבח המהולל; תמונה שנמצאת עדיין בוותיקן, שצוירה לכבוד המאורע החגיגי, הציגה את האירועים המרכזיים בטבח בסנט ברתולומאו. האפיפיור, שהיה להוט להביע הכרת תודה לצ’רלס על התנהגותו המופתית, שלח אליו את שושנת הזהב [שושנה העשויה זהב שקודשה בידי האפיפיור, הנשלחת למדינה או לאדם כאות הוקרה על שירותם לכנסייה]. מעל במות הכנסיות ברומא השמיעו מטיפים רהוטים דברי שבח לצ’רלס, לקתרינה ול’גוויזס’ בתור מייסדיה החדשים של הכנסייה הקתולית.”
אותה רוח שעוררה את הטבח בסנט ברתולומאו הובילה גם את אירועי המהפכה. ישוע המשיח הוכרז כמשיח שקר, והזעקה שיצאה פה אחד משפתי הכופרים בצרפת הייתה: “חסלו את,” כלומר, את המשיח. כפירה בוטה, ניאוץ שם ה’, רשעות ומעשי תועבה הלכו יד ביד, והאנשים השפלים והמושחתים ביותר, המפלצות הנוראות ביותר שביצעו מעשי זוועה המנוול ורשע, זכו לתהילה ולשבח. באמצעות המעשים והמחוות האלה חלקו בני האדם לשטן כבוד עילאי; וזאת בזמן שהמשיח, התגלמות האמת, הטהרה, הצדקה והאהבה המסורה, נצלב שוב ושוב. “הַחַיָּה הָעוֹלָה מִן הַתְּהוֹם תַּעֲשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, תְּנַצֵּחַ אוֹתָם וְתַהַרְגֵם.” הכוח הכופר ששלט בצרפת בימי המהפכה ושלטון הטרור, נלחם בכתבי הקודש במלחמת חורמה שהעולם לא חזה בה מעולם. האספה הלאומית אסרה על לימוד והפצת דבר ה’. עותקים של כתבי הקודש נאספו ונשרפו קבל עם ועולם בלוויית מחוות בוז ולעג. תורת ה’ נרמסה ברגל גסה. מועדי הקודש והמצוות שכוננו בכתבי הקודש בוטלו. השבת השבועית בוטלה, ובמקומה הוקדש כל יום עשירי להוללות וחילול שם שמיים. טבילה וסעודת האדון הוצאו אל מחוץ לחוק. הודעות שנתלו במקומות בולטים בבתי הקברות הכריזו כי המוות הוא שינה נצחית. יראת ה’, שהייתה אמורה להיות ראשית חוכמה, הלכה והתרחקה מיראת ה’, עד שהפכה לראשית האווילות. כל טקסי הדת נאסרו, חוץ מטקסים שנערכו לכבוד החירות והמדינה.
“הבישוף המכהן של פריז הובל אל קדמת הבמה כדי לגלם תפקיד מרכזי בפרסה השערורייתית וחסרת הבושה הגדולה ביותר שבוצעה מעולם לעיני נציגי האומה… הוא הובל קדימה בלוויית תהלוכה שלמה כדי להכריז בפני האספה כי הדת שאותה לימד במשך שנים רבות כל כך, מהווה מכל בחינה שהיא תחבולה שהומצאה בידי הכמרים, ואין לה כל תימוכין בהיסטוריה או באמת הקדושה. הבישוף התכחש חגיגית ומפורשות לקיומו של האל שלעבודתו הוקדש, והקדיש את חייו מכאן ואילך לחלוק כבוד לחירות, לשוויון, ליושר, לאומץ ולמוסריות. הוא הניח על השולחן את אותות הכבוד ועיטורי הבישופות שלו, וזכה לחיבוק לבבי מנשיא האספה. מספר כמרים כופרים הלכו בעקבותיו של הבישוף ועשו כמוהו.” “יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ עֲלֵיהֶם וְיַעַלְזוּ, וְיִשְׁלְחוּ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, שֶׁכֵּן שְׁנֵי הַנְּבִיאִים הָאֵלֶּה הִכְאִיבוּ לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ” (התגלות יא’:10). צרפת הכופרת השתיקה את קולם המוכיח של שני עדי ה’. דבר ה’ התגולל ברחובות עריה לאחר שנרמס עד מוות, ושונאי מצוות ואיסורי ה’ צהלו ושמחו. בני האדם המרו את פיו של מלך מלכי המלכים קבל עם ועולם. בדומה לחוטאים בעת העתיקה, הם קראו בלעג: “אֵיכָה יָדַע אֵל? וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן?” (תהילים, ע”ג 11). בעזות מצח נחושה, שלא תיאמן, שתכליתה חילול שם שמיים, אמר אחד הכמרים במסדר החדש: “אלוהים, אם אתה קיים, קום ונקום את חילול שמך. אני מתריס בך! אך אתה מחריש. אינך מעז לשלוח את רעמיך! אם כך, מי יוכל להאמין בקיומך?” בדברי כפירה אלה מהדהדת התרסתו של פרעה: “מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה!” (שמות ה’:2). “אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: ‘אֵין אֱלֹהִים!'” (תהילים, י”ד 1). ה’ מכריז בנוגע לאנשים המסלפים את האמת: “אִוַּלְתָּם תִּגָּלֶה לַכֹּל” (טימ”ב, ג’ 9). אחרי שצרפת זנחה את עבודת האל החי, אשר הוא “רָם וְנִשָּׂא” ו”שֹׁכֵן עַד” (ישעיה, נ”ז 15), היא שבה בתוך זמן קצר לעבודת האלילים באמצעות סגידה מחפירה לאלת התבונה, בדמותה של אישה מופקרת. זאת בנוכחות האספה הנבחרת של האומה, ובידי הרשויות האזרחיות ומחוקקיה הבכירים ביותר! ההיסטוריון אומר: “אחד הטקסים שנערכו בתקופה מטורפת זו בולט בכך שהוא ממזג בין אבסורד וכפירה, ואין לו אח ורע. דלתות האספה נפתחו לרווחה ללהקת נגנים, שבראשה צעדו בסך ברוב טקס חברי העירייה, בעודם שרים מזמור שבח לחירות, מלווים אישה המכוסה בצעיף, שסימלה את מושא ההשתחוויה שלהם מרגע זה ואילך, שאותה הם כינו ‘אלת התבונה’. לאחר שהובאה האישה אל הלשכה ונעמדה לימין הנשיא, הוסר הצעיף והיא נחשפה לעיני המשתתפים, והכול זיהו אותה כרקדנית אופרה ידועה… האספה הלאומית של צרפת חלקה כבוד לאישה זו קבל עם ועולם, כנציגה ההולמת ביותר של אלת התבונה שלה סגדו. בהצגה מגוחכת וכופרת זו הייתה שיטה מסוימת; השבתה של אלת התבונה לתפקידה והסגידה לה שבו והתחדשו ברחבי המדינה במקומות שבהם האזרחים השתוקקו להפגין את שוויונם עם בכירי המהפכה.” הנואם שהציג את הסגידה לאלת התבונה אמר: “הקנאות הדתית המחוקקת איבדה את אחיזתה ופינתה את מקומה לתבונה. זנחנו את מקדשיה; עתה, רוח חדשה הופחה בהם. היום, רבבות בני אדם מתכנסים תחת גגותיה הגותיים, שלראשונה מהדהדים בקול האמת. שם תחגוג צרפת את הסגידה האמיתית בזמן שתעבוד את אלת החירות והתבונה. שם נכונן נדרים חדשים למען הצלחתם ושגשוגם של צבאות הרפובליקה; שם נזנח את עבודת האלילים חסרי החיים לטובת סגידה לתבונה – צלם מלא חיים זה, גולת הכותרת של הבריאה.”
