לאחר תחייתו נגלה ישוע לתלמידיו בדרך לעמאוס, ו”הֵחֵל [ללמדם] מִמֹּשֶׁה וּמִכָּל הַנְּבִיאִים, וּבֵאֵר לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים הַמְכֻוָּנִים אֵלָיו בְּכָל הַכְּתוּבִים” (לוקס, כ”ד 27). ליבם של התלמידים בער בקרבם, ואמונה ניצתה בו. “תִקְוָה חַיָּה” לגבי “תְחִיַּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ,” שבה ונעורה בליבם עוד לפני שישוע התגלה להם. הייתה זו תכליתו להאיר את שכלם, ולבסס את אמונתם על דברי הנבואה המהימנים. הוא חפץ שהאמת תכה שורש בליבם, לא רק משום שאוששה בעדותו האישית, אלא משום שגובתה בראיות החותכות של הסמלים של תורת הקורבנות, וכן בנבואות התנ”ך. תלמידי המשיח נזקקו לאמונה מבוססת ומוארת, לא רק למען עצמם, אלא כדי שיוכלו למסור לעולם את הידע על המשיח. כצעד ראשון לקראת מסירת הידע הזה הבהיר להם ישוע את כל הנבואות והפסוקים שיוחסו אליו, החל “מִמֹּשֶׁה וּמִכָּל הַנְּבִיאִים.” כך העיד המושיע שקם לתחייה על ערכם הרב וחשיבותם של כתבי התנ”ך. איזה שינוי כביר התחולל בליבם של התלמידים, בשעה שנתנו מבט נוסף בפניו האהובים של אדונם! [לוקס, כ”ד 32]. עכשיו, הם איתרו את עקבותיו בכתובים בדרך מלאה ומושלמת יותר מאשר בעבר. “מָצָאנוּ אֶת זֶה שֶׁכָּתַב עָלָיו מֹשֶׁה בַּתּוֹרָה, וְכֵן גַּם הַנְּבִיאִים, אֶת יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹסֵף מִנָּצְרַת.” חוסר הוודאות, הצער והייאוש שגדשו את ליבם פינו את מקומם לביטחון מלא ואמונה שלמה.
לכן, לא פלא שלאחר עלייתו השמיימה, הם “הִתְמִידוּ לִהְיוֹת בַּמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁהֵם מְבָרְכִים אֶת הָאֱלֹהִים.” העם שידע על מותו המחפיר של המושיע, ציפה לראות על פניהם ארשת צער, מבוכה ותבוסה. אך העם ראה על פניהם ארשת שמחה וניצחון. איזו הכשרה קיבלו התלמידים לקראת המלאכה שעמדה לפניהם! הם עברו את המבחן הקשה ביותר שיכלו לעבור, והם ראו כיצד, כאשר הכול נראה אבוד בעין בן אנוש, מתגשם במלואו דבר ה’ ונוחל ניצחון. מכאן ואילך, מה יכול להפחידם, לערער את אמונתם או לצנן את להט אהבתם? בשעת יגונם הכבד, הם קיבלו עידוד רב ונחמה רבה כאשר נאחזו ב”תִּקְוָה שֶׁהִיא כְּעֹגֶן בָּטוּחַ וְיַצִּיב לְנַפְשֵׁנוּ” (האיגרת אל העברים, ו’ 18, 19). הם היו עדים לחוכמת ולגבורת האלוהים, והם ידעו בביטחון מלא “כִּי לֹא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שַׁלִּיטִים, לֹא דְּבָרִים שֶׁבַּהֹוֶה וְלֹא דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לָבוֹא, לֹא כֹּחוֹת, לֹא גְּבָהִים וְלֹא מַעֲמַקִּים וְלֹא שׁוּם יְצוּר אַחֵר לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.”
הם אמרו: “בְּכָל [המבחנים] האֵלֶּה, בְּעֶזְרַת הָאוֹהֵב אוֹתָנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר מִמְּנַצְּחִים” (רומ’, ח’ 38, 39, 37). “וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.” (פטר”א, א’ 25). “מִי הַמַּרְשִׁיעַ? הַאִם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מֵת, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כִּי אִם קָם לִתְחִיָּה, וְהוּא נִמְצָא לִימִין אֱלֹהִים וּמַפְגִּיעַ בַּעֲדֵנוּ?” (רומ’, ח’ 34).
ה’ הכריז: “לֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם” (יואל, ב’ 26). “בָּעֶרֶב, יָלִין בֶּכִי; וְלַבֹּקֶר רִנָּה” (תהילים, ל’ 6).
כאשר התלמידים פגשו את המושיע ביום תחייתו וליבם בער בקרבם כשהקשיבו לדבריו; כאשר הביטו בפצעי הצליבה בראשו, ידיו ורגליו שנדקרו למענם; כאשר טרם עלייתו השמיימה הובילם ישוע לבית עניה, ואז נשא את ידיו בברכה, והורה להם: “לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה,” והוסיף: “הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם” (מרקוס, ט”ז 15; מתי כ”ח 20); כאשר בחג השבועות ירד משמיים המנחם המובטח [רוח הקודש] וגבורת עליון שרתה על בני אנוש, ונשמות המאמינים נסערו כשהבינו שאדונם שעלה השמיימה נמצא בקרבם – אזי, האם עתה, כשדרכם רצופה קורבנות, עינויים ומות קדושים כמו דרכו שלו, הם ימירו את שליחותם לבשר את בשורת חסדו ב”עטרת הצדקה” שתינתן לצדיקים בעת ביאתו השנייה, ובתהילת המלכות הארצית שהייתה תמצית תקוותם בראשית דרכם כתלמידיו? הוא, אשר בכוחו לעשות מעל ומעבר לכל ציפיותינו, “אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְבַקְשִׁים אוֹ מִמַּה שֶּׁעוֹלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ,” העניק להם, בנוסף להתחברות עם שמחתו, את השמחה הנובעת מכך שהוא מביא “בָּנִים רַבִּים לְכָבוֹד.” לכן, כדברי שאול השליח, הם “שָׂשִׂים בְּשִׂמְחָה מְפֹאָרָה וַעֲצוּמָה מִסַּפֵּר,” שמחה שאין מילים לתארה, שכן “צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע מְכִינָה לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֹד.”
לחווייתם של התלמידים שבישרו את “בשורת המלכות” בימי ביאת המשיח הראשונה תימצא מקבילה בחווייתם של מבשרי הבשורה בימי ביאתו השנייה. כשם שתלמידי ישוע יצאו לבשר כי “מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים!”, כך מילר ועמיתיו הכריזו כי התקופה הנבואית הארוכה שתוארה בכתבי הקודש עומדת להגיע לקיצה, כי משפט ה’ ממשמש ובא ועידן מלכות הנצח עומד בפתח. הבשורה שבישרו תלמידי ישוע התבססה על שבעים השבועות שנובאו בפרק ט’ בספר דניאל. המסר של מילר ועמיתיו בישר על קץ 2300 הימים שנובאו בספר דניאל (פרק ח’ פסוק 14), ששבעים השבועות כלולים בהם. המסר של תלמידי ישוע והמסר של מילר ועמיתיו התבססו על התגשמות חלקים שונים באותו פרק זמן נבואי ארוך. בדומה לתלמידים הראשונים, ויליאם מילר ועמיתיו לא הבינו לאשורו את חשיבות המסר שהם נשאו. טעויות שהשתרשו מזמן בתורות הכנסייה מנעו מהם להגיע לפרשנות הנכונה של סוגיה חשובה בנבואות כתבי הקודש. לפיכך, על אף שהם בישרו את הבשורה שה’ הטיל עליהם לבשר לעולם, הם נכזבו בשל פרשנות שגויה של משמעותה. מילר פירש את הכתוב בפסוק 14 בפרק ח’ בדניאל: “עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ,” על סמך ההשקפה הרווחת שהעולם הוא בית המקדש, ולפיכך הסיק כי טיהור המקדש ייצג את טיהור העולם באש בביאת המשיח השנייה. לכן, כאשר גילה שקץ 2300 הימים נובא בכתובים מפורשות, הוא הסיק שזוהי העת של ביאת המשיח השנייה. טעותו נבעה מאימוץ ההשקפה הרווחת על מהותו של בית המקדש. בתורת הקורבנות והפולחן – שסימלה הן את קורבן התמורה והן את כהונת המשיח – טיהור המקדש היה הטקס האחרון שביצע הכוהן הגדול בסבב שירותו השנתי. טקס זה חתם את מלאכת הכפרה – הסרת החטאים מעם ישראל. הוא ייצג את תום שירותו של הכוהן הגדול שלנו בשמיים, בהסרת חטאיהם של חסידיו שתועדו בספרי השמיים. שירות זה כרוך בחקירה, המהווה את מלאכת המשפט; המשפט ייערך מיד לפני ביאת המשיח בעננים בגבורה ובכבוד רב, שכן לכשיבוא, כל משפט כבר הוכרע. ישוע אומר: “הִנְנִי בָּא מַהֵר וְאִתִּי הַשָּׂכָר לְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ” (ההתגלות, כ”ב 12). על המשפט שייערך מיד לפני ביאת המשיח השנייה מכריזה בשורת המלאך הראשון: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ” (ההתגלות, י”ד 7).
אלה שהכריזו את האזהרה הזו נתנו את המסר הנכון בשעה הנכונה. אך כאשר תלמידי ישוע הראשונים הכריזו: “מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים!” (בשורה המבוססת על פרק ט’ בדניאל), הם לא ראו שמותו של המשיח נובא באותו פרק. בדומה, מילר ועמיתיו שהטיפו את בשורתם על סמך הכתוב בדניאל ח’ 18 ובספר ההתגלות י”ד 7, לא ראו את המסרים הנוספים שנחשפו בפרק י”ד בספר ההתגלות, שאף הם יועדו להתבשר לפני שיבת האדון. כשם שתלמידי ישוע שגו לגבי המלכות שתקום בקץ שבעים השבועות, כך האדוונטיסטים שגו לגבי האירוע שיתרחש בקץ 2300 הימים. בשני המקרים, אנו רואים דבקות בטעויות רווחות אשר עיוורו את עיני בני האדם לגבי האמת. הן תלמידי ישוע והן האדוונטיסטים עשו את רצון ה’ כשבישרו את המסר שקיבלו מה’, ונכזבו בשל פרשנותם השגויה את המסר. אולם אלוהים הגשים את תכליתו רבת החסד כשנתן לבני האדם אזהרה מפורשת על המשפט הממשמש ובא. יום הדין הכביר ממשמש ובא, ובני האדם הובאו בחסד האל למבחן המכריע שיחשוף את צפונות ליבם. המסר נועד לבחון ולטהר את קהילת המשיח. הוא סייע למאמינים לגלות אם ליבם נתון לעולם הזה או למשיח ולמלכות השמיים. הם טענו שהם אוהבים את המושיע, ועתה הם נדרשו להוכיח את אהבתם. האם הם מוכנים לוותר על שאיפותיהם ותקוותיהם החומרניות, ולקדם בברכה ובשמחה את אדונם בשעת ביאתו השנייה? המסר נועד לסייע להם לגלות את מצבם הרוחני האמיתי; הוא נשלח אליהם בחסדי שמיים כדי לעוררם לחלות את פני ה’ בתשובה ובענווה. אפילו מפח הנפש שלהם, על אף שנבע מפרשנותם השגויה של המסר שבישרו, יביא תועלת. הוא יבחן את ליבם של מקבלי האזהרה. לאור אכזבתם, האם ימהרו לוותר על התנסותם ועל ביטחונם בדבר ה’? או שמא יערכו חשבון נפש, בתפילה ובענווה, כדי לגלות היכן שגו בהבנת חשיבות ומשמעות הנבואה? האם רבים מהם התגברו על פחדיהם, דחפיהם וסערת רוחם? האם רבים מהם נותרו חסרי אמונה? רבבות בני אדם טענו שהם אוהבים את האדון ומייחלים לבואו. לכשייקראו להפוך מטרה ללעג, לשאת האשמות וקלון ולהיבחן במבחן האכזבה לאור התמהמהות המשיח, האם יוותרו על אמונתם? משום שלא הבינו מיד את דרכו של ה’ לייסרם ולהשיבם אליו, האם יפנו עורף לאמיתות שאוששו מפורשות בדבר ה’? מבחן זה יחשוף את חוסנם של אלה שצייתו באמונה שלמה לתורות כתבי הקודש ורוח הקודש, על פי הבנתם ואמונתם. הוא ילמדם, כפי שרק חוויה כזו יכולה ללמד, את הסכנה הטמונה בקבלת תיאוריות ופרשנויות אנושיות, במקום להסתמך על כתבי הקודש, אשר מבארים את עצמם. המבוכה והצער שינבעו מטעותם של בני האמונה יחוללו בקרבם את התיקון הנדרש. הם יתחילו להתעמק בנבואות. הם ילמדו לבחון בקפדנות רבה יותר את התשתית של אמונתם, וידחו על הסף כל דבר שאינו עולה בקנה אחד עם כתבי הקודש, גם אם העולם הנוצרי מקבל ומאשש אותו. בדומה לתלמידים הראשונים, מאמינים אלה יגלו כי הדבר שנבצר מהבנתם בשעת המבחן יתבהר לאחר מכן. כאשר הם יראו את “תַּכְלִית ה'”, הם ידעו לבטח שחרף המבחן שנבע מטעויותיהם, מטרות החסד והאהבה שלו בעבורם מתגשמות בהתמדה. הם ילמדו באמצעות חוויה מבורכת זו “כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא ה’, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד,” וכי “כָּל אָרְחוֹת יְהוָה, חֶסֶד וֶאֱמֶת, לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו.”
