ואולם, רוב הכנסיות מיאנו לקבל את האזהרה. הכמרים והרועים שמונו ביד ה’ להיות צופים ומשגיחים “לְבֵית יִשְׂרָאֵל”, והיו אמורים להיות הראשונים שיזהו את האותות על ביאת ישוע המשיח, כשלו בזיהוי האמת, הן בדברי הנביאים והן באותות העיתים. כשתקוות ושאיפות גשמיות גדשו את הלב, ואהבת האל ואמונה בדברו הלכו והתקררו, כשהוצגה התורה על שיבת המשיח הקרובה, היא עוררה אך ורק דעות קדומות וחוסר אמונה. העובדה שמסר האזהרה נמסר בעיקר בידי אנשים מן השורה שימשה כטיעון מרכזי נגדו. בדומה למה שקרה בישראל הקדומה, כאשר אנשים פקפקו בעדות המפורשת של דבר ה’ בנוגע למשיח, ותהו: “כְּלוּם הֶאֱמִין בּוֹ מִישֶׁהוּ מֵהַמַּנְהִיגִים אוֹ מֵהַפְּרוּשִׁים?” (יוחנן, ז’ 48). אנשים רבים, שגילו כמה קשה להפריך טיעונים שהוסקו מנבואות אחרית הימים, חדלו ללמוד את הנבואות, וטענו כי ספרי הנבואה נחתמו ואין להבינם. אנשים רבים שבטחו באמון מלא ברועי קהילותיהם, סירבו לשמוע את מסר האזהרה, ואילו אחרים, על אף שהשתכנעו באמת, לא העזו להודות בה, שמא יגורשו מכנסיותיהם, בדיוק כפי שרבים מראשי ישראל האמינו בישוע אך לא הודו באמונתם “כְּדֵי שֶׁלֹּא יְנֻדּוּ מִן הַקָּהָל.” המסר ששלח ה’ כדי לבחון ולטהר את קהילת המשיח חשף בבהירות עצומה את מספרם הגדול של המשיחיים שרחשו אהבה לעולם הזה, לא למושיע. לדידם, הקשרים שכבלו אותם לעולם היו הדוקים וחזקים יותר מכוח המשיכה של ברכות השמיים. הם בחרו להקשיב לקולה של חוכמת אנוש ופנו עורף למסר האמת, המפלח את לב האדם ומעוררו לחשבון נפש. בסירובם לקבל את אזהרת המלאך הראשון, הם מאסו באמצעי החסד שהוענקו להם מיד ההשגחה למען שיקומם. הם דחו בבוז את המלאך המבשר רב החסד שביקש להחזירם למוטב ולתקן את הרעות החולות שהפרידו בינם לה’, ושבו בלהט רב יותר לרדיפתם אחרי הבלי העולם ולידידותם עם אנשי העולם. כאן טמונה הסיבה למצב הנורא ששרר בכנסיות בשנת 1844, ששקעו בגשמיות, שחיתות ומוות רוחני. בפרק י”ד בספר ההתגלות, אחרי הופעת המלאך הראשון, מופיע המלאך השני ומכריז: “נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר הִשְׁקְתָה אֶת כָּל הַגּוֹיִים מִיֵּין חֲרוֹן תַּזְנוּתָהּ” (התג’, י”ד 8). השם בבל מציין בלבול. כתבי הקודש משתמשים בו כדי לציין כפירה מסוגים שונים או דת כופרת. בפרק י”ז בספר ההתגלות, בבל מיוצגת על ידי אישה; בכתבי הקודש, אישה מסמלת את הקהילה – אישה חסודה ומוסרית מייצגת את הקהילה הטהורה, אישה רעה ונואפת מייצגת את הקהילה הכופרת. על פי כתבי הקודש, הקשר הקדוש והנצחי בין המשיח לקהילתו מוצג באמצעות אחדות הנישואים. האדון קשר אליו את חסידיו באמצעות ברית קדושה והבטיח להיות אלוהיהם; הם מצידם התחייבו לשמור לו אמונים ולהיות שלו, רק שלו. ה’ מכריז: “וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים” (הושע, ב’ 21). “כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם” (ירמיה, ג’ 14). שאול השליח משתמש בדימוי זה כאשר הוא אומר: “הֶאֱרַשְׂתִּי אֶתְכֶם לְאִישׁ אֶחָד, לַמָּשִׁיחַ, כְּדֵי לְהַצִּיגְכֶם בְּתוּלָה טְהוֹרָה לְפָנָיו” (קור”ב, י”א 2). בוגדנותה של קהילת המשיח אשר חדלה לבטוח במושיע ולהשיב לו אהבה, וגדשה את ליבה ונשמתה באהבה לעולם הזה ולהבליו, דומה לחילול שבועת הנישואים. חטאה של ישראל שנטשה את ה’ הוצג בעזרת דימוי זה; האהבה הנפלאה של אלוהים, שישראל מאסה בה ודחתה אותה בבוז, הוצגה בכתבי הקודש במילים נוקבות, מרגשות ומכמירות לב: “וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וַתִּהְיִי לִי.” “וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה. וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם, בְּיָפְיֵךְ: כִּי כָּלִיל הוּא, בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ… וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ.” “אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ; כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם יְהוָה.” “הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ, תִּקַּח אֶת זָרִים” (יחזקאל, ט”ז 8, 15-13, 32; ירמיה, ג’ 20). מחברי הברית החדשה השתמשו באותה שפה כדי לפנות למשיחיים המעדיפים את ידידות וחיבת העולם על פני חסדי ה’. יעקב השליח אומר: “מְפִירֵי נֶאֱמָנוּת, הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי יְדִידוּת עִם הָעוֹלָם הִיא אֵיבָה לֵאלֹהִים? לְפִיכָךְ, מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת יָדִיד לָעוֹלָם הוֹפֵךְ לְאוֹיֵב אֱלֹהִים ” (יעקב, ד’:4).
האישה המכונה בבל, שתוארה בפרק י”ז בספר ההתגלות, מוצגת כך: “הָאִשָּׁה הָיְתָה לְבוּשָׁה אַרְגָּמָן וְשָׁנִי וּמְקֻשֶּׁטֶת בְּזָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וּפְנִינִים; בְּיָדָהּ כּוֹס זָהָב מְלֵאָה תּוֹעֵבוֹת וְטֻמְאוֹת תַּזְנוּתָהּ, וְעַל מִצְחָהּ כָּתוּב שֵׁם, רָז: ‘בָּבֶל הַגְּדוֹלָה, אֵם לְזוֹנוֹת וּלְתוֹעֲבוֹת הָאָרֶץ.'”
הנביא אומר: “רָאִיתִי אֶת הָאִשָּׁה שִׁכּוֹרָה מִדַּם הַקְּדוֹשִׁים וּמִדַּם עֵדֵי יֵשׁוּעַ” (ההתגלות, י”ז 6-4).
בנוסף, נאמר לגבי בבל ש”הִיא הָעִיר הַגְּדוֹלָה הַמּוֹלֶכֶת עַל מַלְכֵי הָאָרֶץ” (ההתגלות, י”ז 18). הרודן ששלט במשך מאות שנים ביד ברזל במלכי הארצות הנוצריות, הוא האפיפיור שישב על הכס הקדוש ברומא. בגדי הארגמן והשני, האבנים היקרות, הפנינים, עדיי הזהב וקישוטי הזהב מציגים בצבעים עזים את הפאר וההדר של הכס הקדוש היהיר, אשר עלו על פארם והדרם של המלכים. אין שום ריבונות אחרת ההולמת יותר את התיאור “שִׁכּוֹרָה מִדַּם הַקְּדוֹשִׁים,” מאשר הכנסייה שרדפה באכזריות כה רבה את תלמידי המשיח. בבל אף מואשמת בניאוף עם “מַלְכֵי הָאָרֶץ”. ישראל שזנחה את ה’ ודבקה בעובדי אלילים הפכה לזונה; ורומא, שהשחיתה עצמה וזנתה כשחיפשה את תמיכתם של המלכים ובעלי השררה, הואשמה בחטא דומה. נאמר שבבל היא “אֵם לְזוֹנוֹת”. את בנותיה מסמלות הכנסיות הכפופות לתכתיביה, לעיקרי האמונה ולמסורותיה, אשר לומדות מן הדוגמה הרעה שלה להקריב את האמת ואת שביעות רצונו של ה’ על מזבח קשריהן הלא-כשרים עם העולם. המסר בפרק י”ד בספר ההתגלות, המבשר את נפילת בבל, חל גם על קהילות ומוסדות דת, שבעבר היו טהורים ונעשו מושחתים. משום שמסר זה בא מיד אחרי האזהרה על משפט ה’, הוא חייב להתבשר באחרית הימים; לפיכך, לא ניתן להחילו על הכנסייה הקתולית, שכן כנסייה זו שרויה בחטא מזה מאות שנים. יתרה מכך, בפרק י”ח בספר ההתגלות, חסידי ה’ נקראים לצאת מבבל הגדולה. מפסוק זה עולה שרבים מאנשי ה’ עדיין נמצאים בבבל. לאיזה ארגון או זרם דתי משתייך החלק הארי של תלמידי המשיח בימינו? אין ספק שלכנסיות השונות הדוגלות באמונה הפרוטסטנטית. בזמן שכנסיות אלה נוסדו, הן נטלו עמדה אמיצה ונעלה למען אלוהים והאמת, ולפיכך, ברכת ה’ שרתה עליהן. אפילו העולם החילוני נאלץ להודות בתוצאות המבורכות שנבעו מקבלת עקרונות הבשורה. הנביא אמר לישראל: “וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ: כִּי כָּלִיל הוּא, בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ, נאום ה’.” בדומה, כנסיות אלה חטאו כדי לממש את אותה תשוקה שהמיטה קללה וחורבן על עם ישראל – התשוקה לחקות את דרכי ומנהגי העולם הכופר, לשאת חן בעיני הכופרים ולהתיידד עימם.
“וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ.” כנסיות פרוטסטנטיות רבות הולכות בעקבות הדוגמה הרעה של הכנסייה ברומא, שכרתה בריתות לא כשרות עם “מלכי הארץ”. הכנסיות הממלכתיות, הקשורות למשטרים חילוניים, וכן זרמים אחרים בנצרות מבקשים לשאת חן בעיני העולם ולרכוש את ידידותו וחסדו. ניתן להחיל את המונח בבל, המסמל בלבול, גם על ארגונים דתיים אלה, אשר מתיימרים לבסס את עיקרי אמונתם על כתבי הקודש, ועם זאת, הם מחולקים לאינספור פלגים, זרמים וכתות, אשר דוגלים בשלל תורות ועיקרי אמונה סותרים. הכנסיות שהתנתקו מרומא מפגינות לא רק אחדות עם העולם הכופר, המבוססת על ברית לא כשרה, אלא גם מאפיינים אחרים של הכנסייה הקתולית. בספר קתולי בשםCatholic Christian Instructed, נטען: “אם הכנסייה הקתולית הייתה אשמה בעבודת אלילים בהקשר לפולחן הקדושים, הרי שבתה, הכנסייה באנגליה, אשמה באותו חטא, שכן עשר מכנסיותיה הוקדשו למרים, ורק אחת הוקדשה למשיח.” ד”ר הופקינס מכריז בחיבור שכתב על אלף השנים של ימות המשיח: “אין שום סיבה לייחס את רוח צורר המשיח ואת פולחניו אך ורק לכנסייה המכונה בפינו ‘הכנסייה הקתולית’. הכנסיות הפרוטסטנטיות מפגינות לא מעט התנגדות ועוינות למשיח, והן רחוקות מלהיות חפות משחיתות ורשע.”
ד”ר גאטרי כותב בקשר להתנתקות הכנסייה הפרסרבטורית מן הכנסייה הקתולית: “לפני שלוש מאות שנים, כנסייתנו שציירה על דגלה את כתבי הקודש הפתוחים, וחרטה עליו את הסיסמה: ‘חקרו בכתובים!’ צעדה החוצה משערי רומא.” אז, הוא שואל את השאלה החשובה: “האם היא יצאה מבבל טהורה?” ספרג’ון אומר: “דומה שכנסיית אנגליה כולה נגועה בסקרמנטליזם [השקפה נוצרית שעל פיה פולחני הקודש מהותיים לגאולה.]; ואולם, דומה שאי קבלת מרות הכנסייה הקתולית נגוע כמעט באותה כפירה רעיונית. אלה שחשבנו עליהם טובות, נוטשים בזה אחר זה את עיקרי האמונה. אני מאמין שליבה של אנגליה כולה גדוש בוגדנות ארורה, המעזה לעלות על בימת הכנסייה ולכנות את עצמה ‘נוצרית’.” מה היה המקור של הכפירה הגדולה? כיצד זנחה הקהילה בפעם הראשונה את פשטות הבשורה? – כאשר אימצה את מנהגי ופולחני האלילות, וזאת כדי להקל על עובדי האלילים לקבל את האמונה המשיחית. שאול השליח הכריז: “הֵן סוֹד הָרֶשַׁע כְּבָר פּוֹעֵל” (תסל”א, ב’ 7). בימי השליחים, הקהילה המשיחית נשארה טהורה יחסית. “אך לקראת שלהי המאה השנייה, רוב הקהילות לבשו צורה אחרת, והפשטות הראשונית נעלמה; מבלי משים, התלמידים הקשישים הלכו לעולמם, וצאצאיהם, יחד עם מומרים חדשים… קמו ועיצבו מחדש את תכלית הקהילה.” (רובניסון, “ההיסטוריה של הטבילה”). כדי לזכות במאמינים חדשים הונמכו אמות המידה הנעלות של האמונה המשיחית, וכתוצאה מכך, “שיטפון אלילי שטף את הקהילה, והביא עימו את מסורותיו, מנהגיו, פולחניו ופסליו.” (הרצאותיו של גאוואזי, עמ’ 278). כשהנצרות זכתה באהדתם ותמיכתם של המושלים החילוניים, היא התקבלה בשם בלבד בידי ההמונים; ואולם, על אף שלמראית עין המאמינים החדשים נראו משיחיים, רבים מהם “נשארו במהותם עובדי אלילים, בעיקר כשסגדו בסתר לאליליהם.” (הרצאותיו של גאוואזי, עמ’ 278).