כאשר הגיע לבסוף אל חופי נרגאנסט ביי, לאחר חודשים של נדודים ותלאות, הוא הניח שם את היסודות להקמת המדינה הראשונה של העידן המודרני, שהכירה בזכות של חירות דתית. עיקרון היסוד במושבה של רוג’ר וויליאמס היה: “כל אדם זכאי לעבוד את אלוהים על פי צו מצפונו.” מדינתו הקטנה, רוד איילנד, שהפכה מקלט לנדכאים, הלכה וגדלה ושגשגה תחת עיקרי היסוד שלה – העיקרים שהקנו לכל אדם חירות אזרחית ודתית, והפכו לאבן הפינה של הרפובליקה האמריקנית. במסמך העתיק והכביר שבו כוננו אבות אבותינו את חוקי זכויותם – הצהרת העצמאות – הם הכריזו: “אנו מאמינים כי אמיתות אלה ברורות מאליהן, ומעידות כי כל בני האדם נבראו שווים; שהם ניחנו מאת בוראם בזכויות מושרשות שאין ליטול מהם; ביניהן, הזכות לחיים, לחירות ולחתירה אחר האושר.” החוקה הבטיחה מפורשות את אי חילול המצפון בסעיף המבחן הדתי: “איש [מעובדי הממשל הפדרלי] לא יידרש לעולם לדבוק או לקבל כל דת או דוקטרינה כתנאי המעיד על כשירותו למשרה או לשליחות ציבורית כלשהי בממשלת ארצות הברית.”
חופש הפולחן הדתי על פי החוקה קובע כי “הקונגרס לא יאשר חוק שיאשש את מיסודה של דת, או יגביל את חופש הפולחן של הדת.” מחוקקי החוקה זיהו את העיקרון הנצחי, שעל פיו מערכת היחסים בין אדם לאלוהיו עומדת מעל לחוקת אנוש, והזכות לחירות המצפון של האדם היא זכותו הטבעית והמושרשת. לא נדרשו נימוקים הגיוניים כדי לכונן את האמיתה הזו; אנו מודעים לה בכל ליבנו ומאודנו. מודעות זו, שלא צייתה לחוקי אנוש, אזרה קדושים מעונים רבים בכוח בשעת עינוייהם ובלהבות המוקד. הם חשו כי חובתם לאלוהים נעלה על חוקת אנוש, וכי איש אינו יכול להשליט את מרותו על מצפונם. זהו עיקרון טבעי, ודבר לא יוכל לבטלו.” כשהבשורות הטובות על ארץ המעניקה לכל אדם את הזכות ליהנות מפרי עמלו ולציית לצו מצפונו הגיעו לארצות אירופה, אלפי בני אדם הפליגו לחופי העולם החדש. המושבות התרבו במהירות. “מסצ’וסטס, שחקקה חוק מיוחד, הציעה לנוצרים מכל אומה, שייאותו להפליג מעבר לאוקיינוס האטלנטי כדי ‘להימלט ממלחמות, רעב או דיכוי מרודפיהם,’ להגיע אליה, למצוא בה מקלט, ולזכות בעזרה ותמיכה במימון ציבורי.’ וכך, בחסות החוק, הפכו הפליטים הנדכאים והמקופחים לאורחי הקהיליות, המושבות והמדינות של אמריקה.” בתוך עשרים שנה מהגעתם של הצליינים לפליימות’, רבבות מהם התיישבו בניו-אינגלנד. כדי להבטיח את התגשמות מטרתם, “הם הסתפקו במשכורת צנועה והתקיימו בקושי בעזרת חיי עמל וחסכנות. הם לא דרשו דבר מן האדמה, למעט תמורה סבירה על מאמציהם. שום חזון על עתיד מזהיר לא שפך אור מתעתע על נתיבם… הם היו שבעי רצון מן ההתקדמות האיטית אך המתמדת של הסדר החברתי שהם כוננו. הם נשאו באורך רוח את חיי המחסור בשממה, הרוו את עץ החירות בדמעותיהם ובזיעתם, עד אשר היכה שורש בלב האדמה.” כתבי הקודש היוו את המסד של אמונתם, ונחשבו למעיין של חוכמה ולהצהרת היסוד של החירות. עקרונות כתבי הקודש נלמדו בשקידה בבתים, בבתי הספר ובכנסיות, ופירותיהם התבטאו בחסכנות, בתבונה, בטהרה ובמתינות. יכולת להתגורר שנה שלמה במושבות הפוריטניות ולא “להיתקל בשיכור, לשמוע קללה או לפגוש קבצן.” זו הייתה עדות חותכת לכך שעקרונות כתבי הקודש מהווים את אמצעי הביטחון הטובים ביותר לשמירה על גדולה לאומית. המושבות המבודדות והמוחלשות צמחו, התחזקו והתלכדו לקונפדרציה – איחוד של מדינות עוצמתיות, והעולם כולו ציין בפליאה את השלווה והשגשוג של “כנסייה ללא אפיפיור, ומדינה ללא מלך.” זרם הולך וגובר של רבבות בני אדם המשיך לנהור לחופי אמריקה, אך המניעים שהניעו את המהגרים החדשים היו שונים בתכלית השינוי מאלה של הצליינים הראשונים. על אף שלאמונתם הפשוטה ולטוהר חייהם נודעו השפעה רבה והם שימשו כוח מעצב, פחתה השפעתם ככל שגדל מספרם של המהגרים שחיפשו יתרונות חומריים בלבד. החוקה שכוננו המתיישבים החלוצים, שאפשרה אך ורק לחברי כנסייה להצביע או לכהן בממשל האזרחי, הובילה לתוצאות הרות אסון. חוק זה התקבל כאמצעי לשמירה על טוהר המדינה, אך הוביל להשחתה בכנסייה. הצהרת האמונה הייתה התנאי לזכות ההצבעה ולהחזקה במשרה ציבורית, ולכן אנשים רבים שמניעיהם היחידים היו רווח חומרי ופוליטי הפכו לחברי כנסייה בלא שחזרו בתשובה אמיתית. בדרך זו, הכנסיות נמלאו במידה לא מבוטלת של חברים שלא שינו את ליבם ואת דרכם; אפילו בקרב הרועים והכמרים היו אנשים שלא רק שדבקו בתורות שקר, אלא אף לא ידעו דבר וחצי דבר על גבורת רוח הקודש, המחוללת את שינוי הלב. כך נגלה שוב פרי הבאושים שנגלה מעת לעת בתולדות הכנסייה, מימי קונסטינוס עד ימינו, שנבע מן הניסיון לבנות את הכנסייה בעזרת המדינה, ולבקש את תמיכת השלטון החילוני לבשורת המושיע, אשר הכריז: “מַלְכוּתִי אֵינֶנָּה מִפֹּה.” [דהיינו, “מִן הָעוֹלָם הַזֶּה”] (יוחנן, י”ח 36). האיחוד בין הכנסייה למדינה, גם אם הוא קלוש, ונראה על פניו כמקרב את העולם לכנסייה, מקרב למעשה את הכנסייה לעולם. העיקרון הכביר שרובינסון ורוג’ר וויליאמס דגלו בו, שעל פיו האמת היא פרוגרסיבית, והמשיחיים צריכים להיות מוכנים ומזומנים לקבל את כל האור שיזרח מדבר ה’ הקדוש, נשכח בידי צאצאיהם. הכנסיות הפרוטסטנטיות באמריקה – וגם באירופה – שהתברכו רבות מן הרפורמציה, כשלו בהנחלת דרכה של הרפורמציה לדורות הבאים. על אף שמעת לעת קמו יחידי סגולה שדבקו באמונה, הכריזו את האמיתה החדשה וחשפו את תורות השקר שטוותה וטיפחה הכנסייה במשך שנים רבות, רוב הנוצרים, בדומה ליהודים בימי ישוע המשיח, או לקתולים בימי לותר, הסתפקו באמונת אבותיהם והלכו בדרכי אבותיהם. לפיכך, האמונה המשיחית הידרדרה שוב לדת ממסדית יבשה, ותורות השקר והאמונות הטפלות שהיו אמורות להיות מושלכות מן הכנסייה, אילו המשיכה להתהלך לאורו של דבר ה’, נותרו בכנסייה ופרחו. וכך, הרוח ששאבה השראה מן הרפורמציה דעכה והלכה, עד שהתעורר כמעט אותו צורך עצום לעריכת תיקון בכנסייה הפרוטסטנטית, כפי שהיה בכנסייה הקתולית בימי לותר. בכנסייה הפרוטסטנטית שררו אותה חומרנות, אותה קהות חושים רוחנית ואותה יראת כבוד למחשבת האדם, וגם היא החליפה את תורת דבר ה’ בתיאוריות אנושיות. התפוצה הנרחבת של כתבי הקודש בראשית המאה התשע עשרה, והאור הגדול שנשפך על העולם, לא הביאו להתקדמות הולמת בידע של האמת, שנגלתה לעולם. השטן לא יכול היה להמשיך להסתיר את דבר ה’ מבני האדם, כפי שעשה במאות הקודמות, שכן כתבי הקודש היו עתה בהישג ידם של כל בני האדם. אך כדי להשיג את תכליתו, הוא גרם לאנשים רבים להקל בערכם של כתבי הקודש. אנשים חדלו להתעמק בהם, ולפיכך, המשיכו לקבל פרשנויות שגויות ולטפח תורות שקר שאינן מעוגנות בכתבי הקודש. כאשר השטן נוכח בכישלון מאמציו למחוץ את האמת באמצעות רדיפות, הוא שב להשתמש בתוכנית ההתפשרות, שהובילה לכפירה הגדולה ולהקמת הכנסייה הרומית. עתה, הוא פיתה את המשיחיים לחבור לאנשים שמסירותם להבלי העולם הוכיחה כי הם עובדי אלילים אמיתיים, בדיוק כמו סוגדי הפסלים והצלמים – אותם עובדי אלילים שבעבר פיתה השטן את בני האדם לחבור אליהם. תוצאות האיחוד הזה היו לא פחות רעות ומזיקות מאלה שבדורות הקודמים. גאווה ורהב טופחו בחסות הדת, והכנסיות הושחתו. השטן המשיך לסלף את תורת כתבי הקודש, ומסורות שעמדו להרוס מיליוני בני אדם היכו שורש. הכנסייה דגלה במסורות אלה והגנה עליהן, במקום להגן על “הָאֱמוּנָה שֶׁנִּמְסְרָה אַחַת וּלְתָמִיד לַקְּדוֹשִׁים.” כך בוזו העקרונות שלמענם פעלו וסבלו מתקני הדת כה רבות.
