עדים אלה של המשיח דבקו באמונתם אפילו תחת רדיפות קשות. על אף שהם סבלו מחסור וסבל וכל נחמה נמנעה מהם, על אף שהם חיו סגורים ומסוגרים במעבה האדמה ללא קרן אור, ומצאו בית קודר בחיק האדמה האפלה אך הידידותית, לא יצאה מפיהם אף תלונה. הם עודדו איש את רעהו במילות אמונה, סבלנות ותקווה, וזאת כדי שיוכלו לעמוד במחסור ובסבל. אובדן הברכות הגשמיות לא יכול היה לאלצם לנטוש את אמונתם במשיח. רדיפות, מבחנים וקשיים היו המדרגות שקירבו אותם למנוחתם וגמולם. כעבדי ה’ בימים עברו, רבים מהם “עֻנּוּ עַד מָוֶת וְלֹא הִסְכִּימוּ לְהִנָּצֵל, לְמַעַן יַשִּׂיגוּ תְּחִיָּה טוֹבָה יוֹתֵר” (האיגרת אל העברים י”א 35). הם נזכרו בדברי המושיע אדונם, אשר אמר שכאשר הם יירדפו למענו, הם יימלאו שמחה רבה, שכן גדול יהיה גמולם בשמיים; בדיוק כך נרדפו הנביאים שקדמו להם. הם ששו על כך שהם נמצאו ראויים לסבול למען האמת, ושירי ניצחון נישאו אל-על מלב הלהבות המתנפצות בקולות פצפוץ. וכאשר נשאו מבטם אל השמיים, הם חזו במשיח ובמלאכיו המציצים מחרכי חומות השמיים, צופים בהם בעניין רב ורואים את מסירותם בעין יפה. בת קול ירדה אליהם מכס האלוהים, והכריזה: “הֱיֵה נֶאֱמָן עַד מָוֶת וְאֶתֵּן לְךָ עֲטֶרֶת הַחַיִּים!” (ההתגלות ב’ 10). מאמצי השטן להשמיד את קהילת המשיח באמצעות חמס, עלו בתוהו. העימות הגדול שתלמידי המשיח מסרו את חייהם בגינו, לא חדל כאשר נושאי הדגל הנאמנים נפלו על משמרתם. בתבוסתם, הם נחלו ניצחון. משרתי ה’ נטבחו, אך מלאכתו המשיכה להתבצע. הבשורה המשיכה להתבשר ולהתפשט בעולם, ומספר חסידיה הלך וגדל. בשורת הגאולה חדרה לדתות שהיו בלתי נגישות, והגיעה אפילו לנשרי רומא [סמלי דגלה הצבאי של רומא העתיקה]. משיחי שהתווכח עם מושלים אליליים, אמר להם: “אתם יכולים לענות ולייסר אותנו ולהציק לנו, אך רשעותכם מעמידה את חולשותינו למבחן ואין בה כל תועלת מבחינתכם. אדרבה, היא משמשת הזמנה משכנעת יותר כדי לקרב לבבות נוספים לאמונתנו. ככל שאתם מפילים בנו חללים רבים יותר, כך נקום ונרים ראש, נגדל ונצמח. דמם של המשיחיים מהווה זרע.” רבבות משיחיים נאסרו ונשחטו, אך רבים אחרים יקומו וימלאו את מקומם. אלה שמתו מות קדושים על קידוש אמונתם ינחלו גאולה במשיח, והגואל יקדם את פניהם כמנצחים. הם נלחמו למענו במלחמה הטובה ויקבלו את נזר התהילה בשעת ביאתו השנייה.
הסבל והייסורים שחוו המשיחיים קירבו אותם איש לרעהו ולגואלם. המופת שלהם בימי חלדם והעדות הטמונה במותם על קידוש האמונה, היוו עדות מתמדת לאמת. במקומות הכי פחות צפויים ערקו נתיני השטן משירותו והצטרפו אל שורות נושאי דגל המשיח. לפיכך, ערך השטן מחדש את תוכניות המלחמה שלו נגד ממשלת ה’, כאשר נטע את דגלו בלב הקהילה המשיחית ונחל הצלחה רבה יותר. אילו יצליח להוליך שולל את תלמידי המשיח ולגרום להם להמרות את פי ה’, אזי כוחם, עוצמתם ואיתנותם יאבדו, והם יהפכו טרף קל ויפלו בידיו. האויב העז עשה עתה כל מאמץ כדי להשיג במרמה ובתחבולות את מה שכשל להשיג בכוח הזרוע. הרדיפות חדלו, ואת מקומן תפסו פיתויים והבלים מסוכנים המעניקים שגשוג חומרי וכבוד ארצי ברי-חלוף. עובדי האלילים קיבלו חלק מעיקרי האמונה המשיחית, אך דחו על הסף אמיתות חשובות אחרות. הם התיימרו להאמין במשיח כבן האלוהים, וכן במותו ובתחייתו; אך מצפונם לא נקפם על חטאיהם; הם לא חשו בצורך להתחרט על חטאיהם ולחזור בתשובה. הם ויתרו לעצמם בתחומים שונים הקשורים לחיי האמונה, והציעו שהמשיחיים יתפשרו על אמונתם כדי שהכול יהיו תמימי דעים לגבי עיקרי האמונה המשיחית. הקהילה המשיחית נמצאה כעת בסכנה גדולה. מאסר, עינויים, אש וחרב היוו ברכה בהשוואה לסכנה הזו. אחדים מן המשיחיים דבקו באמונה והכריזו שלא יעשו שום פשרות. אחרים שתמכו בוויתור על כמה מעיקרי האמונה או בעריכת שינויים, חברו לאלה שקיבלו את האמונה באופן חלקי, וטענו כי הדבר עשוי לשמש אמצעי לקבלתם את האמונה באופן מלא. זו הייתה תקופה רווית צער עמוק לתלמידי המשיח הנאמנים. תחת מעטה של משיחיות מדומה מצא השטן מסילות אל לב הקהילה המשיחית, וכבש בעורמה את לבבות המאמינים כדי להשחית את אמונתם ולהסיט את מחשבתם מן האמת. לבסוף, רוב המשיחיים הורידו את אמות המוסר שלהם והתפשרו על עיקרי האמונה, וכך נוצר איחוד בין האמונה המשיחית לעבודת האלילים.
על אף שעובדי האלילים התיימרו לקבל את עולו של המשיח והפכו לחברים מן המניין בקהילת המשיח, הם עדיין דבקו באלילות ורק החליפו את פסליהם בפסלי ישוע, מרים ויתר הקדושים. שאור האלילות החמוץ והטמא אשר חדר לקהילת המשיח, המשיך לתסוס ולפעול את פעולתו הרעה. תורות שקר חסרות בסיס, טקסים המבוססים על אמונות טפלות ופולחנים אליליים, חדרו לאמונת הקהילה ולעבודת האל שלה. בזמן שתלמידי המשיח התאחדו עם עובדי האלילים הושחתה האמונה וקהילת המשיח איבדה את טוהרה ואת כוחה. אולם, קומץ מאמינים לא הלך שולל אחר התעיות אלה. הללו דבקו בבורא, אבי האמת, וסגדו לו לבדו. תלמידי המשיח התפלגו לשתי סיעות. בעוד שחברי הסיעה האחת למדו על חיי המושיע וניסו כמיטב יכולתם לתקן את מגרעותיהם ולצעוד בתלם בדרך שהתווה המשיח, חברי הסיעה השנייה התרחקו מן האמיתות המפורשות והמעשיות אשר חשפו את משגיהם וחטאיהם. אפילו בימי פריחתה לא הורכבה קהילת המשיח אך ורק מחסידים אמיתיים, זכים וכנים. מושיענו לימד שאין לקבל בקהילה את מי שחיים בחטא ביודעין; ועם זאת, הוא עצמו התחבר עם בני אדם מפוקפקים, העניק להם מברכות תורתו ומן המופת שלו, וזאת כדי לתת להם הזדמנות לראות את טעויותיהם ולתקנן. אחד משניים עשר השליחים היה בוגד. יהודה איש קריות התקבל כאחד מהם לא בשל מגרעותיו, אלא חרף מגרעותיו. הוא הפך לאחד מתלמידי ישוע כדי שילמד באמצעות תורת המשיח והמופת שלו את מהות האופי המשיחי, וכך יראה את טעויותיו וחטאיו, יחזור בתשובה, ובעזרת חסד ה’ יטהר את נשמתו באמצעות “ציות לאמת”. אך יהודה איש קריות פנה עורף לאור שה’ הזריח עליו בחסדו. הוא הזמין את פיתויו של השטן באמצעות התמכרות לחטאים. מגרעות אופיו השתלטו עליו. הוא נכנע לשליטתם של כוחות האופל, התרגז כאשר הוכיחו אותו על חטאיו, וכך נגרר לבצע את הפשע הנורא של בגידה באדונו. בדומה, כל מי שדבק ברוע תחת מסווה של חסידות, שונא את אלה המוכיחים אותו על חטאיו ועל דרכיו הרעות, ובכך טורדים את מנוחתו. בשעת כושר, אנשים כאלה יבגדו, בדומה ליהודה איש קריות, באלה שהוכיחו אותם וביקשו את טובתם. השליחים התעמתו עם חברי קהילה שהתיימרו לחיות חיי חסידות בעודם חיים בסתר בחטא. חנניה ושפירה ניסו להונות אותם; הם העמידו פנים שהם מסרו את כל רכושם לה’, בזמן שברוב חמדנותם המשיכו להחזיק בחלק מן התמורה שקיבלו על מכירתו. רוח האמת חשפה את פרצופם האמיתי של מתחזים אלה בפני השליחים, ועונשי ה’ פקדו אותם ופטרו את הקהילה מהכתם המזוהם שהכתים את טהרתה. הראיה החותכת לגבורת רוח המשיח בוחנת הלבבות, אשר שוכנת בקהילת המשיח, הטילה אימה בליבם של הצבועים והרשעים. הם לא יכלו להמשיך להתחבר עם המאמינים שיצגו את המשיח בחייהם ובאופיים; וכאשר צרות ורדיפות נחתו על חסידיו, רק אלה שהיו מוכנים ומזומנים לנטוש הכול למען האמת, הפכו לתלמידיו. וכך, כל עוד נמשכו הרדיפות, הקהילה נותרה טהורה יחסית. אך כששככו הרדיפות, הצטרפו לקהילה מאמינים פחות מסורים ורציניים, והדרך נסללה בפני השטן להשיג דריסת רגל בקהילת המשיח. אך בין שר האור לשר האופל לא שוררת אחדות, ולא תיתכן אחדות בין חסידיהם. כשהמשיחיים ניאותו לחבור לעובדי אלילים אשר קיבלו את האמונה במשיח באופן חלקי בלבד, הם נכנסו לנתיב שהרחיקם יותר ויותר מן האמת. השטן צהל על הצלחתו להוליך שולל מספר כה רב מחסידי המשיח. הוא אזר אותם בכוחו ביתר שאת, והעניק להם השראה לרדוף את המאמינים שדבקו באלוהים. איש לא ידע טוב יותר כיצד לתקוף את האמונה המשיחית האמיתית, מאשר אותם אנשים שהגנו עליה; ואותם משיחיים בוגדים שחברו לרעיהם שדבקו עדיין באליליות באופן חלקי, הפנו את מלחמתם כנגד עיקרי האמונה הבסיסיים ביותר בתורת המשיח. נדרש מאבק נואש למען המאמינים כדי שידבקו באמונה ויעמדו איתנים כנגד ההטעיות והתועבות שחדרו לקהילה במסווה של קדושה. כתבי הקודש לא התקבלו כתשתית האמונה. תורת חירות האמונה הוכרזה ככפירה, והדוגלים בה ספגו שנאה והוחרמו. לאחר מאבק קשה וממושך החליט קומץ החסידים לנתק את הקשר עם הכנסייה הכופרת, כל עוד תדבק בסירובה לנטוש את תורות השקר והאלילות. הם ראו בנתק זה הכרח מוחלט, אם ברצונם לציית לדבר ה’. הם לא העזו לקבל תורות שקר שיסכנו את נשמתם, וסירבו לשמש דוגמה שלילית שתסכן את אמונת ילדיהם ונכדיהם. כדי להשיג שלום ואחדות, הם היו מוכנים לעשות ויתורים שעלו בקנה אחד עם דבקותם באלוהים, אך הם חשו כי ויתור על עקרונותיהם תמורת שלום הוא מחיר כבד מדיי. אם ניתן לרכוש אחדות אך ורק על ידי התפשרות על האמת והצדקה, אזי מוטב שיישארו חלוקים בדעותיהם ואפילו ישרו במלחמה. עדיף לקהילה ולעולם שעיקרי האמונה אשר דרבנו את הנשמות המסורות הללו, יתעוררו לחיים בלבבותיהם של אנשים המכריזים על אמונתם בה’. אדישות מדאיגה שוררת בקהילת המשיח בנוגע לתורות המהוות את עמודי התווך של האמונה המשיחית. הלך המחשבה הצובר תאוצה הוא, שאחרי הכול תורות אלה אינן כה חשובות וחיוניות. ניוון רוחני זה מתחזק בידי סוכני השטן כדי שתורות שקר והתעיות קטלניות, שחסידי ה’ בדורות הקודמים סיכנו את חייהם כדי לחשוף אותן ולצאת נגדן, יתקבלו כעת בעין יפה בידי אלפי בני אדם המצהירים על היותם תלמידי המשיח. המשיחיים הקדומים היו באמת עם סגולה. התנהגותם המופתית ואמונתם החזקה היוו תוכחה מתמדת שטרדה את שלוותם של החוטאים. חרף מספרם הקטן, ועל אף שהיו חסרי ממון, מעמד או תארי כבוד, הם הטילו אימה על הרשעים בכל מקום שבו אופיים ותורתם נחשפו. לכן, הם היו שנואים בידי הרשעים, בדיוק כפי שקין הרשע שנא את הבל. מאותה סיבה שבעטיה קין רצח את הבל, אלה שביקשו להיפטר מידה המרסנת של רוח הקודש, רצחו את חסידי ה’. מאותה סיבה מאסו ראשי היהודים במושיע וצלבוהו, שכן אופיו הטהור וקדושתו היוו תוכחה מתמדת לאנוכיותם ושחיתותם. מימי המשיח ועד היום, חסידיו הנאמנים עוררו את שנאתם והתנגדותם של אוהבי החטא. אם כך, כיצד יכולה הבשורה להיקרא בשורת שלום? כשישעיהו ניבא את הולדת המשיח, הוא כינה את המושיע “שר שלום”. אחרי שהמלאכים הכריזו באוזני הרועים על לידת המושיע, הם זימרו מעל בית לחם: “כָּבוֹד לֵאלֹהִים בַּמְּרוֹמִים, וּבָאָרֶץ שָׁלוֹם עַל בְּנֵי אָדָם רְצוֹנוֹ” (לוקס ב’ 14). דומה שקיימת סתירה בין הכרזות נבואיות אלה לדבריו של המשיח, שאמר: “לֹא בָּאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם אֶלָּא חֶרֶב” (מתי י’ 34). אך כאשר מבינים את שתי ההתבטאויות הללו לאשורן, אין כל ספק שהן עולות בקנה אחד. הבשורה מהווה מסר של שלום. האמונה המשיחית מבוססת על תורה, שכאשר מקבלים אותה ומצייתים לה, היא מפיצה שלום, שלווה, הרמוניה ואושר בכל רחבי התבל. האמונה במשיח מאחדת בין כל מי שמקבלים את תורותיה ושרויים בזכותה בקרבה יתרה ובאחווה. תכלית שליחותו של ישוע הייתה לפייס בין ה’ לבני האדם, ובין איש לרעהו. אולם, העולם בכללותו נתון תחת שליטת השטן, אויבו המר ביותר של המשיח. הבשורה מציגה בפני בני האדם עקרונות לחיים, הסותרים לחלוטין את מנהגיהם ותאוותיהם, ולכן הם מתקוממים נגדה. הם שונאים את הטהרה החושפת את החטאים ומרשיעה את החוטא, והם רודפים ומשמידים את האנשים שמוכיחים אותם ומדגישים בפניהם את צדקת הבשורה ומצוותיה הקדושות. מן הבחינה הזו – שהאמיתות הנשגבות שהבשורה מביאה מעוררות שנאה וסכסוכים – היא מכונה חרב. יד ההשגחה המסתורית שמניחה לצדיקים לסבול רדיפות מיד הרשעים, מהווה מקור לבלבול ולמבוכה רבה בקרב משיחיים בעלי אמונה קלושה. אחדים מהם אפילו מוכנים ומזומנים לחדול לבטוח בה’, שכן הוא מניח לרשעים השפלים ביותר לשגשג, בזמן שהאנשים הטובים והטהורים ביותר עוברים ייסורים ועינויים תחת ידם הקשה והאכזרית. כיצד ייתכן, הם שואלים, שהאל הצדיק, הרחמן והכול-יכול, מסוגל לשאת עוול ודיכוי כאלה? אך אין בכוחנו ליישב סוגיה זו. אלוהים העניק לנו שפע של ראיות לאהבתו ולחסדו, ואל לנו לפקפק בטובו משום שנבצר מאיתנו להבין את פועלה של יד ההשגחה. המושיע שחזה מראש את הספקות שיעיקו על נשמת תלמידיו בימי הצרות והאפלה שיבואו עליהם, אמר: “זִכְרוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָכֶם: ‘עֶבֶד אֵינוֹ גָּדוֹל מֵאֲדוֹנָיו.’ אִם אוֹתִי רָדְפוּ, גַּם אֶתְכֶם יִרְדְּפוּ” (יוחנן ט”ו 20). ישוע סבל למעננו סבל רב יותר מכל סבל שתלמידיו עלולים לסבול באמצעות רשעותם של הרשעים. אלה הנקראים לשאת עינויים ולמות מות קדושים, הולכים למעשה בעקבות בן האלוהים היקר. “אֵין אַדֹנָי מְאַחֵר בַּדָּבָר אֲשֶׁר הִבְטִיחַ” (פטר”ב ג’ 9). אלוהים אינו שוכח את בניו ואינו זונח אותם; אך הוא מניח לרשעים לחשוף את אופיים האמיתי, וזאת, כדי שאיש מבין אלה החפצים לעשות את רצונו, לא יטעה בנוגע אליהם. הצדיקים ניתנים בתוך כבשן הייסורים כדי שייטהרו; כדי שישמשו דוגמה מופתית שתשכנע את בני האדם בממשות אמונתם ויראת השמיים שלהם; וכן, כדי שדרכם הישרה תרשיע את הרשעים והכופרים. אלוהים מניח לרשעים לשגשג ולחשוף את שנאתם כלפיו; כאשר הם ימלאו את סאת עוונותיהם, הכול יראו את צדקתו וחסדו כאשר הם יישמדו כליל. יום הנקם של ה’ ממשמש ובא, ובו כל מחללי תורת ה’ וכל רודפי חסידיו יקבלו עונש הולם על מעלליהם; העונש יושת על כל מעשה עוול וכל אכזריות כלפי חסידי ה’, כאילו נעשו למשיח בכבודו ובעצמו.
ישנה סוגיה חשובה אחרת הראויה לתשומת הלב של הקהילות המשיחיות בימינו. שאול השליח מכריז: “כָּל הָרוֹצִים לִחְיוֹת חַיֵּי חֲסִידוּת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, יֵרָדְפוּ” (טימ”ב ג’ 12). אם כן, מדוע נדמה שהרדיפות פחתו מאוד? הסיבה היחידה היא, שקהילת המשיח נוהגת על פי אמות המוסר של העולם, ולפיכך אינה מעוררת עוד שום התנגדות. האמונה המשיחית בימינו אינה האמונה הצרופה והקדושה שאפיינה את ימי המשיח ושליחיו. האמיתות הנשגבות של דבר ה’ זוכות ליחס כה מזלזל, רק בשל רוח ההתפשרות עם החטא; קהילת המשיח מפגינה יראת שמיים כה קלושה, שהנצרות הפכה לדת פופולרית בעולם כולו. הלוואי שתתעורר שוב תחייתה של האמונה והסמכות, כמו בימי הקהילה הקדומה; הלוואי שתהיה תחייה של רוח הרדיפות, ואש הרדיפות תוצת מחדש.
