לאחר שהאלה הובאה אל האספה, הנואם נטל את ידה, פנה אל הנוכחים ואמר: “בני תמותה, חדלו לרעוד מאימת הרעמים חסרי האונים של אל שיצרתם בדמיונכם מתוך פחד. מכאן ואילך, אל תכירו בשום אלוהות, זולת אלת התבונה. אני מציע לכם את צלמה הנאצל והטהור ביותר; אם אתם חייבים שיהיו לכם אלילים, הקריבו קורבן אך ורק לאלה זו… השתחוו בפני בית המחוקקים העליון והאצילי של החירות – צעיף התבונה. אחרי שהאלה זכתה בחיבוק מן הנשיא, היא הועלתה על כרכרה מפוארת והובלה בקרב קהל עצום אל קתדרלת נוטרה דאם, כדי לתפוס את מקומה של האלוהות. אז הרימוה על מזבח גבוה, וכל הנוכחים סגדו לה.”
זמן קצר לאחר מכן, עותקים של כתבי קודש נשרפו בפומבי. “החברה העממית של המוזיאון נכנסה להיכל העירייה והכריזה, “ויווה לריאזון”-יחי ההיגיון! היא נשאה בראש עמוד את שרידיהם השרופים למחצה של כמה ספרים, ביניהם ספרי תפילות נוצריים שכללו פסוקים מן התנ”ך והברית החדשה, אשר ‘כיפרו על כל השטויות שהם גרמו לאנושות לבצע כשנשרפו בשריפה גדולה’, אמר הנשיא.”
הכנסייה הקתולית הייתה זו שהחלה במלאכה שהאתאיזם הביא לידי סיום. המדיניות של הכנסייה ברומא חוללה את התנאים החברתיים, המדיניים והדתיים שהחישו את חורבנה של צרפת. מחבר שדיבר על זוועות המהפכה אמר: “למעשה, יש לזקוף את מעשי הזוועה הללו לכס ולכנסייה.” מן הדין ומן הצדק לזקוף אותם לכנסייה הקתולית אשר הרעילה את ליבם של המלכים כשדיברה בגנות הרפורמציה כאויבת לכס השלטון, כגורם מתסיס המעורר מחלוקות שיהיו קטלניות לשלום ולהרמוניה השוררים במדינה. הייתה זו רוחה של רומא, שבעזרת אמצעים אלה העניקה השראה למעשי האכזריות הנוראים ביותר ולדיכוי המכאיב ביותר שיצאו מכס השלטון. רוח החירות ליוותה את כתבי הקודש. בכל מקום שבו התקבלה הבשורה, ליבם ושכלם של בני האנוש התעוררו, והם החלו לשבור את הכבלים שכבלו אותם כעבדים נרצעים של הבורות, הרוע והאמונות הטפלות. הם החלו לחשוב ולנהוג כבני אדם. המלכים חזו בכך ורעדו מפחד שמא יאבדו את שלטונם העריץ. רומא מיהרה לשלהב את פחדיהם. האפיפיור אמר לשליט צרפת ב-1525: “הטירוף הזה [הפרוטסטנטיות] לא רק יהרוס את הדת, אלא גם את כל הרשויות, הייחוסים, החוקים, המוסדות, והדרגות הבכירות.” כמה שנים מאוחר יותר, כומר מנכבדי הכמורה הזהיר את המלך: “אם בחפצך לשמר את זכויותיך השלטוניות ולשמור שהאומות ימשיכו להיכנע לך בשקט ובשלווה, הגן באומץ על האמונה הקתולית, והכנע את כל אויביה בכוח הזרוע.” התיאולוגים פנו אל ליבם של בני העם, שהיה גדוש באמונות טפלות, כאשר הכריזו כי הדוקטרינה הפרוטסטנטית “מפתה את בני האדם ברעיונות חדשניים ובאיוולת. היא גוזלת מן המלך את האהבה והמסירות של נתיניו, והורסת הן את הכנסייה והן את המדינה.” בדרך זו הצליחה רומא להסית את צרפת ולגרום לה לצאת נגד הרפורמציה. “חרב הרדיפות נשלפה מנדנה בצרפת לראשונה כדי לשמר את המלוכה ומעמד האצילים, ולקיים ולאכוף את החוקים.” שליטי הארץ לא יכלו לחזות מראש בתוצאותיה של המדיניות הגורלית הזו. תורת כתבי הקודש נוטעת בשכלם ובליבם של בני האדם את עקרונות הצדק, המתינות, האמת, השוויון והחסד – הם-הם אבן הפינה לשגשוגה של אומה. “צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי.” לפיכך, “בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא” (משלי, י”ד 34; ט”ז 12). “וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, שָׁלוֹם; וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה, הַשְׁקֵט וָבֶטַח, עַד עוֹלָם” (ישעיה, ל”ב 17). מי שמציית לתורת ה’ יכבד באמת ובתמים את חוקי ארצו ויציית להם. מי שירא את אלוהים, יכבד את המלך כל עוד הוא נוהג בצדק ועל פי החוק. אולם, צרפת האומללה אסרה על לימוד והפצה של כתבי הקודש, והוציאה את חסידיהם אל מחוץ לחוק. מאה אחרי מאה, אנשי עקרונות ויושרה, אנשים בעלי שכל חד ועוצמה מוסרית, שאזרו אומץ והודו באמונותיהם ובדתם כדי לסבול למען האמת – במשך דורות, אנשים אלה עבדו בפרך בספינות עבדים, קיפחו את חייהם על המוקד או נמקו בצינוק. רבבות בני אדם נסו על חייהם, ומצב זה נמשך מאתיים וחמישים שנה מראשית הרפורמציה. “במהלך תקופה ממושכת זו, כמעט שלא היה דור של בני צרפת שלא ראה את תלמידי הבשורה נמלטים מחמת הזעם המטורפת של רודפיהם, ונוטלים עימם את שכלם החד, את האומנויות היפות, את החריצות, השקדנות והסדר שלהם, שבהם, בדרך כלל, הצטיינו באופן בולט, וזאת כדי להעשיר את הארץ שבה מצאו מקלט. במידה שבה הם העשירו את הארצות הללו במתנותיהם ובכישוריהם הטובים, הם רוקנו את ארצם מהם. אילו כל מה שצרפת הפסידה היה נשאר בה; אילו, במהלך שלוש מאות השנים הללו, היו כישרונותיהם ומיומנויותיהם היצרניים של הגולים מטפחים ומעשירים את אדמתה; אילו, במהלך שלוש מאות השנים הללו, היה כישרונם האומנותי משדרג את תעשיותיה; אילו, במהלך שלוש מאות השנים הללו, היו היצירתיות וכושר הניתוח שלהם מעשירים את הספרות ומטפחים את המדע שלה; אילו חוכמתם הייתה מנחה את מועצותיה; אילו גבורתם ואומץ ליבם היו נרתמים למלחמותיה; אילו הצדק וההגינות שלהם היו מסייעים בחקיקת חוקיה; אילו האמונה של כתבי הקודש הייתה מחזקת את שכלם של אזרחיה ומושלת במצפונם – איזו תהילה מזהירה הייתה אופפת את צרפת בעת ההיא! איזו מדינה כבירה, משגשגת ומאושרת – מופת לכל העמים – יכלה צרפת להיות!
“אך קנאות דתית עיוורת ונטולת חמלה הבריחה מאדמתה כל מורה צדק, כל לוחם הדוגל בצדק ובאמונה, כל מגן אמיתי של הכס; לאלה שביקשו להפוך את ארצם ‘מפורסמת ומהוללת’ בעולם כולו, נאמר: ‘בחרו את עונשכם – מוקד או גלות.’ לבסוף, חורבנה של המדינה הושלם; לא נותר בה שום מצפון שניתן להוציאו אל מחוץ לחוק; לא נותרה בה שום אמונה שניתן לקחתה אל המוקד; לא נותרה בה שום פטריוטיות שניתן לגרשה לגלות. התוצאה הנוראה של כל המעשים המחפירים האלה הייתה המהפכה, על כל זוועותיה.
“לאחר בריחתם של ההוגונוטים ירדה על צרפת הידרדרות כוללת. ערים יצרניות ומשגשגות התנוונו; מחוזות פוריים שבו למצבם המקורי – מדבריות שוממים; קהות חושים והידרדרות מוסרית באו בעקבות תקופה של התקדמות בלתי רגילה. פריז הפכה לבית תמחוי ענקי; מעריכים שכאשר פרצה המהפכה, מאתיים אלף קבצנים פשטו יד וביקשו נדבה מן המלך. היחידים ששגשגו במדינה הנרקבת היו הישועים, אשר משלו ביד קשה ובזרוע נטויה והטילו את חיתתם על הכנסיות, בתי הספר, בתי הכלא וספינות העבדים.”
הבשורה יכלה להמציא לפריז את הפתרון לבעיותיה הפוליטיות והחברתיות, שאנשי הכמורה שלה, מלכה ומחוקקיה, לא הצליחו לפתור, ואשר גרמו לבסוף למדינה לשקוע באנרכיה והרס. אולם, תחת שליטתה של הכנסייה הקתולית איבד העם את הלקחים המאלפים של המושיע על הקרבה עצמית ואהבה נטולת אנוכיות. הכנסייה הדריכה אותם לזנוח את חיי ההתכחשות העצמית למען הזולת. העשירים לא שמעו שום תוכחה על כך שהם דיכאו את העניים, והעניים לא מצאו שום סעד לשעבודם ולהשפלתם. אנוכיותם של בעלי השררה והממון הלכה והתעצמה, ונעשתה בוטה ומעיקה יותר. במשך מאות בשנים, תאוות הבצע וחיי ההוללות של האצילים הביאו לדיכוי הולך וגובר של האיכרים ולסחיטתם. העשירים עשו עוול לעניים, והעניים שנאו את העשירים. במחוזות רבים, בעלי האחוזות והקרקעות היו האצילים, ואילו האיכרים והפועלים היו חוכרי האדמות; הם היו נתונים לחסדי בעלי הבית שלהם, ונאלצו להיענות לדרישותיהם המופרזות. עול מימון הכנסייה והמדינה נפל על מעמד הביניים והמעמדות הנמוכים, אשר שילמו מיסים כבדים לרשויות האזרחיות ולאנשי הכמורה. “הנאותיהם של האצילים נחשבו לחוק העליון ביותר; לדידם, החוואים והאיכרים יכלו לגווע ברעב… בני העם נאלצו להתחשב בכל צעד שנטלו ברצונו הבלעדי של בעל הקרקע. חייהם של עובדי האדמה היו חיי עמל בלתי פוסק ואומללות מתמשכת, ללא שום הקלה. אם אי פעם העזו להציג את תלונותיהם, הם זכו לבוז ולסירוב עיקש. בתי המשפט צדדו תמיד באצילים ולא באיכרים; השופטים ששמם יצא לשמצה קיבלו שוחד והטו את הדין; גחמת הלב הפעוטה ביותר של האצולה גובתה על ידי החוק, והכול בזכות שיטה זו של שחיתות אוניברסלית. מן המיסים שנגבו בסחיטה מפשוטי העם באמצעות בעלי הנכסים ואנשי הכמורה, פחות ממחצית הסכום הגיעה לאוצר המדינה או לאוצר הכנסייה; יתרת הכסף בוזבזה על תענוגות והוללות. האנשים שרוששו את נתיניהם ושכיריהם היו בעצמם פטורים מתשלום מיסים וזכאים על פי חוק או לפי הנוהג לכל המינויים וההטבות של המדינה. המעמדות הגבוהים המיוחסים מנו מאה וחמישים אלף נפש, וכדי לספק את תענוגותיהם, מיליוני בני אדם נידונו לחיי השפלה וחוסר תקווה.” המלך ואנשי החצר התמכרו לחיי מותרות ובזבוז. בין המושלים לעם שרר אמון קלוש בלבד. כל חוקי ותקנות הממשל נחשדו כחורשי רעה ואנוכיים. לואי ה-15 ישב על הכס במשך למעלה מחצי מאה לפני תחילת המהפכה; אפילו בזמנים קשים אלה, הוא התפרסם כמלך עצלן, קל דעת, נהנתן ותאוותני. כשהאריסטוקרטיה אכזרית ומושחתת, המעמדות הנמוכים מרוששים, אוצר המדינה מדולדל והעם מתוסכל וזועם, אין צורך בעין נבואית כדי לראות את ההתפרצות הנוראה הממשמשת ובאה. על האזהרות שהשמיעו יועצי המלך, הוא נהג להשיב: “נסו לגרום למצב העניינים להישאר על כנו כל עוד אני חי; אחריי המבול.” כל הניסיונות להראות למלך את נחיצותה של רפורמה דתית עלו בתוהו. הוא ראה את הרעות החולות שפשו בכנסייה ובמדינה, אך לא היה לו את האומץ ואת הכוח להתמודד איתן. הגורל המר שציפה לצרפת תואר באופן נאמן בתשובתו האנוכית והאטומה – “אחריי המבול!” הכנסייה הקתולית שניסתה לעורר את קנאת המלכים והמעמדות העליונים השליטים, השפיעה עליהם להמשיך לשעבד את העם, מתוך ידיעה שהדבר יחליש את המדינה, וכך יעלה בידה ללכוד הן את השליטים והן את העם ולשעבדם. בעזרת מדיניות מרחיקת ראות הבינה הכנסייה הקתולית שכדי לשעבד את בני האדם בצורה יעילה, עליה לכבול את נשמותיהם בשלשלאות; שהדרך הבטוחה ביותר למנוע את בריחתם, היא לשלול את יכולתם לחיות חיי חירות. ההשחתה המוסרית הייתה חמורה ונוראה בהרבה מן הסבל הפיזי שנבע ממדיניות הכנסייה. העם, שכתבי הקודש נשללו ממנו והוא הופקר לתורות שהפיצו קנאות עיוורת ואנוכיות, היה כה אפוף בורות ואמונות טפלות ושקוע ברוע, ולכן לא היה כשיר לקיים ממשל עצמי. אך ההשלכות של מזימותיה ופועלה של הכנסייה הקתולית היו שונות בתכלית השינוי מכל תכנוניה. במקום לגרום להמונים להשתעבד לדוגמות שלה מתוך כניעה עיוורת, היא גרמה להם להפוך לכופרים ומהפכנים. הם בזו לדת הקתולית וראו בה תחבלנות של הכמורה. הם ראו באנשי הכמורה מי שמעורבים בדיכוי שלהם. האל היחיד שהם הכירו היה האל של רומא; משנתה של רומא הייתה האמונה היחידה שלהם. הם ראו בתאוות הבצע ובאכזריות שלה פרי טבעי וכשר שנבע מתורת כתבי הקודש, ולכן מאסו בכתבי הקודש. רומא ייצגה את אופיו של אלוהים באורח מטעה, וסילפה את מצוותיו; לפיכך, בני האדם מאסו הן באלוהים והן בכתבי הקודש. רומא דרשה מחסידיה אמונה עיוורת בדוגמות שלה, שאוששו כביכול בכתבי הקודש. בתגובה, וולטר ועמיתיו פנו עורף לדבר ה’, והפיצו בכל מקום את רעל הכפירה. רומא שחקה עד דק את העם תחת מגף הברזל שלה; עתה, ההמונים המושפלים והמעונים שהפכו לאכזריים התירו כל רסן כדי להיחלץ מעריצותה. ברוב זעמם על ההונאה המתוחכמת והנוצצת שהם חלקו לה כבוד זמן רב כל כך, הם מאסו הן באמת והן בשקר; ובעודם מבלבלים בין חירות להפקרות, שמחו העבדים והתענגו על החירות המדומה שלהם. בתחילת המהפכה זכה העם, בהסכמת המלך, בייצוג גדול יותר מזה של האצילים והכמורה יחדיו. וכך, הכוח היה עתה בידיהם, אך הם לא הוכשרו להשתמש בו בחוכמה ובמתינות. מתוך להיטותם לתקן את העוולות שנעשו להם, הם החליטו להירתם לשיקום החברה. ההמון הזועם, שמוחו היה חדור מרירות וזיכרונות כואבים של העוול הממושך שנעשה לו, היה נחוש בדעתו לחולל מהפכה ולהפוך על פיהן את המצוקה והאומללות שהפכו בלתי נסבלות, ולהתנקם במי שהמיטו עליהם את סבלותיהם. המדוכאים עיבדו את הלקח שלמדו תחת השלטון העריץ, והוציאו אותו לפועל כשהפכו למשעבדיהם של אלה ששעבדו אותם. צרפת האומללה קצרה בדמים את הקציר שהיא עצמה זרעה במו ידיה. נוראות היו התוצאות של כניעתה לכוחה המשעבד של רומא. במקום שבו צרפת הקימה את המוקד הראשון בראשית הרפורמציה, בעידודה של הכנסייה הקתולית, שם הציבה המהפכה את הגליוטינה הראשונה שלה. במקום שבו, במאה השש עשרה, נשרפו על המוקד הקדושים המעונים הראשונים שדבקו באמונה הפרוטסטנטית, נערפו ראשיהם של הקורבנות הראשונים תחת הגיליוטינה במאה השמונה עשרה. כשצרפת מאסה בבשורה שיכלה להביא לה מזור, היא פתחה את הדלת לכפירה ולחורבן. כשרסן מצוות תורת ה’ הושלך הצידה, התברר שהחוקים שנחקקו ביד אדם אינם מספיקים כדי לעצור את הגל הגואה של התאווה האנושית; כתוצאה מכך, האומה כולה נסחפה למרד ואנרכיה. המלחמה בכתבי הקודש פתחה עידן שצוין בהיסטוריה העולמית כ”שלטון הטרור”. השלווה והאושר גורשו מבתיהם ומלבבותיהם של בני האדם. איש לא היה בטוח וחופשי מדאגה. מי שנחל ניצחון היום, נחשד והורשע למחרת. חמס ותאווה משלו בכיפה.
